אני והחבר'ה

יש בנות שנעשות נשים בטבעיות. מגיל אפס הן יודעות איך לעפעף ולהיות עדינות ואיך לשחק בארגז החול בלי ללכלך את החצאית החדשה, המסתובבת. בנות כאלו נהיות בבגרותן נשים שיודעות מתי אפשר לדבר ומתי רצוי להתאפק ולא לספר את הבדיחה ההיא עם הדילדו וההיפופוטם. בנות כאלו לא יהיו לעולם בחבר'ה של בנים. בחורים יתייחסו אליהן תמיד כנשים, ישתדלו יותר בנוכחותן, יצניעו גסויות.
לא הייתי מעולם מהבנות האלו. מה לעשות – מגיל צעיר הסתדרתי טוב יותר בספסל האחורי בטיול השנתי. אני והחבר'ה בתחתונים מופשלים ליד החלון – שישה ישבנים שעירים ואחד חלק – מכים בתדהמה עוד נהג משאית מנומנם מכביש הערבה. שם היה לי נוח.

לא נולדתי כזו. כשהייתי בגן גם אני התחפשתי לבלרינה ונעלתי נעלי לקה מבריקות, אבל מהר מאוד שמתי לב שבנות אחרות פשוט טובות ממני במשחק הזה. שכאשר צריך לבחור את מלכת אסתר להצגת פורים לא חושבים עליי.

בתיכון, כשהתרוצצו בתוכי יותר הורמונים מבמחזור הדם של מתעמלת ממזרח גרמניה, הבנים פשוט לא ראו בי "סחורה". בעיניים כלות צפיתי איך הם מסתובבים סביב הבנות עם החזה הגדול, מתלחשים, מתכננים – מתי יזמינו אחת מהן לאייס קפה ב"ארומה"? גם כשכולם סביבי בערו מחרמנות והיו מוכנים להסתפק בכל אחת, לא נלקחתי בחשבון. כשחצי כיתה, בנים ובנות ביחד, הבריזה מהשיעור וברחה לבית של גבריאל מסר, לראות סרטים כחולים מהאוסף של אבא שלו, לא שיתפו אותי בתוכנית.

הדרך היחידה שלי להתקרב לבנים הייתה להיות אחת מהם. לקרוא להם "גבר", ללמוד לירוק למרחק. בשלב הזה המצב הפך אבוד. איזה בחור שפוי ירצה לצאת עם בחורה שיודעת להגיד "אנציקלופדיה" בגרעפסים? עד סוף הלימודים ישבתי לצדם בהפסקות, שמעתי אותם מפנטזים על השדיים של יעל סגל בביקיני אגב פיצוח גרעינים. גורלי נחתם.

בצבא שוב מצאתי את עצמי בין עשרות בנים, ולרגע קיוויתי שהמצב ישתנה, אבל הדרך היחידה שהצלחתי לקנות בה את לבם הייתה בהצטרפות לשירת "המד"סניקית עולה על אופנוע, רואים לה את המנוע" באוטובוס לבאר שבע, בעוד נושא השיר, המד"סניקית הבלונדינית, יושבת חבוקה בזרועותיו של החניך הכי חתיך ומצחקקת בקוקטיות.

קינאתי תמיד בבנות שיודעות להכפיף את המציאות לרצונן. בעיקר בפאם פטאליות, אלו שמסוגלות לשפד את לבו של גבר באבחת איי ליינר ואז להיעלם לשבועיים, לקרוע לו את הנשמה, ובדיוק כשהוא מצליח לאסוף את עצמו, להופיע מחדש בחיוך מדמם מליפסטיק, כאילו לא אירע דבר.

גם אחרי שבגרתי ואהבתי ונאהבתי, מצאתי את עצמי הופכת לאבק בכל פעם שאישה כזו צצה בסביבה. הידיים המטופחות, כפות הרגליים העדינות, העור הצח – איך בדיוק אני אמורה לנצח אותה עם ציפורניים כסוסות, נעליים במידה 41 וחצי וחצ'קונים בכל מחזור חודשי?

גם להיעלם אני לא יודעת: בעיניי, אישה שנעלמת היא אישה שלא אוהבת. כשאוהבים באמת, הדבר האחרון שרוצים הוא לגרום סבל לאהוב שלנו. אבל הטבע האנושי גורם לאנשים לרדוף אחרי מה שאין, לא אחרי מה שיש ממילא. ואני תמיד ישני.

כמעט השלמתי עם המחשבה שלא אהיה לעולם אישה אמיתית. כן, נעלתי עקבים גבוהים והתאפרתי, אבל ליד נשים אחרות הרגשתי תמיד כמו מתחזה, נוסעת סמויה שמיד תיחשף ותושלך מהקרון אל הפסים, נטולת אישור כניסה לארץ המובטחת.

הפסקתי להיאבק. המשכתי להסתובב בשורטס וטי-שירט, ילד מבדיחה של בזוקה. חייתי עם חבר קבוע שאהבתי. הוא אהב אותי ככה, לכן הוויתור היה קל יותר.

לאחר שנפרדנו המשכתי כמו קודם לכן – לובשת את הנשיות שלי רק לאירועים מיוחדים, כמו חליפה מגרדת שמסירים ברגע שחוזרים הביתה.

ואז הכרתי אדם אחר. לכאורה היה כאן כל הפוטנציאל למפח נפש: הייתה לו אקסית מהזן הנעלם והקטלני שגרמה לי להיראות ולהרגיש נשית כמו מוטק'ה מהנוי בקיבוץ לעומתה. כדי להוסיף שמן למדורה, העז האיש החדש לתהות בקול רם למה אני מנסה לטשטש כל סממן נשי שבי. בהתחלה נעלבתי. מה, אני לא מספיק טובה?

חשבתי שהוא מנסה להפוך אותי אליה. אמרתי "אה, ככה?" וניסיתי לשחק את המשחק. זה היה כישלון חרוץ: כל "היעלמות" יזומה שביצעתי הסתיימה בקול ענות חלושה שהשמעתי בטלפון אחרי יומיים מרוטי עצבים ו"למה הוא לא מחפש אותי?" הרי לא רציתי בכלל להיעלם – רק להיות קצת נשית, מסתורית…

לקח לשנינו זמן להפנים את חוקי המשחק-אני לא האקסית והוא לא האקס.
הגבולות התרככו, נמסו. הוא הבין שהאהבה שלי כאן כדי להישאר, בלי דרמות ומסתורין. אני הבנתי שלא צריך להיות פאם פטאל בשביל להיות אישה. לפעמים כל מה שצריך זה רק שמלת כותנה, חיוך. כן, אני עדיין מרגישה לא נוח מול נשים מלכות דבורים. אבל העקיצה כואבת קצת פחות.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.5.2009