דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

  1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
  2. דיכאון זה לא סקסי
  3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
  4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
  5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
  6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
  7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
  8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער
אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

מודעות פרסומת

דברים שאבא סיפר לנו

עבודה שלי מתוך "שירים למגירה", שיר של גלית סליקטר. קליק על התמונה יוביל לאתר הפרויקט

עבודה שלי מתוך "שירים למגירה", שיר של גלית סליקטר. קליק על התמונה יוביל לאתר הפרויקט

עברה שנה שלמה (!) מהפוסט האחרון שלי.

ב-23 באוקטובר היה יומולדת לאבא שלי. הוא מת כבר עוד מעט שבע שנים, ויום ההולדת במובנים רבים כואב יותר מיום האזכרה. ככה זה. שמעתי מיתומים אחרים שזה לא נדיר. אז בימים שלפני ואחרי התאריך הזה רציתי לכתוב עליו, ומשום מה לא הצלחתי להיכנס לפלטפורמת העריכה של הבלוג, משהו עם סיסמה שהשתבשה, ובכל פעם אמרתי "אחר כך" ובכל פעם זה חזר לנקוש לי בכתף. אז הנה, הצלחתי.

יש קהילת פייסבוק שנקראת "כל התשובות נכונות", שבה אנשים שואלים שאלות שנעות בין הגנרי למופרע, וכאמור – כל התשובות נכונות וראויות לפרסום: מהגנרי למופרע. שאלות אישיות וחודרניות שמניבות תשובות מסעירות, שאלות סתמיות וגם שאלות מצחיקות שמזמינות תשובות מצחיקות עוד יותר.

ולפעמים השאלות נוגעות ללב, מעוררות זכרונות: "מה הדבר הכי משונה שההורים שלכם סיפרו לכם – והאמנתם להם?".

אז הנה דברים שאבא שלנו סיפר לנו או המציא בשבילנו כשהיינו קטנים:

הורים יצירתיים היו מזהירים את ילדיהם מבליעת מסטיקים בכך ש"יצמח להם עץ של מסטיקים בבטן"'; הורים משעממים היו מזהירים שתכאב להם הבטן. אבא שלי הזהיר אותנו שמי שבולע מסטיקים – כשהוא יעשה פוּק ייצאו לו בלונים ורודים מהטוסיק.

בגיל 4 בערך נקלעתי לסלון כשההורים שלי ראו סרט שכנראה עסק במהפכה הצרפתית. לא הבנתי כלום, אבל היתה שם אשה בתא כלא והבנתי שמשהו רע הולך לקרות לה. שאלתי את אבא שלי מה יקרה לה, והוא ענה (כנראה בלי לחשוב יותר מדי): "הולכים לקצר אותה בראש". אופס. שאלתי מה זה אומר וקיבלתי את התשובה: "הצוואר שלה ארוך מדי, אז מקצרים אותו". איכשהו, קיבלתי את ההסבר – אבל את שאר הסרט (עד שנרדמתי) העברתי בתהיות לגבי הצוואר של הגברת, שנראה לי באורך סביר לחלוטין, ולגבי האופן שבו מקצרים צוואר בלי לפגוע בראש או בכלל, ואיך מחברים הכל בחזרה אחרי הליך הקיצור?

כשהיינו קטנים ונתקלנו בבע"ח לא מזוהה בבית (חרק, רמש או זוחל כלשהו) – אבא אמר שמדובר בטריפליק (מבטאים TRIPLICK). לא יודעת מאיפה הוא הקריץ את השם הזה, אבל כל יצור לא-מוכר קיבל את השם. אני תמיד דמיינתי את הטריפליק כמין הכלאה של עכביש דק-רגליים, ידידותי ולא מזיק, עם עיניים גדולות ותמהות, שנוקש כשהוא הולך.

אצלנו בבית שתו מיץ. לא קולה (יקר). ומכיוון שבקבוק התרכיז היה כבד מדי ("עסיס" של "יכין") והברז היה גבוה מדי, לא יכולנו למזוג לעצמנו. אז בכל פעם שביקשנו מיץ מאבא, הוא היה שואל את אותה סדרת שאלות:
"איזה מיץ? מיץ מישמיש? מיש פיץ פיץ? מיץ גרביים?". הצירוף הזה, מיץ גרביים, קרע אותנו מצחוק בכל פעם מחדש.

תבשיל לא ברור תמיד קיבל את הכינוי "מרק רגל – עם גרב". לא יודעת אם זו המצאה שלו או משהו של הגששים. לא מצאתי סימוכין ברשומות (כלומר בגוגל).

היו עוד המון.

