חודש לבד בתל אביב

לפעמים היעדרו של אדם אחד מחשיך בעיניי את העיר כולה. כבים אורות המאה בשדרה, כבים הנאונים במגדלי הבנקים של יהודה הלוי, כבה נצנץ המטוסים בראש עזריאלי.

רבעים מתל אביב נמחקים מהמפה הפנימית – כרם התימנים, נווה צדק, פלורנטין – אין טעם להגיע אליהם לבדי. טיול יחיד במקומות שנועדו לשניים הוא ריקוד על רגל אחת: במוקדם או במאוחר הרקדן ייפול, ריק ומותש ממאמץ עקר.

היעדרו של אדם אחד מכווץ את העיר למידתם של הזיכרונות. ביום אחד אני מגלה שאפשר לעבור שש פעמים באותו רחוב, ובכל פעם להיזכר בפגישה אחרת, במילה שנאמרה. פעולות קטנות הופכות לטקסים: השקיית העציצים, איסוף הדואר מהתיבה העולה על גדותיה, האכלת החתולים. אני מבצעת בקפידה את המשימות שניתנו לי, מתענגת על התארכותן, שומרת בקנאות על הסדר כמו משגיחה על קור דקיק שלא ייקרע.

היעדרו של אדם מהעיר לא מפסיק את השיחה המתנהלת בינינו: ליד מכולה גדולה של פסולת בניין אני נעצרת ומתייעצת אתו בלבי – האם הבלטות העקורות, המצוירות, ישתלבו יפה בגינה? ב"קפה מרסנד", תינוקת ורודה וצחקנית בחיקי, אני מחפשת את מבטו. ברחוב לילי ופורח בריחו הכבד של היסמין אני מדברת אתו בקול רם, מקווה שהרוח הקלה תישא את המילים לתוך חלומו במלון שמעבר לים ותעיר אותו – אולי יתגעגע ויתקשר.

לא יכולתי לנסוע אתו. שילוב של חרדת טיסות ומחסור כלכלי הורידו את הרעיון מהפרק. גם הידיעה שאיני הראשונה שהוזמנה לשם ציננה אותי. לא רציתי לנסוע אתו למקום שמכל ספסל או חורש ירוק יהבהבו אלינו הולוגרמות רפאים של קודמותיי בתפקיד.

אני לא אוהבת להרגיש כמו חומר מילוי לשקעים שבסיפור חייו.

לפעמים מתגברת בי התחושה שכל יבשת או כוכב בעולמו סומנו כבר בדגליהן של אחרות, ואז אני תוהה מה יישאר בו ממני. הרי כולם זוכרים את ניל ארמסטרונג, אבל אף אחד לא יודע מי היה האדם השני על הירח.

זו הפעם הראשונה שאני שורדת את היעדרו של אדם קרוב לפרק זמן ארוך כל כך. פעם, כששלטו פחדים גדולים בחיי, התקשיתי לשאת התרחקות ליותר מכמה שעות, וכל נסיעת עבודה של הזולת הייתה רכס הרים סלעי שעליי לחצות יחפה. הלילות היו האויבים הגדולים ביותר שלי – מחנק נפל עליי כשהחושך הגיע, מוצא אותי נושכת את פרקי אצבעותיי באימה.

אלו היו ימים ארוכים של קלאוסטרופוביה כפולה: גם הרחובות שבחוץ סגרו עליי, ריקים מהאדם היחיד שיכול היה להרגיע את המחשבות המשתוללות. לרוב הגעתי לקו הסיום כשאני פצועה, מתפללת שלא אצטרך לעבור את זה שוב.

השינוי לא היה מהיר או קל – על חלקים מסוימים של הפחד טרם התגברתי, אבל בחודש האחרון מצאתי את עצמי לבד בעיר, ובמקום למות, חייתי.
בחצר הגדולה והמוזנחת שלי הקמתי גינה. ממשתלה זולה במיוחד בתחנה המרכזית הישנה הבאתי אדמה ושתילים רכים. עדרתי את האדמה החולית והקשה, עקרתי מתוכה עשבים שצרבו בכפות ידיי ובמקומם שתלתי שיחים ריחניים, פרחי קיץ וקיסוס מטפס. רמקולים ישנים מעץ הפכו בכמה חבטות פטיש לאדניות. בערב אני יושבת בגינה וקוראת, ובבקרים מתעוררת לעבודת הנוטע.

הלילות מפחידים אותי פחות עכשיו. ביום שנשארתי לבד רכשתי מנוי ל"האוזן השלישית" כמו אדם שיוצא למכולת עם ערכת עזרה ראשונה, על כל צרה שלא תבוא. בלילות הראשונים ברחתי לתוך סרט חדש בכל ערב, עד שעיניי נעצמו.
שעונים, שוק העתיקות בכיכר דיזנגוף
בשבוע השני גיליתי שאני נרדמת בשלווה גם בלי תרגילי הסחה, והסרטים הפסיקו להיות אביזר לשעת חירום וחזרו להיות הנאה. לאט-לאט התנתקתי ממדף הקומדיות והעזתי לקחת גם סרטים מעוררי מחשבה או עצובים במקום קפסולות השכחה המרוכזות שהעדפתי עד כה. השבוע ציינה הפסיכולוגית שאני מתקדמת יפה, ובמקום להגיב בהערה סרקסטית כמו תמיד, אמרתי תודה וחייכתי.

חודש שלם לבד. אנשים אחרים מחזיקים צי חברים שמקיפים אותם בתקופות כאלו, מזמינים אותם לבירה, משככים את הריק. אני לא. קשרים נוצרים אצלי בנקל ונעלמים כשנדרשת תחזוקה שוטפת. עם הזמן שמתי לב שהבדידות שפעם אהבתי כל כך נהייתה מטלה לא נעימה, מצריכה טקטיקת התחמקות מתוחכמת, ולכן דבקתי בכל מאודי במעטים הקרובים אליי ותליתי בקיומם את העירבון לשלומי.

החודש האחרון היה ניסוי ארוך בבת אדם. להלן התוצאות: אפשר להפריד בין חרדה וגעגוע. מתברר שאין ביניהם שום דמיון.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “חודש לבד בתל אביב

  1. פינגבק: טור פרידה « אחת העם- נועה אסטרייכר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s