הרחוב חשוך. מעט אור מפנסי הרחוב מסתנן דרך עלי הפיקוסים הגדולים ושורשי האוויר הארוכים שלהם. יד ימין מאוגרפת על צרור המפתחות, חודיהם המשוננים מבצבצים בין האצבעות.
יד שמאל מהדקת את התיק לגוף. אוי, מישהו הולך מאחוריי. רגע, לעבור למדרכה הנגדית, לעצור רגע, לתת לו להתקדם. שילך כבר, נו. מדי כמה שניות המבט פונה אחורה, בולש בצללים שבין הגדר החיה לבניינים.
עטלף צולל מטה במהירות, מזניק את הלב לדהרה. גם הרגליים מאיצות כמו מעצמן, תקתוק הכפכפים מהדהד, נשמע כמו צעדים נוספים שמתקרבים. הנה חדר המדרגות – מבט מהיר מעבר לדלת הכניסה, אולי מישהו עומד שם בחושך, ממתין. עכשיו הדלת – איפה המפתח הנכון, נו כבר, זה לא זה, רגע הנה – לסגור, לנעול פעמיים, לנשום.
אם התיאור הזה היה חלק מסרט מתח, הגיבורה הייתה מגיפה כעת את התריסים ופותחת את התיק שלה, חושפת בתוכו אקדח ומיליון דולרים בשטרות לא מסומנים.
לאחר מכן היא הייתה בודקת שאין האזנה לטלפון, ומתקשרת לבוס שלה, ומדווחת על הצלחת המשימה, אבל הסצנה הזו מציאותית לחלוטין: היא מתרחשת בכל פעם שאני חוזרת מבילוי בשעה 2:30 לפנות בוקר.
קוראים ממין זכר יניחו בשלב הזה שאני סובלת מתסביך רדיפה או מחוסר איזון בתרופות, אבל נשים רבות מאוד מהנהנות כעת מול הדף, נזכרות בליל אמש, בתחושת ה"היכון", בחריצים שהטביע צרור המפתחות בכף היד המיוזעת מפחד.
זה קורה כמעט לכולן: קרייריסטית מצליחה, מנהלת קשוחה, נערת השקות זוהרת. גם אם לפני חמש שעות הלכת באותו רחוב בצעד בטוח ובראש מורם, מרגישה את המדרכה ניחרת מהתרגשות מתחת לרגלייך – ברגע שהלילה יורד את חוזרת 150 שנה אחורה, לימים שנשים לא יצאו מהבית בלי מלווה, המחוך הצר על נשימתן כמו מלחציים, והן חששו מכל מבט גברי.
בן זוגי לשעבר, מהגברים הפמיניסטים ביותר בארץ, אימץ לעצמו מנהג: בכל פעם שבחורה נלחצת בגללו ברחוב חשוך הוא עוצר, פונה לרחוב מקביל או נכנס לבניין כלשהו, וממתין עד שיגיעו היא והפחד שלה לחוף מבטחים.
בחור אחר סיפר לי השבוע שכל בחורה כזו גורמת לו לחוש כאילו הואשם בדבר נורא על לא עוול בכפו. "אני? ממני היא מפחדת?" הרי הוא בחיים לא נגע באישה בלי רשות. לך תסביר את זה למבט ההוא, המבועת, לצעדים המהירים.
למה אנחנו מפחדות כל כך? סטטיסטית, הסיכוי להיבצע לשניים בתאונת דרכים או לחטוף סרטן גבוה מהסיכוי להיאנס ברחוב בשעת לילה מאוחרת, ולהבדיל ממה שלימדו אותנו, רוב
מקרי האונס והתקיפה מתרחשים בבתים, לפעמים על ידי אדם המוכר למותקפת. כמו שפדופילים לא באמת מחלקים סוכריות לילדים, כך גם האנס הממוצע כמעט לעולם לא יחכה לטרפו בסמטאות חשוכות.
אבל סטטיסטיקה היא עניין של היגיון. כאן יש לנו עסק עם פחד.
ולהבדיל ממקרי אונס, תאונות דרכים אינן מכוונות נגדנו אישית. כולם יכולים להיפגע.
תקיפה מינית לעומת זאת היא טרור. המטרה היא פלח אוכלוסייה מסוים בלבד, השיטה היא אלימות, וגם כאן ההנאה והרווח של התוקף שואבים את מקורם מבהלת המותקף.
גם גברים חווים אימה, אבל במקומות אחרים: השירות הצבאי, מלחמות, הסתבכות עם ערסים. הם לא מסוגלים לתפוס מצב של איום המרחף מעל קיומם רק משום שהם גברים. נשים יכולות ללמוד להתנגד, אבל הן אינן יכולות להפסיק להיות נשים. עצם הנשיות שלהן עושה מהן מטרה ניידת. פלא שהן מרגישות תמיד מאוימות?
להבדיל מהאיום האיראני, לאויב שלנו אין פנים, שמות או נשיא מטורלל עם בעיית גילוח. אין לנו דרך לדעת מנין תבוא המכה, ולכן כל גבר שהולך אחרינו ברחוב נדמה כאנס פוטנציאלי. זה יכול להיות לוחם מג"ב או מעצב קומבניזונים – דרך משקפי הפחד שלנו הוא נראה כמו מחבל, הזין על תקן חגורת הנפץ שרק מחכה ללחיצה על הכפתור כדי לקחת אותנו אתה לתהום.
כל הניסיונות להידבר עם הפחד שלנו בהיגיון נכשלים. כשחמק בני סלע משומריו, אזלו השוקרים החשמליים בחנות "ריקושט" בעזריאלי.
אני יודעת את זה כי קניתי בסכום שערורייתי את השוקר האחרון שנותר במלאי. באותו ערב כשהלכתי מתחנת האוטובוס הביתה היה השוקר בידי, מוכן לפעולה. בכניסה לבניין התקשרתי לבן זוגי אז כדי שירד למטה כי אני פוחדת להיכנס לחדר המדרגות.
זה לא משנה שהסבירות שבני סלע יאנוס שוב בזמן שהוא במנוסה שאפה לאפס. הרגשתי שאי-שם בחושך מסתובב אויב שהמטרה היחידה שלו היא אני – אישה.
האם הפחד הזה ייעלם מתישהו? האם הוא מתמוסס עם הגיל, עם הניסיון או עם עוד קורס להגנה עצמית? מהתבוננות סביב נדמה לי שלא.
רוב הנשים ימשיכו לקוות שצרור המפתחות שלהן יהיה כלי נשק מספיק בעת צרה, יביטו מעבר לכתפן מדי כמה צעדים, ויביימו שיחות קולניות בנייד כדי להראות לזר שפוסע מאחוריהן שהן אינן לבד. בבית הן ידליקו את כל האורות, ינשמו רגע ויודו בלב על עוד לילה שנגמר בשלום.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 3.6.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 