הקבצנים החדשים

ילקוט מרופט תלוי מכתפה הימנית, ידיים שלודות נחשפות מקצות השרוולים. פנים צהובים, מחוטטים, עיניים גדולות מדי. חלומו הרטוב של בוקי נאה. כמו צעצוע יפני שיצא משליטה היא מסתחררת בין השולחנות, מדקלמת אוטומטית: "יש לכם כמה שקלים לתת להומלסית שלא אכלה כבר יומיים". בסוף הסיבוב היא נעלמת לכמה דקות וחוזרת, ניגשת שוב לאותם אנשים שפנתה אליהם קודם לכן, "יש לכם כסף לתת להומלסית".
הרוב מתעלמים ושוקעים בעיתון. למעטים הקרואסון נתקע בגרון. כשהצל שלה מאפיל על שולחני בפעם השישית אני נותנת לה עשרה שקלים. היא סוגרת את אגרופה על המטבע, מעקמת פנים ואומרת: "נראה לך שזה עוזר לי בכלל?"

ערב בשדרות רוטשילד, ס' ואני מטיילים מתחת לפנסי חגיגות המאה. מאחד הספסלים מתרומם צעיר ומתקרב אלינו בצעד מהיר. "מה השעה? אתם יודעים מי אני? יש לכם כמה שקלים? אני צריך שתעזרו לי דחוף". הוא נועץ מבט נעלב בחמישייה שקיבל, וצועק על ס': "מה אני יעשה עם חמש שקל? תגיד לי מה אני יעשה".  ס' מתרגז, ומבקש בחזרה את כספו. הקבצן מנחית כאפה של חברים על עורפו ומדליח צחוק חלול, צביקהדרי – 'לא לא לא, אתה גבר אחי, אתה מלך אחי, נשמה אתה'.

קבצנים. מה אנחנו יודעים עליהם? נרקומנים. הומלסים. טפטוף מזגנים טורדני. עד עכשיו התרגלנו לראות אותם על המדרכה, מחוברים לשלט קרטון עם קופירייטינג גרוע, וכעת הגיע הזמן להכיר את קבצני דור 3.5: חמדנים. תוקפניים. דורשים את כספך בקור רוח גזברי. תביא כבר, תביא. חסר לך שלא תיתן. הרי לך יש ולנו אין.

מדובר בטרנד: הישראלי הממוצע, שרוב הכנסתו נטחנת לאבק בבנקים והוצאותיו מעשירות את העשירים ממילא, נדרש פתאום לממן גם את אלו שבעבר נתמכו על ידי המדינה. בזמן שה"שירותרום" האנכרוניסטי מתגמד מול הפקות ברודווי שנור כמו "יומטוב" ויום העצמאות נהיה חגה הרשמי של עמותת על"ם (27 אלף לחודש ליושבת ראש העמותה נאווה ברק), מה הפלא שגם הקבצנים רוצים להשתתף במשחק?

שיטת הפעולה של הקבצנים החדשים לא הייתה מביישת את הבן הממולח ביותר בשושלת עופר: רוב יושבי בתי הקפה במרכז תל אביב הם שכירים בגילים שבין 25 לשישים, הלחוצים בין גיליוטינת הישראכרט והמשכנתה ובין הבוס שמחכה להם עם מכתב פיטורים ובלי וזלין.
צומת הרחובות נחלת בנימין, אלנבי, שינקין והמלך ג'ורג'.
כמו טרומן ב"המופע של", הם נשלטים בידי אנשים חזקים ועשירים שמטילים אותם ממקום למקום כמו קוביות שש-בש: היום אתה מנפיק איגרות חוב, מחר אתה ברחוב.
הגבינה היחידה במבוך העכברים הזה היא בית הקפה הקבוע, הסיגריה, אולי הפוך קטן. אבל בדיוק ברגע שהשכיר היגע מצליח להינתק מטרדותיו, יצוץ מולו הקבצן החדש. השכיר ינדב מכיסו כמה מטבעות מתוך רגש אשמה או כסגולה נגד עין הרע ("רק שלא אהיה יום אחד כמו הטיפוס המלוכלך הזה"), ואז-הפתעה! "טפו עליך ועל החמש שקל המעפן ש'ך, יא זבל'.

הקבצן שמסרב להסתפק בעשרה שקלים לא שונה מעורך הדין שגובה שכר טרחה דמיוני תמורת עבודה שיטיל ממילא על המתמחים שלו, מהכירורג שגורף לכיסו הפרטי עשרות אלפי שקלים עבור ניתוח שיכול להתבצע גם בבית חולים ציבורי, מהזכייניות שמוכרות פרסומות במיליונים ומעמידות פני אבלים כשמבקשים מהן תקציב ליצירה מקורית.

ההבדל היחיד הוא בכך שהקבצנים החדשים אפילו אינם מעמידים פני עובדים. הם דורשים מאתנו תשלום על עצם קיומם. המשפט "נותנים לך? תיקח" פינה את מקומו לווריאציה חדשה: "נותנים לך? תבקש עוד". לא, הקבצנים האלו אינם דומים כלל לאוליבר טוויסט ול"בבקשה אדוני, אני רוצה עוד" שלו. אצלם אין "אדוני" או "בבקשה", הם רק רוצים עוד ועוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 12.5.2009

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הקבצנים החדשים

  1. פינגבק: טור פרידה « אחת העם- נועה אסטרייכר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s