פתאום נהיה קיץ

הקיץ התל-אביבי מוחק כל מה שקדם לו. ההמתנה הארוכה והמייסרת לסיום החורף, המתיקות הכבדה של האביב הקצר: כולם נמוגים במשב הצחנה הלוהט הראשון. ברגע שהטמפרטורה חוצה את קו 25 מעלות צלזיוס נדמה שכל שדי השאול יוצאים מפתחי הביוב ומסתערים על תל אביב.

הדבר הראשון המגיע לנחיריים כשיוצאים מהבית הוא ניחוח בוטה של חרא. חרא יבש, חרא מהביל – ערמות של חרא פזורות על המדרכה, כאילו אין קנסות וחוק ואכיפה בעולם. משונה, לפני שנה בערך הייתה תקופה קצרה של קדמה: חובבי החיות החלו יוצאים מהבית עם שקית ניילון בהיכון, והולכי הרגל נשמו לרווחה. מסתבר שמישהו החליט לפתוח מחדש בקרב. באמצע השביל, ביציאה מהבניין, בירידה למעבר החציה, מתחת לספסל בשדרה. בכל אשר תלך, חרא.

רחוב ברנר, תל אביב.

בכל בוקר מתקיפים את העיר שלושת מלאכי החבלה: שניים יושבים ברכב המטאטאים המסתובב, והשלישי אוחז במפוח. עננת בנזין, פיח ואבק נשרכת אחריהם כגלימה. כמו להכעיס, איש המפוח מסתובב סביב אותה נקודה, מגייס את כל כוחות הטיטאן שלו להעברת עלה נושר צהבהב מצד אחד של המדרכה לצדה האחר.  רכב המטאטאים מתיז זרזיף מים קמצני ונוסע הלאה באטיות, תור מאזדות ליסינג מצפצפות משתרך בעקבותיו. לאחר פרומו מבטיח כל כך היה אפשר לצפות שהרחוב יבהיק מניקיון. איפה, פירות הפיקוס עודם דבוקים למדרכה. פיייי כוס אמק, נכנס לי לנעל. מזל שזה לא חרא. אוי! למה דיברתי?

מעט המרחב הפנוי שנותר במדרכה נעלם בין טוסטוסים שמנים כמכוניות שחונים לרוחבה כאילו לא קיימות שלוש חניות אופנועים הדורות בכל רחוב. נדמה שכל מטרתן של חניות האופנועים היא לטמון מלכודת לבעלי רכבים פרטיים: הרי קטנועים אינם חונים בהן לעולם, אבל ברגע שתשאיר שם את רכבך, ייערך האיחוד המחודש ביניכם במזל טוב במגרש הגרירה העירוני בדולפינריום. הפחים עולים על גדותיהם, ובבקרים אפשר למצוא בהם את עקבות ההומלסים מהלילה. המכסה מורם, השקיות קרועות, תכולתן מושלכת סביב בחיפוש קדחתני אחר בקבוקים לפיקדון, בגדים, חפצי ערך. בתום החיפוש יוסיפו כורי הפחים את השלל לעגלת סופר גדולה וילכו לשכב על ספסל.

במוצאי שבת בשדרות רוטשילד היו כל הספסלים, מרחוב הרצל עד רחוב מרמורק, תפוסים על ידי חסרי בית. ישנים, מפיצים סביבם צחנת זיעה חמוצה, מעט רכושם עטוף בפיסת בד, מונח מתחת לראשם ככרית למשמרת. בבקרים הם מתארגנים לעמל יומם בגן הקטן עם המזרקה המשולשת בפינת רוטשילד ורחוב אנגל.
כולם שם – הנרקומנית הצמוקה מרוטשילד-בלפור, מקבץ הנדבות הבלונדיני הצעיר מדיזנגוף שלפעמים צולע ולפעמים לא, תלוי במצב הרוח. בגינת בית הספר בלפור נחבאים מזרנים עם כתמי שתן מאחורי השיחים. השבוע ניגשה אלינו אישה שמנמנה, ובקול בוכים ביקשה כמה שקלים כי כייסו לה את הארנק.
לפני כמה שנים, כשהייתי חדשה בעיר, האמנתי לה ונתתי. הפעם לא. כעבור יומיים נתקלנו בה שוב ברחוב יהודה הלוי. ס' פלט בתמיהה: "בחיי, זו אותה אחת!" ונענה במטר קללות "אימא שלך. אני יזיין אותך. זבל. הומו". מחביון התיק שלפה בקבוק ואיימה להכות. הלכה אחרינו. לבסוף ויתרה.

המלכה האמיתית של תל אביב היא חברת הבנייה שגראווי. בכל פינת רחוב ניצב שלט גדול עם שמה, מבשר על עוד בית באוהאוס משופץ ויפהפה שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי לגור בו. משני צדדיו בנייני מגורים מוזנחים, שחורים מפיח, מתקלפים, מטפטפי מזגנים, גרניום נבול בעציצי הקומה השנייה, במקום שוודאי גר בו אדם אופטימי עם תאווה לגינון. היום זו דירה מחולקת, 2,500 שקלים לעשרים מ"ר. מציאה. העיר מלאה תיירים, המסעדות הומות אדם, בשינקין חולצת טריקו נמכרת ב-780 שקלים אחרי הנחה. מחוץ לחנות עוצר אחד ממלקטי הבקבוקים, מוחה זיעה ממצחו, מביט בחלון הראווה כמו בטלוויזיה. ליד חנויות הסבון והנרות מכסה ניחוח הווניל הקריר את צחנת הרחוב כמו הפודרה המבושמת שנהגו עשירי צרפת לפזר על גופם במאה ה-17, להסוות את ריח הגוף, הזיעה ומחלות העור.

בפתיחה של הספר "הבושם", המתאר את פריז של אותה מאה, כתב פטריק זיסקינד: "ברחובות עמד סרחון הצואה, בחדרים עמד סרחון השתן, בחדרי המדרגות סרחון העץ המרקיב וחריוני העכברושים בני אדם הסריחו מזיעה ומבגדים לא רחוצים, מפיהם נדף סרחון של שיניים רקובות (…) הסריחו הנהרות, הסריחו הכיכרות, הסריחו הכנסיות, סרחון עמד תחת הגשרים ובתוך הארמונות".

מחר יבואו מאגף הגינון של העירייה, ויקצצו עוד עץ שהטיל מעט צל על הרחוב החרוך. ישליכו את הגזם על הכביש, והוא יתפוס שלוש חניות פנויות. יבואו לאסוף אותו אחר כך. או שלא.
אבל יש המון יוגורטריות בעיר, בבנייני המשרדים ובג'יפים יש מיזוג אוויר, אגף חדש נפתח לתועלת הציבור בעירייה. יש פייסבוק ויש טוויטר ויש סלבז ליד הבר. כדאי להתלבש יפה ולצאת להסתובב בערב, כשהחום הנורא פג מעט, לנשום מתיקות פתאומית מפריחת השעווה הלבנה של הפלומריה, לעמוד רגע מתחת למפל הוורוד של האלמון ההודי ולדעת כמה נעימה הייתה העיר הזו יכולה להיות.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 30.7.2009

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s