זהו. כתבתי.

הם מפחדים? לא מספיק

לפני כמה ימים הוא שלח הודעה בפייסבוק. התעלמתי. 15 שנה פלוס-מינוס שאני מתעלמת. לשמחתי לא הייתי צריכה להתחמק ממנו באופן פעיל, כי אנחנו גרים בערים שונות. אבל בפייסבוק הוא צץ הרבה כי הוא (מסתבר) התברג לקבוצה של אנשים שאני מעריכה את דעותיהם ודרכם. לפעמים יצא לי לקרוא בפייסבוק טקסט של הקבוצה הזאת, טקסט שמצא חן בעיניי, ורגע לפני ששיתפתי ראיתי מי חתום עליו – ומחקתי. לא משתפת, לא עושה לייק, לא כלום. לא קיים.

שלשום בבוקר, בעודי מתמתחת במיטה בנחת ומדברת עם החבר שלי, צלצל הסלולרי עם מספר לא מוכר. בצד השני של הקו היה ההוא. הייתי קורקטית – "כן. מה". והוא אמר שהוא חושב על זה הרבה בזמן האחרון בגלל כל הדיבורים שיש עכשיו על העניין של הטרדות ותקיפות מיניות וכל הנשים שיוצאות עם סיפורים שקרו להן, ושהוא דיבר עם בת הזוג שלו והגיע למסקנה שלא היה שום מקרה שהשאיר אצלו תהיות לגבי אם הוא התנהג בסדר – חוץ ממני. והוא רוצה לדעת אם זה רק נדמה לו, או שבאמת קרה משהו.

נשארתי קורקטית. אמרתי לו – כן. היית שיכור ולא הסכמת לקבל "לא". נכון, לא קרה שום דבר שהייתי הולכת בגללו למשטרה, אבל זה לא הפרמטר היחיד. בסופו של דבר הרי עפתי לאוטו ודהרתי הביתה והיה לי די מבהיל ובעיקר מאוד מגעיל.

הגבול היה ברור מלכתחילה (לא שכבתי אז עם אף אחד. נקודה. בלי יוצאים מן הכלל ובלי "לזרום". וכשאני אומרת אז – אני מדברת על פרק זמן של כמה שנים, לא שבוע), והוא ידע את זה כי הודעתי על זה. באותן שנים לא היה מצב שאצא עם מישהו אפילו לשתות קולה בלי ליידע אותו על הגבול הזה, ובשלב מאוד מוקדם בפגישה. לא מעט מהדייטים (הלא-רבים) שלי הסתיימו בנקודה הזו: אני אומרת שאין ולא יהיה מצב לסקס – והם חותכים ועפים משם בלי להשאיר עקבות. גס רוח, אין ספק. אבל לפחות הם נהגו בכנות ולא ניסו "לשכנע". היו גם כאלה שהאיסור הכניס אותם לאקסטרה-מוטיבציה, והיו מוכרחים להוכיח לי שהם יכולים לשנות את דעתי. גם אותם צלחתי בשלום, פחות או יותר.

אז איפה היינו? אה. 15 שנה אחורה פלוס מינוס. הוא היה אז שיכור במידה מסוימת – אבל לא מספיק שיכור מכדי לנהוג, ובטח לא מספיק שיכור כדי להתעלם ממה שאמרתי וביקשתי ואסרתי. אני יודעת בוודאות שלא הייתי שיכורה, מסיבה פשוטה: אני לא שותה אלכוהול (ולא עושה סמים, אבל זה לסיפור אחר). וגם אם הייתי שיכורה, זה בטח לא מצדיק שום דבר.

אז נכון, לא קרה שום דבר מחריד, אבל מה שכן קרה הספיק כדי שלא ארצה לשמוע ממנו או עליו יותר. עד שלשום בבוקר. בכנות, אפשר לומר שהוא היה די בהלם בצד השני של הקו. "וואו, חשבתי שתגידי לי שלא קרה כלום ושזה שטויות, ושסתם לא יצא לנו להיתקל מאז". מה לעשות, זה לא המצב. בכל אופן, סיימנו את השיחה ומיד התיישבתי במיטה להסביר לחבר שלי מה לעזאזל גרם לי להגיד לסלולרי שלי משפטים כמו "היית שיכור ולא היית מוכן לשמוע 'לא'" בשעה 10 בבוקר.

