נפלתי ברשת

את דניאל פגשתי בצ'ט החדש של IOL. השנה הייתה 1998, האינטרנט בישראל כלל אז בערך מאתיים איש, ורובם חיפשו זיון. אני הייתי תולעת ספרים מחוצ'קנת בת 14 וחצי, וחיפשתי בעיקר חברות אמת.

הצ'ט של IOL היה פורץ דרך בזמנו, ובמידה מסוימת הקדים את הפייסבוק בעשר שנים: האתר היה כחול חללי, כל משתמש בחר בכניסה איור קטן שישמש אותו כתמונת פרופיל, ובזמן השיחה ניתנה אפשרות לשלוח לצד השני קטעי מוזיקה קצרים ואנימציות. הפעולה האחרונה הייתה מביאה בדרך כלל לקריסת האתר ולניתוק האינטרנט, אבל החדשנות, הו, החדשנות.

הוא לא היה הדניאל הראשון שפגשתי באינטרנט: באותה תקופה הייתי משוכנעת שאם אחפש מספיק, אמצא באינטרנט את דניאל השמיניסט שהייתי ממש מאוהבת בו בכיתה ז' ונעלם עם סיום התיכון.

אפשר לומר שגם אני הקדמתי את הפייסבוק ואפילו את אתר חבר'ה בכך שהבנתי מיד את הפוטנציאל של האינטרנט כמדור חיפוש קרובים. למרות זאת, הייתה הרשת של 1998 מוגבלת למדי, ודניאל הנכסף, למרות החיפושים, מעולם לא צץ במקרה במסך המחשב שלי. אין ספור דניאלים באו והלכו – רק הוא לא.

הדניאל מהצ'ט של IOL, לאחר האכזבה הקלה שהסב לי הגילוי שהוא אינו הדניאל שחיפשתי, התברר כבחור מקסים. רגיש, אינטליגנט, אוהב את השירים הנכונים. כבר בשיחה השנייה סיפר לי על עצמו דברים מרתקים: הוא הומו בן 27 מכפר סבא, מלמד מוזיקה בתיכון תל-אביבי, וחי עד לא מזמן עם בן זוג בשם מיקי.

אני סיפרתי לו על עצמי הכול – כל מה שאכלס את עולמי הצר והנמלי בגילי. כעבור כמה ימים עברנו לשוחח בטלפון, ומשם התגלגלה לה חברות אמיצה בשלט רחוק. הייתי מתקשרת אליו באישון לילה, כשהוריי ישנו, והיינו מדברים עד הבוקר. באחת מהשיחות האלו פרץ פתאום דניאל בבכי, וגילה לי שהוא חולה באיידס.

מאותו רגע תפקדתי על תקן הקו החם למתאבדים: בכל פעם שקץ דניאל בחייו, הוא היה מתקשר אליי בבכי ומספר לי שהחליט לבלוע כדורים, לחתוך ורידים, לקפוץ ממגדל שלום. אני הייתי בוכה אתו, ומשכנעת אותו שהחיים יפים, שהמדע מתקדם, שיש סיבה לחכות לבוקר.

הפסקתי לאכול כמו שצריך, ירדתי חמישה קילוגרם בחודשיים, עיגולים שחורים הופיעו מתחת עיניי, עור פניי הצהיב. הוריי החלו לדאוג, אבל פטרתי אותם בתירוץ כזה או אחר. בכל פעם שניסיתי לעודד את דניאל להיפגש אתי הוא היה מסרב. פעמים אחדות כבר הסכים לקבוע יום ושעה, אבל ברגע האחרון ביטל. מעולם לא ניאות לשלוח לי תמונה של עצמו. אמר שהוא נראה נורא, שלא ארצה לדבר אתו עוד אם אגלה עד כמה נואש מצבו.
ליוויתי אותו בטלפון לבדיקות, סריקות, דקירות ומיפויים. הייתי בורחת מהכיתה ורצה לטלפון הציבורי בכניסה לבית הספר, לוודא שהתעורר ולא מת בלילה. לא גיליתי דבר לאיש – גם לא לפסיכולוגית שהייתה לי באותה תקופה.
היה לי ברור שיישאלו יותר מדי שאלות, ולא לכולן היו לי תשובות. למה הוא לא נפגש אתי? למה הוא מטלפן רק בלילה? איך יכול להיות שמלבדי, ילדה בת 14 וחצי, אין איש שעוזר לו?

