עירם של החולמים

ב-6 ביולי 1882 עגנה האנייה "צרס" בנמל יפו, וירדו ממנה 14 צעירים יהודים, ובהם אישה אחת. באותם ימים עוד ישב תאודור הרצל בווינה וכתב מחזות לתאטרון המקומי, לא העלה בדעתו שכמה שנים לאחר מכן יטלטל משפטו של קצין צרפתי בשם דרייפוס את עולמו ויוביל אותו לראש מחנה בעל השם המוזר "ציונות".

נמל יפו קידם את פני הצעירים במשב צחנה עות'מאני, צעקות הסבלים ונהגי כרכרות, רשתות דיג המתלהטות בחמסין ונשימת בושם זול מגופן של הזונות בפתחי האופל של הבתים. פינה נשכחת זו של האימפריה הנרקבת הייתה התחנה הראשונה של ה-14 במסע שהתחיל ברוסיה, באספות נלהבות של צעירים שניסו להשתחרר מאחיזת משפחותיהם הגדולות, השמרניות, מלפיתת העולם הישן המאיים עליהם בפוגרומים ובחרון אפו של אל מיושן ונוטר.

כאן, ביובש הנורא העולה מעפר הדרכים, בשממה שאיימה לשוב ולכסות, רחוק כל כך מגדות הנהר הירוקות של ילדותם, קיוו הצעירים האלה ליצור דבר מה. צורה. מגדלור באפלת היהדות הישנה, החשוכה, הנתונה לחסדי הפריץ. שביל חדש, סלול ונקי.

פלסטינה של סוף המאה ה-19 הייתה שדה בור מרושע ועקר, אך לאנשים מזן מסוים נראה השדה הזה כחלקת החלומות אשר יוכלו להצמיח בה את נפשם – רחוקה מכל מסורת וחובה, פורקת עול.
כמה מהם מתו ממלריה, התאבדו, שקעו בדיכאון. אלו שהתקשו להשלים עם הצריפים הדלים והרעב שבו אל החוות הקטנות הבוציות של מזרח אירופה, שבורים ממרד נעורים שלא עלה יפה.
מעטים מהם דבקו בחיים, שלחו שורשים בעיקשות אל הקרקע, הקימו משפחות והעמידו שושלות מתיישבים ארוכות, ואלה קיימות עד היום.

יוני 2009. ארבע שנים חלפו מאז הגעתי לרציף הרכבת בתחנת "השלום", מטלטלת בגדים וספרים בתרמיל גב גדול. ברחתי מהלא כלום של המושב אשר הוריי גרים בו, מהיעדר האפשרויות לצעירים בירושלים, מההמתנה המייסרת מול הטלוויזיה עד שיקרה דבר מה גדול בחיי.

עבדתי בקלדנות ומזכירות, קופירייטינג ועריכת תוכן, משרות רציניות שנבעטתי מהן כעבור חודש, ומשרות זמניות שפרנסו אותי זמן רב. בין לבין מצאתי את מקומי בכתיבה.

כבר ארבע שנים תל אביב היא הבית שלי. בית גדול עם חדרים שלא את כולם גיליתי, וספק אם אי פעם אגלה. לפעמים הבית הזה מתכווץ סביבי ומחניק – נדמה שבשום אולם מאולמות הנשפים והמיטות בו אין אפילו מקום אחד אשר אוכל לנוח בו.
זיקוקים מעל בניין העירייה בחגיגות המאה.
ימי שישי בצהריים מדגישים את הבדידות: מכוניות שדבקו כל השבוע בפיסת חניה נוטשות את הכחול-לבן ומפליגות, עמוסות שקי כביסה, אל בתי הורים חמימים מחוץ לגוש דן. הרחוב מתרוקן לאט, ובערב יורדת חשכה שרק אורותיהם האחוריים של העוזבים האחרונים מנקבים בה חורים קטנים אדומים.

בין 19:00 ל-22:00 תל אביב נהנית משקט קצר, מהפוגה בין תושביה הנוסעים ובין בלייני החוץ המגיעים בלילה להרעיש את הרחוב בבסים קצביים, לשתות וודקה רד בול בפיצוצייה ולדקור את המאבטח במועדון. לי אין מכונית, והוריי גרים רחוק מדי. לעתים נדירות אני נוסעת אליהם. חוזרת מהר, מלאת אי שקט. הרווחה שנושבת בי עם השיבה לתל אביב מתחלפת במועקה כשאני מתקרבת אל המגדלים הגבוהים באיילון: מדוע מיהרתי?

בדירה קטנה לא הרחק ממני גר אהובי, שגם הוא, כמוני, ניווט את עצמו לצדי הדרך. אולי העובדה שנולד וחי בתל אביב כל ימיו מאפשרת לו את הבחירה, מתירה לו שלווה גם בקיום שאינו נוצץ או מושלם, בלי להוכיח יותר שום דבר לאיש.
בימי שישי, כשכולם מסביב נוסעים להורים, אני מבשלת לנו ארוחת ערב. הוא פורס מפה על השולחן בגינתו הקטנה הריחנית ושנינו אוכלים, משחקים בלהיות המשפחה של עצמנו. ובכל זאת משהו חסר.

אלפי צעירים כמוני הגיעו לעיר הזו מהפריפריה, נדחפים מכוחו של צורך להיות מי שהם, מהשוני שבודד אותם במקום מוצאם וכאן עשוי להפוך ליתרון. מוזיקאים, צלמים, אמנים, פרחי עיתונות. כל אחד מהם פשט את חליפת הבית החונקת ועטה נוצות חדשות, מרהיבות.

רבים מהם נמחצים תחת כובד היום-יום, הפרנסה, שכר הדירה הדוחק. קשה לאדם להופיע במלוא הדרו בתום משמרת מייאשת בחנות או בפאב, מכוסה מעטה דק של זיעת עמל וריח סבון כלים. לעתים יוותרו על הניסיון ויעזבו או ייכנעו לתבוסה, יצנחו עייפים על המזרן, הוזים מחר אחר, זוהר, כמו זה שהובטח להם כשקראו בנעוריהם על תל אביב, עירם של החולמים.

תל אביב לישראל דומה באופן מסוים למה שהייתה פלסטינה לצעירים יהודים לפני הקמת המדינה. הרפתקה סוערת וחד פעמית, אפשרות אחרת, דמיונית ופלאית. סיפור מצית דמיון לפני השינה, ולעתים יקיצה כואבת.
תל אביב מלאה מהגרי פנים שהגיעו אליה מכל הארץ, מקווים לדבר מה חדש. מחיפה, מירושלים ומבאר שבע, ממושבים קטנים ומקיבוצים בצפון מגיעים לכאן עולים חדשים, מהגרים פנימיים שנפשם מחפשת פתרון. נושאים את היום-יום כמו מישור אמריקני בלתי נגמר. בודדים, לא יודעים אם ימצאו אי פעם את הדבר שבשלו הגיעו לכאן, אבל אינם מסוגלים לעזוב.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.6.2009

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s