לא סיפרתי לחבר שלי (או לבני זוגי בעבר) שום דבר מהסוג הזה – עד שלשום. לא בגלל שהתביישתי. להיפך – באיזשהו מקום אני באמת חושבת ש(טפו טפו חמסה)אני בת מזל: קרו לי כמה וכמה דברים, אבל שום דבר שמתקרב בכלל לסיפורי האימה של חברות שלי. שום דבר שמצדיק פיקסול של הפרצוף בטלוויזיה, שום דבר הרסני מדי. גם אני נתקלתי בזכרים גסי רוח (ההוא שאמרתי לו שלא יהיו בינינו יחסי מין, והשיב "אז בשביל מה באתי?". דוש, מקווה שחטף קילע), בזכרים אטומים ובזכרים אינטרסנטיים ומגעילים. נתקלתי בזכרים שלא ראו אותי ממטר והחליטו שאני רהיט לשימושם ותו לא. האיש הזה שהתקשר אליי שלשום בבוקר הוא אפילו לא הדבר הכי גרוע שקרה לי.

אבל מה יש כבר לספר? זו הסיבה גם שלא כתבתי שום דבר על #MeToo ועל #גםאני. כי לי עוד איכשהו היה מזל. אתן מבינות כמה זה נורא לומר את זה בכלל? פאקינג מזל!

אם אתה זכר, דע: אין שום פסול בלרצות סקס, בלקוות שיהיה סקס, ומותר גם לבקש סקס. שני הראשונים (לרצות ולקוות) זה משהו שאתם יכולים לעשות בינכם לבין עצמכם בראש, ואף אחת לא תיעלב ולא תיבהל – כל עוד תשמרו את זה לעצמכם.

לבקש סקס זה דבר שמותר לעשות רק במקומות ובזמנים ובסיטואציות שבהם מותר לבקש סקס. לדוגמה: עם בת הזוג. או עם מישהי שאינה בת הזוג, אבל אתם כבר מתנשקים שעתיים על הספה בסוף הדייט וממש ממש ברור שהיא רוצה. איך יודעים שהיא רוצה? נניח, היא מתפשטת בעצמה ואומרת את זה (והיא עושה את כל זה בהכרה מלאה! תארו לכם!). אבל לא בעבודה, לא בצבא, לא באוטובוס – ובכלל, לא לבקש סקס ממישהי אם היא לא הסתערה עליכם מרצונה החופשי.

וחשוב מאוד: גם אם כל התנאים המתאימים התממשו, וביקשתם סקס והיא אמרה לא: לא ללחוץ, לא "לשכנע", לא לעשות שום דבר שיגרום לה להרגיש חרא או לא בסדר עם הסירוב שלה! רבאק, אם אשה רוצה לשכב איתכם – היא תשכב איתכם. כל הקשקושים על "עם כל החוקים האלה, הלכה הרומנטיקה" זה משהו שרק גברים מסוג מאוד ירוד ולא מפותח מסוגלים לומר או לחשוב. אין שום רומנטיקה בחדירה (או בחפינה או בלפיתה או במגע בכלל) לגוף של מישהי שלא רוצה אתכם שם. יש לזה מונח אחר לגמרי.

והנה שני הסנט שלי לשאלת "למה הן נזכרות עכשיו": הן לא. הן תמיד זוכרות. הן לא שכחו אף פעם. ובכל זאת: אני, למשל, אם ההוא לא היה מתקשר – סביר להניח שלא הייתי אומרת מילה לאף אחד. למה? כי ככה. אבל כל מה שקורה עכשיו, כל הסיפורים, כל הגילויים, הכל הוביל בסופו של דבר לזה שהוא יחשוב ברצינות, יסרוק היטב את עברו, ויגיע פתאום למסקנה ש-וואלה, הוא עשה משהו לא בסדר! ככה, בשגרה, הוא לא היה מתעכב על זה עוד רגע. אבל מה שקורה עכשיו מחלחל, וטוב שכך. שיחלחל עד שייבקעו סלעים והאדמה תרעד.

ואם עשיתם משהו כזה – תרגישו חרא עם עצמכם. תרגישו ממש ממש רע. ותפחדו, כי הגיע הזמן שגם אתם תפחדו. גברים שמזיינים בשכל שהם "כבר מפחדים להתחיל עם נשים" לא יודעים פחד מהו, והגיע הזמן שיידעו. שירעדו לכם הביצים, נבלות. שלא תדעו רגע שקט. זהו.