בקיץ של 1999 הכרתי בטלפון בינו ובין גל, ידיד חדש שחברתי אליו באותו זמן. גל היה נער מתוק שנטיותיו המיניות מעורפלות, וקיוויתי למצוא חן בעיניו. החיבור בין השניים היה מידי: הם החלו לשוחח ארוכות, ובתוך זמן קצר ניכר הדבר בגופו של גל. הוא רזה, חייך לעתים נדירות ונראה מודאג תמיד. רק אני ידעתי את הסיבה – דניאל נגס בנפשו כמו בנפשי.

היו סימני שאלה רבים, אבל החברות והאהבה טשטשו אותם, כמו תמיד. יום אחד הצליח גל לעשות את הלא ייאמן ולקבוע פגישה עם דניאל, בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי בירושלים. שעה ארוכה חיכה גל בכניסה לסינמטק, ולבסוף חש את הנקישה הגואלת בכתפו.

הוא הסתובב, ולתדהמתו, במקום דניאל השחוף והרזה ניצבה מולו צעירה נמוכה ושמנה בשם יעל. גל הכיר אותה מסיפוריו של דניאל – היא הייתה ידידה שלו, ולפעמים, כשרצינו לשלוח אליו דואר, נתבקשנו לשלוח אותו לכתובתה של יעל. לא זוכרת מה היה התירוץ הביורוקרטי, אבל נענינו תמיד לבקשתו.
יעל התנצלה בשמו של דניאל, ואמרה שהוא חש ברע וביקש ממנה להודיע לגל על הביטול. יעל גילתה לגל שהיא מאוהבת בדניאל כבר שנים, אבל למרות חוסר התקווה שבמצבה היא ממשיכה לתמוך בדניאל ולהיות לצדו כשצריך. הם שוחחו קצרות, ונפרדו בלחיצת יד של נאמנות משותפת לאותו אדם.

למחרת סיפר לי גל שדניאל התנצל ארוכות בשיחת טלפון לילית, ונשבע שאילולא היה תשוש כל כך היה מגיע לפגישה. הוא שמח שגל ויעל נפגשו, והבטיח לארגן פגישה משותפת לארבעתנו – גל, דניאל, יעל ואני, בקרוב בתל אביב. כשירגיש טוב יותר, כשיוכל לבוא בין אנשים בלי להרגיש את המבטים ננעצים בגופו החלוש.

הפגישה לא התקיימה מעולם. כמה ימים לאחר מכן התקשרתי לדניאל, ועל הקו הייתה אישה שאמרה לי שזו טעות במספר. חזרתי על השם, וננזפתי שאין כאן שום דניאל, זה הטלפון של יעל.
למחרת, בכיתה, ניגשתי לגל וביקשתי ממנו להיזכר: האם הקול של יעל הזכיר במשהו את קולו של דניאל? גל כיווץ את מצחו ולפתאום זינק – "כן!". כמו במבצע צבאי ניגשנו גל ואני לשני טלפונים ציבוריים צמודים מחוץ לבית הספר, וחייגנו כל אחד בתורו את אותו מספר שכבר ידענו בעל פה. אני ביקשתי את יעל, הוא ביקש את דניאל. לשתי הישויות בצד השני של הקו היה אותו הקול בדיוק. הפסקתי לגלוש בצ'טים. חדלתי מלחפש את דניאל.
כמעט עשר שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הוביל אותי שיטוט מקרי ברשת לבלוג של בחורה בערך בגילי. היא כתבה על בחור שבמשך שנה כמעט היה לה חבר וירטואלי לעת צרה. שמו היה דניאל. הוא סיפר שהוא חולה באיידס. מעולם לא הסכים להיפגש, ורק היה מטלפן בשעות הקטנות של הלילה. באיחור גדול היא הבינה שמדובר במתחזה, תיכוניסטית בת 17 מכפר סבא, וניתקה את הקשר.

שלחתי לה הודעה ונעניתי במהירות – כן, מדובר באותה יעל-דניאל, ואנחנו לא היחידות שנשבו בקסמה. נכון לחודש יולי 2009, יעל-דניאל עדיין משוטטת ברשת, מחפשת את הנשמה הצעירה הבאה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 22.7.2009

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s