נערת קריאה

ישראלים שקוראים עיתונים בקביעות בוודאי שמו לב לדבר משונה שקרה בשבועיים האחרונים: הספרות העברית עלתה פתאום לכותרות. הגילויים הלא נעימים שנחשפו במעריב בנוגע לשיטת הבחירה של הזוכים בפרס ספיר, השערורייה שעורר ביטולו בדיעבד של הפרס וההחלטה לקיים תחרות חוזרת – מצד אחד גרמו כל אלו עוגמת נפש לאנשים מסוימים, ומצד אחר בעקבותיהם נעשתה בן-לילה הספרות העברית, אותה גרושה אפרורית שנדחקת בדרך כלל לשולי המדורים המוקצים לה במוספי סוף השבוע, לוהטת וסקסית בעיני התקשורת כמעט כמו עוד אייטם רכילות על בר רפאלי. כתבים זריזים נשלחו לראיין את הזוכים המודחים, כותרות אדומות וגדולות סופקו בשפע, ולא היה חסר הרבה עד שהיו צלמי פפרצי נשלחים לארוב בגינתו של יוסי שריד, יושב ראש ועדת הפרס.

וטוב שכך. בעיניי, כמי שמרוויחה את לחמה הצר בעבודה בחנות ספרים, מדובר בטלטלה מבורכת. ישראלים רבים מדי מגיעים לחנות במצב של טייס אוטומטי, קונים את רב-המכר האחרון, ונושאים אותו משם בשקית כמו קרקפת אויב, עוד יעד שנכבש. הנה, גם אנחנו קראנו את האחרון של (הכנס כאן את שמו של סופר אופנתי). גם לנו יהיה מה לומר בשיחת הסלון הבאה.

הישראלי הממוצע היה בטוח שזהו, יש זוכה בפרס ("אחוזת חילו" ו"אלון דג'אני" הן רק שתיים מהדוגמאות ששרטו את עור התוף שלי בחודש האחרון), נקנה אותו וגמרנו. ופתאום – בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. המכורים לטרנדים הספרותיים לא יודעים איך זה בא להם. הרי הם רגילים לקרוא אך ורק את מה שנלעס ומוגש לפיותיהם ברשימות רבי-המכר, דירוג הנבחרים וטבלאות הזוכים. עכשיו הם מבולבלים, נבוכים.
יונים, רחוב אלנבי.
זה טוב. אפילו טוב מאוד. למה? כי מי שהתרגל לציית בעיוורון מוחלט לצו האופנה מגלה פתאום שיש עוד ספרים על המדף. זו שעתם היפה של הספרים הטובים שאתרע מזלם להיכתב בידי אנשים ללא קשרים בוועדות כאלו ואחרות, ואפילו של כאלו שכבר הגיעו לגמר התחרות, אך לא הגיעו אל הארץ המובטחת.

להבדיל ממה שאפשר לחשוב, לא קל לעבוד בחנות ספרים. נכון, המיזוג מפנק, אבל כאן פחות או יותר נגמר הפינוק. מלבד העבודה הפיזית הקשה (מי מפרק ארגזים וסוחב טונות של ספרים ועיתונים ומניח אותם על המדפים? בטח לא פיית השיניים), לא קל למכור לישראלים ספר שלא פורסם או קיבל המלצה ברדיו, בעיתון או בתכנית של סיגל שחמון. אני לא מדברת על אלו שנכנסים לחנות ואומרים "תביאי ספר, אבל לא משהו עבה" (במקרים כאלו אני מתאפקת אך בקושי מלהצביע על מדף חוברות הצביעה לחופש הגדול).

לרוב , הניסיון לשכנע אדם לקנות ספר טוב באמת משול למשחק ההוא שהיינו משחקים במסיבות ימי הולדת: מניחים קערה מלאה קמח ובתוכה סוכריית טופי. הראשון שמצליח לנשוף די חזק כדי להעיף את הקמח ולחשוף את הסוכרייה – מנצח.

לישראלי שאינו מורגל בקריאה יום-יומית הצטברה שכבת קמח עבה במיוחד מעל הסוכרייה של הנאת הקריאה. לא קריאה במטוס לשם שכחה, לא בחדרי המתנה לשם מסמוס הזמן. הנאת הקריאה האמיתית, רק אתה והספר, שניכם נגד העולם. פרסומות, טבלאות כוזבות, קרטלים וסתם ערמות על ערמות של ספרים גרועים: קמח. שקים שלמים של קמח.

למרות זאת, ישנם רגעים שרק בשבילם שווה לספוג את האבק המציק בקצות האצבעות, את החובה לנחמדות כפייתית ואת העמידה הרצופה על הרגליים במשך שבע שעות.  הרגעים האלו מגיעים כאשר אני משכנעת לקוח כלשהו להניח ללהיט האופנתי והחולף שבשבילו הגיע, ולקנות ספר טוב באמת. מבחינתי, מדובר במלחמה. נכון, לא לכל אחד אתעקש להציע את רומן גארי או את גבריאל גרסיה מארקס, ולא כל קורא בנוי לפיתוליו של דויד גרוסמן או יצחק בן-נר.

ישנם כאלו שמודיעים מראש על רצונם במשהו קליל לטיסה או נדבקים למדף ההארלן קובן כאילו חייהם תלויים בכך. באלו אני לא תולה תקוות גדולות ממילא, אבל לפעמים, שלוש פעמים לפחות במשמרת, אני בוטשת בפרסותיי המטפוריות ומתעקשת: עד כאן. כמו קלינט איסטווד אני מתקרבת אל הלקוח באטיות, נועצת בו עיני פלדה מחושלת, ולוחשת בצרידות "Go ahead Make my day". מכאן ואילך אעשה את כל המאמצים הפיזיים, הרוחניים והתת-הכרתיים המוכרים לאנושות (לא כולל שרי אריסון) כדי לגרום לו להידלק על ספר שלא נדחף למוחו באמצעות הזונדה הפרסומית.

שלא תבינו לא נכון – אני ממש לא מהמוכרים האלו שנוחרים בבוז מול הבחירות הפופולריות של הלקוחות. אין דבר השנוא עליי יותר ממוכרים כאלו, בני גזע "האוזן השלישית". כלקוחה לשעבר של "האוזן", קרה שכבר נכוויתי קשות מיחסם של המוכרים לכל מי שמעז לבקש סרט שלא משתייך לז'אנר ה"גסיסתה הלא מצונזרת של עז בהרי הקרפטים, כמו שנקלטה בעדשתו של במאי שנמלט משבי החמר רוז'".

אני לא משפילה את הלקוחות, וגם לא מכריחה אותם לקרוא ספרים שנשכחו בעליית הגג. גם אני ממליצה על ספרים פופולריים, אבל יש הבדל בין פופולריות מוצדקת של קלאסיקות שממשיכות לבעור חמישים או אפילו מאה שנים לאחר שנכתבו ובין אותם גפרורים דלים שצצים בכל שנה לקראת שבוע הספר ודינם להידחק בקרוב לטובת השוס הרגעי הבא.
והכי חשוב: אני ממליצה רק על ספרים שקראתי, ורק על כאלו שטובים בעיניי באמת. רוצה משהו אחר? בכיף. הנה המדף. איך הוא? לא יודעת. לא קראתי, אבל אם אתה מחפש משהו טוב באמת, תבוא אליי. אני אתן לך משהו שתזכור כל החיים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 15.7.2009

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s