נ.ב, כי אי-אפשר בלי לצחוק קצת: לאור סיפורי ה"גברים בחלוקים", אני מוכרחה לומר: איף! זה פריט לבוש כל כך סליזי ומביך שאין שום דרך לצאת איתו בסדר. לדעתי, אין גבר בעולם כולו – כולל דוגמנים וסלבז – שיכול להיראות סביר בחלוק. למעשה, ההזדמנות הלגיטימית היחידה שמותר לגבר לעטות חלוק כשיש אשה בחדר היא זו: כשהחלוק הוא חלוק רפואי, הגבר מחכה לניתוח פרוסטטה, והאשה היא רופאה מנתחת או האחות המוסמכת שבאה לתקוע לו חוקן בתחת. הנה אפשרות אחת, עם מגוון קסום של הדפסים. תיהנו.

החלוק היחיד שלגיטימי ללבוש כשיש אשה בסביבה

 

 

 

המעופפת הנועזת, או: טיסה ראשונה ב-17 שנה

קוראים לי נועה, ולא הייתי בחו"ל 17 שנה. (אוהבים אותך נועה). למה? כי לא הסכמתי לטוס. לא רק כי אין לי כסף (גם זה). אז למה? חרדה.

לא, אני לא מפחדת מהתרסקות, ולא ממחבלים (יש מצב שהיפסטרים יפסיקו לגדל זקנים ולהצטרף לדאעש – ויחזירו את באדר-מיינהוף בקטע אירוני ומודע לעצמו. אם זה יקרה, תזכרו איפה קראתם את הרעיון הזה ותנו לי קרדיט). פשוט יש לי חרדות. ממה? מכל מיני. כולן מתמצות בעניין אחד – החרדה מפני אובדן שליטה. מי שסובל מזה יודע בדיוק. מי שלא – שישתוק. בסופו של דבר זו חרדה מפני חוסר האפשרות לומר "אוקיי הבנתי, פוס משחק, אני רוצה לרדת". לא ממש עובד בגובה 30 אלף רגל.

ציור מ-1910, מאת צייר צרפתי שניסה לחזות את שנת 2000.

הפעם האחרונה שטסתי היתה בשנת 2000, עם המשפחה, להולנד. לפני כן טסתי ב-1997 לשבוע ללונדון וב-1996 לשלושה שבועות לארה"ב לביקור משפחתי. באף אחת מהנסיעות האלה לא הזיז לי כלום. נהניתי, טסתי כמו גדולה. אבל אחרי שנת 2000 קרו כל מיני דברים ואחת התוצאות שלהם היא התקפי פאניקה מחורבנים. כן, טופלתי ואני מטופלת גם בהווה (לסירוגין, בעיקר בשל אילוצים כלכליים. יש לי פסיכולוג מושלם והלוואי שהייתי יכולה לשבת אצלו שלוש פעמים בשבוע – אפשר לעשן! – ולקשקש. אבל למי יש כסף?).

בכל אופן, 17 שנה. כולם נוסעים, רפורמת השמיים הפתוחים נכנסה לתוקף, ישראלים הבינו ששבוע בוורשה עולה כמו חצי שעה באילת ונתב"ג עמוס. ואני? כלום. בני זוג קודמים סבלו מחוסר היכולת שלי להצטרף אליהם ו/או מהפאניקה שאחזה בי עם ההבנה שהם נוסעים ואני נשארת לבד, ואני סבלתי כי פאקינג נשארתי לבד וכי כולם תמיד נסעו ונהנו ורק אני תקועה בקיץ התל אביבי המצחין עם ערימות של דושים מ"תגלית", היחידים שמוכנים להסתובב בעיר הזו באוגוסט.

בקיצור – בן זוגי ואני החלטנו לשבור את הקללה והזמנו סופ"ש בפראג לסוף מאי. אבל מה – ברגע האחרון השתפנתי וביטלנו הכל. קשה לתאר את גודל ההקלה שחשתי, את כובד הסלע שירד לי מהצלעות כשהוא אמר לי שהוא מוכן לבטל ושזה בסדר. פיו. ניצלתי. אבל הוא לא שכח. צחקתי שאולי נעשה אימון – נטוס לאילת ונחזור. הוא לקח ברצינות והזמין לנו כרטיסים לאילת: 7:30 טיסה הלוך עם ישראייר, 11:15 טיסה חזור עם ארקיע.

