בואו נעשה ניסוי קטן: עצמו רגע את העיניים ודמיינו את עצמכם בעוד 25 שנה. נו?
או-קי, ברור שכולנו מקווים להיות עשירים, מצליחים ומפורסמים, אבל מי מאתנו יכול באמת לדעת איפה הוא יהיה בעוד 25 שנה מעכשיו?
אני מכירה שני אנשים כאלו, שלפני 25 שנה לא היה להם מושג. ב-17 ביוני 1984 הם עמדו מתחת לחופה, היא יפהפייה בת 24 בלבן, הוא בן 31 בחליפה כחולה ועם שפם של מסתערב. בגן האירועים "שולחן דויד" מעל גיא בן-הינום נשבה רוח קפואה כמו שרק ירושלים באמצע יוני מסוגלת לייצר.
אני עצמי לא זוכרת הרבה מהאירוע, אולי משום שהייתי עוברית בחודש השלישי בתוך רחמה של הכלה ובדיוק עסקתי בלהצמיח כליות משלי או משהו. כך או כך, אף אחד מהנוכחים בטקס לא ידע איך ייראו חייו בחלוף 25 שנה.
חבריו של החתן היו מאושרים: סוף-סוף הוא מתחתן, ועוד עם איזו שאפה! חברותיה של הכלה הצעירה לחששו "זה יחזיק מעמד חצי שנה בדיוק". גם הן קיוו להתחתן בקרוב, אבל לא שיערו לעצמן שגם גירושיהן יגיעו בתוך זמן קצר בעוד הזוג הירושלמי ההוא ימשיך לסחוב בעלייה. 25 שנה.
עונת החתונות של שנת 2009 החלה. מכל עבר זורמות כלות ואימהות לחנות הספרים שאני עובדת בה, קונות מגזינים, חוברות וספרי הדרכה המרכזים כל שירות חתונה אפשרי, משמלות קצפת עד קיסמי מתאבנים מגולפים משנהב.
כמה מהן לא מסתפקות במשקולות הכרומו העצומות הללו אלא מזמינות קטלוגים מחו"ל אשר כלות צרפתיות ענוגות נראות בהם פוסעות בשמלת שיפון רכה על גדות הסיין. אף אחת מהקונות לא מוכנה להודות בפער שבין חלום החתונה המושלמת ובין המציאות שבוודאי תוביל אותן לגן אירועים ללא רישיון, על גדות נחל אכזב כשלהו.
כל מה שעומד לנגד עיניהן הוא הרגע האחד, הנוצץ, שיישמע בו האות המוזיקלי והן יפסעו לחופה המעוצבת, יעמדו לצד אהובן המזיע ויזילו דמעה בעוד הוא ממלמל ג'יבריש ארמי בהדרכתו של רב מזוקן.
איך מחליטים להתחתן? איך יודעים ש"זה זה"? ישנם זוגות שמתחתנים לאחר זמן היכרות קצר, ולעומתם ישנם כאלו שנפרדו בלי להתחתן לאחר עשר שנים של חברות וחיים משותפים. ומי אוחז בנוסחה הנכונה? קשה לומר.
אבי הציע לאמי נישואים שבוע לאחר הבליינד דייט שנפגשו בו לראשונה. היא הסכימה, ובשבוע שעבר הם חגגו 25 שנות נישואים, שלושה ילדים טובים, בית בכפר ומינוס בבנק. הסיפור הישראלי בהתגלמותו.
האם הוא סיפור הצלחה?
יותר ויותר קולות סביבי מדברים בשבחי הפרידה, החופש. אולי דרמת גיל חמישים, על הסערות שהיא מביאה עמה, גורמת לאנשים לחוש שזמנם אוזל בטרם הספיקו למצוץ את לשד העולם. עיתונאי ידוע פרסם לפני כמה חודשים רשימה ובה כתב על הקסם שביקיצה מחיים רדומים, על החופש שבבדידות, על התרת כבלי הנישואים וגם על אהבות חדשות.
הרשימה הועלתה במלואה לרשת, ותגובות הנאצה לא איחרו לבוא: כמה מגיבות אשר מינו את עצמן למייצגות המין הנשי כולו סקלו אותו במילים מכוערות. "תחזור לאישה ולילדים", הן אמרו, "רק מי שלא מכיר את היופי שבמשפחה חמה ואוהבת חושב שימצא פתרון מחוץ לבית".
הטונים התלהטו, רפש הוטח, אבל הטעם אבד: הנשים האלו משתתפות בקרב שהוכרע. גם אם בני הזוג נשארים ביחד, אין זה אומר שמדובר במשפחה חמה ומאושרת. הילדים, החשבון המשותף, ההורים הזקנים – כאשר אלו הסיבות שמשאירות אותך בנישואים – סימן שהאהבה מתה. והיא לא תקום לתחייה גם אם תמשיך לחלוק עם זוגתך מיטה משותפת עד סוף ימיך.
הכרתי זוגות נשואים שממשיכים לחיות באותו בית, אך כבר לא ישנים ביחד. הגבר ערק לחדרו של הבן הבכור שעזב את הבית. חזר לחיות כמו נער מתבגר, בין הפוסטרים ומערכת הסטריאו. האישה נשארה בחדר שהיה פעם קן אוהבים והיום הוא בית קברות לכביסה מקופלת. בערב הם נפגשים מול הטלוויזיה. רוגזים זה על זה במילים קצרות, אחדות.
מה מחזיק אותם ביחד? האם רק המחשבה על הכלום שעלול לחכות להם בחוץ? מחירי השכירות בתל אביב? הרכב שעדיין לא גמרו לשלם עליו?
אני רואה זוגות כאלו בכל סוף שבוע, יוצאים ביום שישי עם החברים, מעמידים פני שמחים בחלקם. פוסעים מהמסעדה התורנית שבאופנה, תמיד באותה צורה: הגברים בראש, ממוללים צרור מפתחות, נוהמים נדל"ן ומניות בקולות נמוכים מעל כרס שמוטה. כמה מטרים אחריהם, הנשים: לבושות בשחור מרזה, מקרקרות רכילות מתחת לתסרוקת גוונים אדומה.
מה משותף ביניהם מלבד הפחד האיום מעוד ערב בחברתו של בן הזוג בלבד, ללא מושיע או תירוץ? רובם כבר איבדו כל עניין, מביטים בעיניים כלות בעולם שנראה כאילו הופרד מהם במחיצת הזכוכית הקרה של הנישואים.
כמה רחקו מהיום ההוא, שעמדו בו מתחת ליריעת הבד המתוחה על ארבעה מוטות, חייכו להבזקי המצלמה. קיוו שזה יימשך לנצח, ולא ידעו עד כמה מסוכנת המשאלה שהם מביעים.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 30.6.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 