כמובן שהייתי בהדחקה מוחלטת עד רגע העלייה למטוס. בעצם, זו היתה סמי-הדחקה, כי די רציתי למות ולבטל הכל כבר בימים שלפני כן. אמנם בבוקר הטיסה הייתי שלווה למדי מבחינה פיזית, דבר שדי התמיה אותי מהיכרות עם עצמי (לכל צרה שלא תבוא – היה לי קלונקס בתיק. למרות שנראה לי שלקחת קלונקס יותר מפחיד אותי מאשר להיות בלי קלונקס. הכי טוב: להחזיק בתיק ולדעת שיש. מוזר, מפגר, אבל עוזר). בעודי חוגרת את חגורת הבטיחות במטוס הדו-מנועי מהאייטיז, עדיין חשבתי "אולי ארד מהמטוס? אפשר לרדת מהמטוס? נראה לי שכדאי שארד מהמטוס". המשכתי בקו הזה עד ששמעתי את המנוע עושה ברררררררר ואת המטוס מתחיל לנוע. ואז התנתקתי: תקעתי את הראש בתוך ספר אהוב שהכינותי מראש (פונטנלה של מאיר שלו. מכירה אותו כבר בעל-פה ולכן לקחתי אותו – הוא מרשם בדוק) ופשוט נעלמתי לתוכו. המטוס האיץ והמריא – ואני בתוך הספר. בן זוגי ניסה לעניין אותי במה שקורה מחוץ לחלון (ביקשתי לשבת במעבר למקרה שאצטרך למות או להקיא ואעדיף לעשות זאת בשירותים) – נשארתי בספר. החלון יכול ללכת תקאווד.

שתי דקות אחרי ההמראה, תינוק חמוד שישב באלכסון מאיתנו נתן דרור למה שהרגשתי בפנים – ושחרר את שלשול חייו. מזל שכולם היו חגורים בחוזקה, כי המטוס היה נוטה אחורה ממשקלם של המנסים להימלט מהריח. באלוהים – השיער שלנו התקרזל מהאדים. לבסוף הצליחו הוריו של תינוק הנפץ להשיב את המצב לקדמותו בעזרת מגבונים ריחניים ותרסיס כלשהו, ויכולנו להפסיק לסתום את האף בשתי אצבעות.

נחתנו (לא מחאתי כפיים. מטוס אמור לנחות, רבאק, זה לא משהו שנותנים לנו אקסטרה). לקחנו מונית לקניון ששמו הופיע על שובר שקיבלנו ביציאה מהטיסה. הקניון היה סגור עדיין (8 וחצי בבוקר באילת, אפילו האלה שעושים קעקוע חינה עדיין ישנים. אגב, האם עדיין יש קעקועי חינה באילת? אני פוחדת לשאול). חיכינו חצי שעה עד שפתחו ונכנסנו לארומה. מכיוון שהיה רק 9 וזו אילת, לא היה לחם עדיין בשביל סנדוויצ'ים. אז שתינו משהו והסתכלנו באיזו חנות שיש גם בדיזנגוף סנטר ושוב לקחנו מונית וחזרנו לשדה לטיסה חזרה.

הטיסה התעכבה ב-20 דקות ולשמחתי הצלחתי לא לחשוב את המחשבה המתבקשת והמאוד מאוד מאוד מבהילה (אותי) "מה יקרה אם פתאום תהיה בעיה עם הטיסות וניתקע פה עד מחר". פתרתי תשחץ וביקשתי מבן זוגי שיתזמן לי בטיימר בסלולרי כמה זמן לקח לי לסיים אותו (2 דקות לתשחץ ענק. בהמת משא? יק). במזנון מופקע-המחירים שבשדה עמדה מישהי ושידרה לחבר שלה בצעקות מה אפשר לשים בטוסט. זה הלך ככה:

מוכרת: יש תירס…
מישהי: (מכאן ואילך – בצעקות) "מאמי יש תירס, רוצה תירס?"
חבר (מרחוק): ….
מישהי: "מה עוד?"
מוכרת: "יש זיתים…"
מישהי: "מאמי יש זיתים רוצה תירס וזיתים או רק תירס? או רק זיתים?"
מוכרת: "יש גם עגבניות ממרח כזה"
מישהי: "מאמי או עגבניות מה בא לך"

וכך זה המשיך והמשיך והמשיך, בעוד החבר ממשיך לסמס או לשחק בסלולרי במרחק 50 מטר ממנה, לא טורח לענות, להתעניין או לגאול את המוכרת המסכנה מייסוריה ולהגיד לחברה הפוסטמה שלו מה הוא רוצה לשים בטוסט. אנשים כאלה הורגים אותי (הם נפוצים בגלידריות, בעיקר כשיש תור ענק מאחוריהם. "הממממ אולי תביא לי גם לטעום מהביסקוויט-ביסלי-פצפוצים? ואפשר גם מהמוזלי-חביתה-קוקוס?") ותמיד בא לי לצעוק עליהם "כוס אוחתכ, זה כולה טוסט/גלידה – לא הכיתוב על המצבה שלכם! תחליטו כבר!!!". בן זוגי ראה את עורקי הצוואר שלי מתנפחים ואת שיניי נחשפות (התגובה הרגילה שלי לאנשים מטומטמים עד כאב) ומילט אותי משם לפני שבאמת אצעק את זה כי לכו תדעו – בסוף הם יישבו מאחורינו במטוס ויבעטו לנו בגב כל הטיסה (ספוילר: הם לא).

אם בטיסה הלוך הייתי קבורה בספר ולא רציתי לשמוע אפילו על חלון או כנף או הקיום כולו – בטיסה חזור (במטוס גדול ומשופצר יותר) כבר הסתכלתי מהחלון, ואיבחנתי איפה זה פלסטינים ואיפה זה מתנחלים (רמז: למתנחלים יש מים), ופתרתי בנחת עוד תשחץ מטומטם במיוחד ("כוכבת שירה בציבור" = עינת שרוף. ג'יזס) ואפילו לא היה לי לחץ באוזניים בנחיתה (שבה אף אחד לא מחא כפיים כי הטייס דפק ברקס יותר גרוע מנהג דן בקו 172 וכולנו עפנו קצת במושבים).

לסיכום: שרדתי כדי לספר. הפעם הבאה תהיה כנראה לאיזשהו מקום ששייך בטאבו לממשלת יוון. לא ידוע מתי. עכשיו רק צריך להתגבר על החרדה מפני הימצאות לטווח ארוך (כמו שלושה ימים, למשל) במקום שאינו במרחק נסיעה מהבית.

בקיצור – טסתי לראשונה זה 17 שנה וכל מה שקיבלתי זה הקרקרים האלה מישראייר:

כל מי שעדיין לא ראה את הקטע המופתי הזה על טיסות מתוך הסטנדאפ של בילי קונולי הגאון, קבלו אותו תרגום עברי (שלי). זה היסטרי והמחשבה על זה מאוד עזרה לי בטיסות.

הטקסט הלא ייאמן הזה

הריסת שכונת המוגרבים ביממה שלאחר כיבוש ירושלים המזרחית. צילום: דן הדני

"מי בתוכנו אינו מתענה בלילות ללא שינה, כאשר מן האפלה המעיקה עולה הסיוט של הגדולה שבאירוניוֹת, והנה היא מתגלגלת באורח אכזרי כאילו אין ממנה מנוס: אומה דחוקה ולחוצה, המוכיחה גבורה עילאית וכשרונות מופלאים; כיסופים עמוקים לשלום טבועים בנפשה, אך היא נלבטת לשווא מול יעד-שאין-להשיגו ודמיה ניגרים בלי הרף;
חברה שהחלה דרכה כשהיא חדורה אידיאליזם סוציאליסטי ורוח-החלטה בונה ויוצרת – חייה נהפכים לחיי עיר נצורה;

היא מבזבזת אונה על נשק וטובי צעיריה מבלים ימיהם במלחמות ונופלים בשדות הקרב; חברה אוהבת חירות נידונה לעסוק בעניינים דוחים ומזוהמים כמו ריגול, שיטור, דיכוי, פיצוץ בתים, מעצרים אדמיניסטרטיביים והגליה; נגזר עליה להיקלע למעגל קסמים של טרור ופעולות תגמול, ההולך ומקיף את כל כדור הארץ;

תנועה אשר בעבר נהנתה מאהדה כה רחבה מוצאת את עצמה מבודדת ומושמצת על ידי שוחרי קדמה וחלוצי מהפכה כביכול; עם המצוין בשיקול דעת נתפס להלכי רוח אי-רציונליים, להזיות גדולה – או לסיוטי אבדון; אומה אשר ראש-מאווייה היה להימלט ממה שכפה עליה הגורל – היותה תמיד פונקציה של קיום זולתה. הוויה שאינה תכלית לעצמה אלא בעיה, אבן נגף, נוכחות בלתי רצויה, סכנה של "פן ירבו" – אומה זו נדחפת עתה לנהוג בזולתה, בעם השכן, באופן דומה; חבית אבק שריפה אשר כל המעצמות חרדות למנוע את התפוצצותה – פתאום היא מתלקחת באופן בלתי צפוי.

תאמר: אלה דברי תבוסתנות, מזוכיזם? ראיה מפוכחת. חרדה לבאות והחלטה נחושה לקדם את פני הרעה אינן גורעות מאומה מהכרה עמוקה בצדקת ענייננו ומהאמונה שיכול להימצא פתרון נאות ושהוא אכן יימצא.

דווקא עמדת "אין ברירה" והשלכת כל יהבנו על כוח ועל מלחמה שאין לה סוף – משמעותן תבוסתנות נואשת. מכל מקום, לפני שמשלימים עם מסקנה כה נוראה שאכן אין ברירה ופועלים לפיה – שומה עלינו לעשות חשבון נפש נוקב מאוד ולשקול היטב אם אמנם נוסו כל האפשרויות האחרות.

אין לך דבר קל ומסוכן יותר מאשר לנפול קורבן לתסביך של "אין ברירה" – מתוך עצלות מחשבה. מתוך שיגרה. מתוך פחדים סתומים וסתם טמטום. ההיה צד לוחם בהיסטוריה שלא סבר כי "אין ברירה"? האמנם הוכח שכל הערבים נכונים ליהרג כדי לחסל אותנו, ואין ביניהם כלל כוחות הנרתעים מסיוט אפוקליפטי זה? האם נחרץ הדבר שאין כל סיכוי לתחילת דו-שיח עמם בסיטואציה שונה?"

יעקב טלמון על "הגדולה שבאירוניות".
מתוך "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית", 1970.
תודה לתומר פרסיקו שמצא וצילם את העמוד מהספר, והעלה לפייסבוק.

ועוד משהו שכתב טלמון באותו חיבור ממש:

"יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי 'תבוסתנות' לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח הכרעה להחליט כאן ועתה, הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום".

חדש, חדיש ומחודש

מי שהכיר אותי לפני גיל 20 יודע. 99% ממי שהכיר אותי אחרי גיל 20 לא יודע.

לא יודע מה?

שהייתי ילדת במה. בין גיל שנתיים לגיל 20 כל מה שרציתי לעשות היה להופיע. לשיר, לנגן, לשחק. כל מה שרציתי להיות היה שחקנית תיאטרון או זמרת או גם וגם.

בת שנתיים בערך. מופיעה, כמובן

אם בבית הספר היסודי התקשיתי לפרוח באמת בגלל שהייתי כל כך דחויה חברתית, הרי שברגע שהגעתי לתיכון קיבלתי סוף סוף צ'אנס והתפוצצתי כמו תותח קונפטי. שרתי, ניגנתי ושיחקתי בכל רגע, בכל טקס, בכל מופע. היו לי קוצים בתחת והרבה מאוד ביטחון עצמי, סוף סוף. הייתי משוכנעת שאני כישרון. מה כישרון – עילוי, "FAME, בייבי ריממבר מיי ניים!" (מינוס הטייץ והחותלות).

אחרי גיל 20 ירדתי מהרעיון (שילוב של כמה חודשים מאוד מאוד טראומטיים ב"רימון" + זוגיות סבוכה עם מוזיקאי הרבה יותר מוכשר ממני). עברתי אל מאחורי הקלעים, הכי מאחוריהם שיש: עריכה בעיתון. כמה עמוק מאחורי הקלעים נחבא המקצוע הזה? הכי עמוק: אפילו קרדיט לא מקבלים בו.

זה לא אומר שהדחף או הרצון להופיע נעלמו. אבל לא כל כך היה לי איך ומה. בכל אופן, הירידה המוחלטת מהבמה אירעה פחות או יותר לפני 10 שנים. עשיתי כל מיני דברים קטנים (הקלטת קולות רקע וכאלה), אני עושה קריינות. אבל כאמור – שום דבר מאז'ורי. ובשום אופן לא מול קהל.

בכל אופן, אני חורגת ממנהגי בהרבה מאוד אופנים כשאני מפרסמת פה לינקים לשני שירים. המלים הן של אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר. הלחן הוא של יונתן בר גיורא. אני שרה. אפילו הופענו עם זה בערב לכבוד יציאת הספר "חרוזים שחורים", שהוא תרגומים של בני מר לשירים והגיגים של סוצקבר. זה היה בסוף מארס בבית ביאליק, ואם יום אחד יהיה וידאו מההופעה הזו (שבה השתתף גם השחקן הישראלי הנערץ עליי שהוא גם זמר בחסד עליון, דורון תבורי) ואם הוא יהיה סביר (בכל זאת, כמעט איבדתי את ההכרה מהתרגשות), אעלה אותו מתישהו גם לפה.

בינתיים – הנה השירים, שלהפתעתי הרבה אפילו הושמעו ומושמעים ברדיו (בעיקר רשת ב' וכאלה) מדי פעם. זהו, אני סיימתי לדבר.

 

 

עליו אי-אפשר לומר שהוא לא בקי בחומר

בהמשך לסערת טורו של יוסי קליין ב"הארץ". היו שהאשימו את קליין בבורות. בחוסר היכרות עם החומר האנושי. כמה דתיים-לאומיים הוא כבר פגש בחייו, שאלו. תל אביבי מתנשא ששותה קפה עם ערלים, מה הוא מבין בגאולה ובאלוהים?

את הדובר הבא לא תוכלו להאשים בבורות או בחוסר היכרות עם הציונות הדתית, כי הוא אחד מבניה. בשר מבשרה, בוגר ישיבת נתיב מאיר:

"אני רוצה לדבר על גוש אמונים. או יותר נכון, על המנהיגות הרוחנית-הלכתית והתרבותית של המפעל הזה. מה שמעניין אותי עכשיו זה לא עתידה של הציונות – כמו עתידה של היהדות. יש פה פירוש חדש ליהדות. מול מה הוא מעמיד אותנו? איזה זיכרון יהודי הוא משאיר לדורות הבאים? מבחינתי, זה המעשה החשוב. כי זו תנועה יהודית שבה בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המסורת – היא לא רק מפרשת אותה, היא יוצרת אותה בנסיבות של האתגר הגדול ביותר שהיה אי-פעם אולי לדת ישראל בעידן המודרני: הציונות.

גוש אמונים הוא תנועת נוער. זה נוער הגבעות ונוער זה ונוער שם…כל מקום שאתה בא, אתה רואה נוער. בעמונה…אפילו ההזדקנות של אנשי גוש אמונים היא לא נחמדה. זה כמו קומונרים שהזדקנו, יפי הבלורית והתואר…אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד ב'נתיב מאיר', ראש הישיבה היה ר' אריה בינה, כשהגיע חנן פורת לקחת תלמידים לסבסטיה – אני הייתי אז בשביעית – ר' אריה שאל את פורת: 'מה אתה לוקח את הילדים האלה? זה עניין…אתה אומר שזה המשיח? במשיח צריכים לטפל אנשים מבוגרים!'.

עכשיו… אני מדבר על מרכיב מאוד עמוק. זו תנועה מאוד ניאו-רומנטית, פולקיסטית, שיש בה יסוד עמוק אנטי-אינטלקטואלי. מה שקוראים תורת ארץ ישראל. אני קורא לזה 'הצה"ליזציה של התלמוד'. משהו שמשנה את דמות היהודי במובן הבסיסי שלה. זו כבר כוריאוגרפיה אסתטית, הדובון עם הסנדלים…זה קצת אנכרוניסטי, זה מנסה לשחזר עולם שמנסים לתפוש אותו אחרי שהוא כבר עבר… יש ניאו-רומנטיקה שהיא מאוד עמוקה בתנועה הזו. הערך של האינטואיציה, הנבואה… נקרא לזה 'ריאקציה אגררית'. אבל הדבר היותר עקרוני, ופה אני עומד לסיים: אני מסתכל על דוגמה – ועד רבני יש"ע. אין עניין אחד שקשור בברוטאליות שלא עומדים מאחוריו. יש הפצצה של כפר כנא? לא, זה מוסר נוצרי להביע אכפתיות על פגיעה ב… ואחר כך יוצא שאסור לסחור עם ערבים. ותמיד הכל בשם התורה. אני קורא לזה… יש נוהל שכן? יש גם נוהל פסוק. מאחורי כל תועבה יש פסוק. ואת זה אני אומר בכאב. אתה מסתכל על ההיסטוריה של המנהיגות הרוחנית של הימין הדתי. ואני אגיד את זה בצורה הכי בוטה: זה מהפנים היפות והקורנות של הרב קוק – לאגרוף של הרב כהנא. לאט לאט.

רעולי פנים ליד ההתנחלות יצהר. צילום: אי-פי

ותמיד יש קשר בין אותנטיות לברוטאליות. דאגה מוסרית? זה עניין מערבי, דקדנטי…להיות אותנטי זה להיות ברוטאלי. ואם אני עושה את הדין וחשבון הזה, אני אומר בסופו של דבר מבחינת הדין וחשבון היהודי – הזרמים האלה של המנהיגות הרוחנית, סו קולד, של ההתיישבות, הם בעצם הצינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי ללב-לבה של היהדות: לאומנות, שנאת האחר, הראייה האורגנית של האומה, הראייה האורגנית של היחס בין האומה לארץ, העלאת האינטואיציה, מיליטריזם – כל הדברים האלה. אפשר לקרוא לזה 'יהדות שורשית', אבל זו תופעה אירופאית. זה דין וחשבון שבמובן מסוים לא פחות חשוב משאלת עתידה של הציונות".

הדברים נאמרו על ידי פרופ' משה הלברטל ב-19.9.2010, בדיון על ספרו של גדי טאוב, "המתנחלים", באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן הסרטון: