בדרך לגימנסיה

כשמדברים על חזרה לבית הספר רוב האנשים נזכרים ביום הראשון של כיתה א'. איך הם צעדו יד ביד עם אימא, נחרדים בפעם הראשונה מהצלצול, מחפשים מקום מוגן במגרש המשחקים בהפסקה, נצמדים זה לזה כגוש אפרוחים צפצפני ומבוהל, מביטים באימה מלמטה אל ילדי כיתה ו' שנראו גבוהים כאלוהים ואכזריים כמעט כמוהו, אבל אני מעדיפה לשכוח את כיתה א'.

נועה אסטרייכר ביום הראשון של כיתה א'.

נועה אסטרייכר ביום הראשון של כיתה א'. צילום: עצמי

תמונה אחת שלי, עם חיוך חסר שתי שיני חלב קדמיות, זה כל מה שאני מוכנה לזכור מהשנה ההיא, שהייתה לי קשה ורעה. התברר כי בית הספר, שעמד בקצה הרחוב, הוא מלכודת לילדות מנומסות מדי, ובסוף אותה שנה העבירו אותי לבית ספר אחר בשכונה. נשארתי בו שלוש שנים, עד סוף כיתה ד'. לא היה לי רע, אבל גם לא ממש טוב.

לאחר מכן ההורים עברו לגור במושב, ואותי שלחו לבית הספר היחיד באיזור, בקיבוץ צרעה. שנתיים של סיוט חוויתי בין כותלי המבנה המכוער והאטום ההוא, שניצב על אחת הגבעות הירוקות והיפות בארץ. מצאתי את עצמי מתגוננת כמעט בכל רגע מפני קללות, חפצים מתעופפים, יריקות, בעיטות, מכות, כיסאות מושלכים. הם לא היו אלימים בינם לבין עצמם – רק אליי ואל עוד ילד אחד ממושב אחר. לילד ההוא היה מזל. אבא שלו הגיע יום אחד לכיתה במדי השוטר ועם אקדח חגור. אמר: מי שייגע בבן שלי, יהיה לו עסק אתי. מאז התעלמו ממנו, אך לא נגעו בו לרעה.

לי הוריי לא האמינו שרע כל כך. חשבו "לא יכול להיות שגם כאן היא לא משתלבת. זה בטח עוד דמיון או חוש מפותח מדי לדרמה"; ובכלל, היו עסוקים, ויש שני אחים קטנים שדווקא מסתדרים שם מצוין. אני היחידה שעושה בעיות. לא נקלטת. לא אהובה. בלי סיבה. פשוט כי אפשר. אחת כזו עם משהו קצת מוזר. לא אמרו שאסור – אז מותר.

מורה, מחנכת, מנהלת – ראו ושתקו. מה יכלו לעשות? ממילא הם היו רבים ואני מעטה. לא היה טעם לעצור ולהפסיק אותם. יש חומר שצריך ללמוד ומסיבת חנוכה לתכנן "וקישורים צריך לקשור, וכפתורים צריך לתפור, וקצת לכתוב בטעם, וקצת לקרוא בטעם – זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!"* בינתיים שלחו אותי לפסיכולוגית. כנראה אני הייתי זו שצריכים לתקן.

לקראת סוף כיתה ו' התעוררו שני הוריי וגילו שבתם הבכורה סובלת כבר שנתיים. נדמה לי שהילקוט שלי, שהושחת כולו בסכין יפני ומולא ביריקות פיהם של תלמידי הכיתה, היה הסיבה להארה הפתאומית.
הם ניגשו למנהלת בית הספר שלי, ולאחר שיחה קצרה אמרה להם האישה (שידעה הכול, כל הזמן, תמיד): "אולי כדאי שנועה תמצא מסגרת שמתאימה לה יותר". משם נסעו לירושלים, והכניסו את שמי לרשימת המועמדים לריאיון בתיכון לאמנויות. נבחנתי. התקבלתי. מגמת תאטרון. ירושלים ובית הספר מרוחקים ארבעים ק"מ מהמושב, ואין הסעות. לא חשוב, נסתדר. רק לצאת מפה, ומהר.

בבוקר 1 בספטמבר בשנת 1996 עליתי למכוניתו של אבא, בדרך שאני עתידה לעשות בכל בוקר במשך שש השנים הטובות הבאות. לרוב בטרמפים. כשעברנו את היציאה מהמושב נשמע מן הרדיו אות הפתיחה לחדשות של 7:00 בבוקר בגלגל"צ. זו הייתה מנגינה עליזה ומהירה של גיטרות ספרדיות, ודווקא היא נחרתה בי באותו רגע כקולה של ההבטחה, צליל השינוי. בכיתי בכי של הקלה במושב האחורי של הרכב, יודעת שמעתה אף אחד לא יעז להרים עליי יד. נזכרתי בסיפור הילדים על חנה'לה ושמלת השבת, על כתמי הפחם השחור שהיו לכתמי אור.

טרקתי מאחוריי את דלת המכונית, היטבתי את הילקוט על הכתפיים, יישרתי את החולצה הלבנה החגיגית ועברתי בשער הברזל. בכניסה, מתחת לעץ זית מוקף עיגול מאבן, ישבו תיכוניסטים. כל הצבעים, כל הסוגים, כל התסרוקות והבגדים. ניסיתי לשמור על ארשת רצינית ולא הצלחתי. כמה מהם הסתכלו בי כשנכנסתי לתוך הבניין, צוחקת, יודעת שעכשיו תורי.

* הציטוט מתוך השיר "הילדה איילת", מתוך ספר השירים "פתחו את השער" מאת קדיה מולודובסקי

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.8.2009

שביל קליפות החפוזים

שעת אחר צהריים, רוח מפתיעה מעירה אותי. בעין היחידה שאני פוקחת נקלטת דוגמת בד צבעונית לא מוכרת. פקיחת העין האחרת מגלה לי שמישהו החליט לצפות את קירות החדר שלי בקורות עץ, ואז אני נזכרת: יום שלישי היום, ואנחנו בחופש. הפעם האחרונה שהייתי בחופש הייתה לפני כמעט שנתיים, וגם היא הייתה ללילה אחד בלבד. יומיים חופש בשנתיים. אפילו בצבא האדום מקבלים יותר. לא שלא היו לי הזדמנויות לצאת לחופשה: ארבעה חודשי אבטלה הם זמן לא רע לנסוע לאנשהו. בכל זאת לא ניצלתי אותם לטובת מסע, אפילו שעדיף לבזבז את הכסף שאין לך בהוצאה אחת גדולה, אבל שווה מאשר להסתכל אחורה בתמיהה ולגלות שבור החובות שצללת אליו נוצר סתם כך, מטפטוף אטי של הוצאות היום-יום.

זה לא המחסור הכלכלי התמידי שמלווה אותי מאז הפסקתי לעבוד בענף הפרסום וצנחתי לחתך הסוציו-אקונומי של עובדי המשמרות. אני פשוט לא מסוגלת לצאת לחופש. העניין הוא שאני לא יודעת איך, ויותר מכך – אין לי מושג למה זה טוב.
זוגות נשואים עם ילדים נוסעים מדי פעם לצימר למען הזכות לקיים יחסי מין בלי משתיק קול. לנו אין בעיה כזו: אנחנו לא נשואים זה לזה, ולא זקוקים לנסיעה של ארבע שעות למטרות חדירה. זה אחד הדברים שמבלבלים אותי: ללא סקס, מה יש לעשות במשך 24 שעות בבקתה שווייצרית עם סאונה פינית שניצבת על תל ישראלי צחיח, עם אפשרות לארוחת בוקר בדואית בתוספת תשלום?
מלבד זה, העובדה שהוריי גרים כבר שנים רבות במושב פסטורלי ומבודד בעמק האלה מפחיתה אחוזים ניכרים מיכולת ההתפעלות שלי מכל מה שקשור לרכסים ירוקים, לכבשים צחורות ולצמחי תבלין.

הציקדות אינן מפיחות בי עליצות מיוחדת, ומכיוון שברוב חלקיה הכפריים של ישראל צומחים כמעט אותם עצים – קשה לי למצוא את עצמי דומעת בהתרגשות מול פריחתו של כליל החורש. היה לי אחד כזה בחלון בבית. סו פאקינג ואט.

ס' לעומתי עירוני בכל נימי נפשו וזיזי גופו. אין דבר שמרגש אותו יותר משהות בחיק הטבע, גם אם זו שהות מוגנת וממומנת כמו צימר. בהשתאות אמיתית הוא מצביע על ציפורים נודדות, על שפני סלע ועל גמלי שלמה. "תראי!" הוא חובט באקסטזה בדשבורד, "איזה יופי הם קופצים!" גמל שלמה בצד הדרך מרים אליי משוש ספקני, ואני משיבה לו במבט נבוך. "תסלח לחבר שלי, מר שלמה", אני אומרת לו, "הוא נולד בדיזנגוף".

אבל זו גם לא האדישות שלי לטבע הישראלי. זה פשוט הפחד. הפחד מפני שהות במקום רחוק ללא הסחות דעת ואמצעי מילוט. עובדה שהטור הזה נכתב במרפסת הבקתה המתוקה שלנו, תוך כדי בזבוז משווע של שעות אחר הצהריים הגליליות העצלות. העלים מתנועעים ברוח, וריח קלוש של סוסים מסתנן מאי-שם, ובמקום ללכת לחבוץ חמאה באיזו פעילות אנתרופוסופית אני יושבת כאן כמו אחרונת הדנות ספקטוריות, מעשנת סיגריה שבוודאי גורמת כאן מוות של המוני זחלי פרפר לבנין הכרוב או משהו דומה.

צילום: נועה אסטרייכר

בתוך הבקתה מסתובב לו ס', חורץ תלמים של אכזבה על רצפת העץ המסוקסת. הוא ציפה שכאשר נגיע לכאן ייעלמו ממני הדאגות ואיזו ילדת טבע תיחלץ מתוכי ותצעק: "קח אותי עכשיו, בערוגת הרוזמרין!"
אין לי מושג מה יקרה כשאסיים לכתוב. אין כאן כלום ברדיוס של קילומטרים. ועמכם הסליחה, תושבי שלומי ונהריה. אפשר לשכב במיטה לקרוא ספר או לצאת לטייל ו… זהו בעצם. תהרגו אותי אם אני מבינה אנשים שבאים למקומות כאלו לשלושה לילות. איך אפשר לדעת מראש שבשלושת הלילות הבאים תעשו בדיוק אותו שום דבר? אני לא מצליחה להימלט מהמחשבה על תחושת הרווחה שתמלא אותי מחר בבוקר, כשאדע שהלילה כבר מאחורינו ובעוד כמה שעות נחזור הביתה.

לא יודעת איך בדיוק קוראים לתכונה הזו, שמונעת ממני הנאה בחופשה רחוק מהבית. אולי אימא שלי, שבמשך שנים נעשתה חולה עם תסמינים פיזיים לחלוטין בכל פעם שאבא שלי גרר אותה לאיזו חושה.
אולי טראומות כאלו ואחרות שאני סוחבת מהתיכון, מנסיעות מיותרות עם אנשים שלא באמת רציתי לשהות במחיצתם יותר משעה. אולי חוסר היכולת שלי להרפות, לומר לעצמי שאין מה לדאוג, ששום אחריות אינה רובצת לפתחי עכשיו מלבד החובה להספיק לשכשך קצת בברכת הגשמים הטבעית שנחצבה על ידי בעלי הבית. שאף אחד בעולם לא יכול להציק לי כעת ואני נמצאת כאן עם גבר חכם ויפה שאוהב אותי ושמח להיות אתי כאן.

מחר בשעה הזו כבר נהיה בבית. האם אצליח עד אז להסיר את הכישוף? בינתיים עדיין אין לי מושג איפה יש אינטרנט במצפה האקולוגי הזה, אבל כדאי שאלך לברר. אולי כבר המציאו רשת סולרית ממחזור קליפות תפוזים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.8.2009

פותחים את הים

הן יושבות זו לצד זו על הספסל הקטן בגינה ומלקקות מעדן חלב שכל ילד בארץ מכיר. הן לא. כשאני מכוונת אליהן את המצלמה הן מתקרבות מיד זו לזו ומחייכות לעדשה. זו לא הצגה – הן באמת מאושרות.

חופשה בתל אביב

רגליהן הקטנות אינן מגיעות לרצפה, והן מנדנדות אותן, מפזרות חול שנשאר בין הבהונות. כשהן מסיימות את המעדן הן קמות בתיאום מושלם וניגשות למטבח בצעדים מהירים, משליכות את האריזה לפח ושוטפות כל אחת בתורה את הכפיות בכיור.

הן חוזרות לחצר, סקרניות כשני גורי חתולים, ומתיישבות ליד השולחן. מפטפטות ביניהן בלחש, אינן מתערבות בשיחה של הגדולים. בחיים לא יחלמו אפילו להפריע לאבא שלהן באמצע המשפט או לנדנד לו שמשעמם להן. כשאני מוציאה מהתיק חבילה ענקית של צבעים וקופסת פלסטלינה הן כמעט מזנקות לגובה מרוב התרגשות.

גם בלי להבין את שפתן אני שומעת את ההתפעלות בקולן, ומדי פעם "ואווו" אוניברסלי שמשתרבב לשיחתן מאשר לי שצדקתי. בשקט הן מציירות צורות צבעוניות – קן וביצים, עץ, חילזון אדום עם קונכייה צהובה ועיניים כחולות. כשאני מצטרפת אליהן הן פונות אליי, ובתנועות ידיים מבקשות שאעזור להן ליצור שרשרת פלסטלינה, כלב חום לבן וצב.

הן אינן יודעות מילה בעברית, וכשאינני מבינה משהו שתיהן נועצות בי מבט חודר ומנסות להסביר ככל האפשר בפנטומימה. נדמה שהן מיואשות במקצת מחברתן החדשה. ככל הילדים, גם הן מאבדות את הסבלנות כשהן נתקלות במבוגר שאינו מבין את רצונן, אבל כעבור רגע הן סולחות לי. אחרי הכול, הצלחתי לבנות להן צב.

לאחר שעה של פלסטלינה וציורים החלטתי להיכנס הביתה ולנוח מעט. כשחזרתי, השולחן היה נקי ומסודר, הצבעים בשקית והפלסטלינה באריזה. באותו רגע תפסתי עד כמה הן אינן ישראליות – שום ילד ישראלי אינו מסדר אחריו את המשחקים לפני שמאיימים עליו.
למחרת פגשתי אותן כשחזרו מן הים. הן נצמדו אליי בשמחה וסיפרו לי במהירות, בשני קולות, את כל מה שעבר עליהן. בשלב זה אף אחת מאתנו לא חשה במחסום השפה – התנועות והצחוק המתגלגל התפענחו מאליהם: הן נכנסו למים, אוחזות בידיו הגדולות של אביהן, ואז הופיע גל! גל ענקי! הן פחדו, אבל כשהגל התקרב אליהן הוא נעשה קטן-קטן, קטן כל כך שהן יכלו לעזוב את אבא ולשכשך במים בכוחות עצמן.

לשחות הן אינן יודעות, אבל העיקר להשפריץ זו על זו וגם אם שורף קצת זה לא נורא כי אחר כך אפשר לבנות ארמון גדול בחול ולאכול ארטיק שיש בו שלושה טעמים. או ארבעה. הן התווכחו כמה שניות, ואז כנראה הסכימו ביניהן שזה לא משנה, וניגשו למקרר והוציאו ממנו עוד משהו דביק ומסוכר שהתאהבו בו מאז נכנסו לישראל. קיבולת השוקולד שלהן נראית לא הגיונית בתחילה, המבחר מוציא אותן מדעתן.

בשדרות רוטשילד הן מטיילות עם הראש למעלה, מסתכלות איך העצים היפים מתחברים בדיוק מעל השביל, על שחקני השח הליליים שפושטים על הרחוב, תמהות מול אנשים מבוגרים שנוסעים על אופניים. בעיניהן זה שמור לילדים. וכל כך הרבה בתי קפה! ונשים לבושות בבגדים צמודים כל כך מדברות עם גברים שנשענים בלי חולצה על קורקינט שנוסע לבד ומזמזם כמו דבורה.

כולם יושבים או מטיילים בנחת, והמון ילדים בעגלות צבעוניות ואימהות שיושבות על ספסל ומיניקות מתחת מעטפת בד צבעוני או בלי. כולם מתנשקים על הלחיים, גם אנשים שנראים כאילו הם לא מכירים זה את זה, ומוזיקה קצבית מתערבבת מהרמקולים של רוטשילד'ס קיטצ'ן בפינת מזא"ה, עם שני הנגנים שעומדים בשדרה עם קונטרבס וגיטרה שמחוברים למגבר קטן.

הן עומדות מולם, אינן יודעות שלצלילים האלו קוראים ג'ז. אינן מכירות אנשים שמנגנים ככה ברחוב. בטח לא אנשים עם קונטרבס.
בערב הן נרדמו ביחד, מכורבלות בציפה גדולה של שמיכה על מיטת ספפה נפתחת. על לשונן עדיין טעם הממתק האחרון שלפני השינה. למרגלות המיטה נערמו כמה מתנות שהצליחו לצבור בביקור כאן, מכל מיני אנשים שלא עמדו בקסם הזה שלהן, המנומס.
למחרת בשמונה בבוקר העיר אותן אביהן, ושלושתם יצאו מתל אביב לדרך שבשביל כל ישראלי נמשכת חמישים דקות, אבל עבורם נמשכת ארבע שעות של מוניות חבוטות והליכה רגלית מתישה, עוקפת מחסומים.

שמותיהן ויויאן ומונא.

הן בנות שש ותשע, גרות במחנה פליטים ליד ירושלים, וביום שישי שעבר הן ראו את הים בפעם הראשונה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.8.2009

להביא לרתיחה ולכסות

אישה עומדת במטבח קטן, מצמידה עגבנייה לקרש חיתוך מעץ, ופורסת אותה בסכין חד לריבועים קטנים, מדויקים. האישה גורפת את העגבנייה לתוך סיר ובו בצל מיטגן. מניחה אותו על הכיריים, נעמדת עם הפנים לכיור וקופאת במקום.
מסכת היעילות שעל פניה נסדקת, והיא מליטה אותם בכפות ידיה השורפות בקצותיהן, מדיפות ריח של בצל. היא בוכה. אימא שלה ודאי בכתה כך כמה פעמים בחייה, ולפניה היו סבתות ודורות של נשים שבכו במטבח, מערבבות את הרוטב עם מלח דמעות.

האישה מנגבת את פניה במגבת גסה מוכתמת מארוחות קודמות, מותירה עליה שאריות מסקרה ושפתון. לאחר מכן סוקרת בעיניים אדומות וצורבות את הכיריים. שוקלת לכבות את האש מתחת לסיר, להותיר פתק עם הוראות לסיום הבישול וללכת. הרעיון ממלא אותה כוח. היא יוצאת מהמטבח ומביטה בדלת הדירה הסגורה. כתפיה נשמטות. היא מסתובבת וחוזרת אל המטבח. נוטלת ביד רפה כף גדולה מעץ. ממשיכה לערבב. מוסיפה תבלינים. מביאה לרתיחה ומכסה.

ביחסי אוהבים, לצעקה הראשונה שנצעקת בין בני הזוג יש כוח נבואי הרסני. היא כאילו פותחת חרך הצצה שאפשר לראות דרכו לרגע, כמו בתצפית אל האופק, את כל הרע שעד עכשיו טואטא הצדה בעיוורון האהבה ואת הרע שעוד יגיע. גם את הפרדה. בזוגיות אשר רוך הוא המרכיב המרכזי בה, צעקה אחת פורמת את תפרי הרקמה העדינים וחושפת את החורים שהותירה המחט בבד. רגע אחריה משתררת דממה בעולם.

נעלמים צעדי השכנים מלמעלה, משתתקות אזעקות הרכב המצפצפות ברחוב, יתושים פוסקים ממעופם צמא הדם, ואת עומדת מול איש שאת אוהבת ואוהב אותך, וגופך כואב כמו הלמו בו באלות. ואת שותקת. נושמת נשימות שטוחות וזהירות כדי לא לקרוע את האוויר הקרטוני הקשיח שעומד ביניכם כעת. מביטה בו כאילו רואה אותו באמת בפעם הראשונה.
תיבת דואר ברחוב יוחנן הסנדלר
כל אדם מגיב אחרת לעלבון, לפגיעה או לתדהמה. אצלי הגוף מגיב ראשון. לא תמיד זה היה כך. בשנים שסבלתי בהן מילדים אכזריים בבית הספר יכולתי לספוג עלבונות ואפילו מכות במשך יום שלם בלי להפגין דבר כלפי חוץ, אבל נדמה כי דווקא ככל שאני מתקדמת לסביבה שמעריכים אותי בה, מנגנון ההגנה שלי נחלש. מגיב קשה יותר לכל פגיעה.

פעם לא בכיתי מכלום. היום כל דבר גורם לי לבכות. מילה אחת לא נכונה, והעיניים מתמלאות, דמעות נושרות בשקט על הלחיים כשאני מתאפקת לא להתפרק מרוב כאב. כשאני בוכה אני ממש לא יפה. אם הצלחתי להתאפק או לעצור את הבכי רגע לפני הגלישה לתהום, חלקים אחרים בגוף מזכירים לי את מצבי.
עצמות הבריח והכתפיים כואבות לי עם כל נשימה. פגיונות. הן כואבות מכל מילה מרושעת, מטעות שעשיתי ולא הצלחתי לתקן, מעלבון, מכוון או לא. דווקא כשהצלחתי להתמקם בעולם שלאיש אין בו זכות להרים עליי את קולו, בדיוק כשחשבתי שנגמר – באה הצעקה הזו ופילחה הכל.

בילדותי הייתי נתונה לשלטונה הבלתי מעורער של אימא שנהגה לצעוק בכל פעם שרצתה להבהיר נקודה. הצעקות עטפו אותה במעטה בלתי חדיר של חוסר הקשבה, הצדקה עצמית וייסורים. "למה אני צריכה לצעוק אחרי יום כמו שהיה לי? למה שום דבר לא הולך בבית הזה בלי צעקות? " החרשנו . פחדנו. ריחמנו עליה. לא רצינו שאימא תסבול בגללנו. בסופו של דבר זה הסתכם תמיד בסבל שלה. רק שלה.  כמו כל אישה, גם אני נשבעתי שלא אתנהג כמו אימא שלי, אבל גם אני צעקתי. אני זוכרת את עצמי צועקת בייאוש לקראת סוף מערכת היחסים הקודמת שהייתה לי, בכל פעם שהרגשתי לכודה, מתומרנת, לא מובנת. צועקת כדי לשים סוף לשיחה, צועקת כדי להיות צודקת.

אהובי צעק עליי. והצעקה שלו היממה אותי כמו סטירת לחי. יומיים אחריה, בזמן שאני כותבת את הטור הזה, היא עוד מהדהדת באוזניי. כבר יומיים שאחרי העבודה, במקום למהר כרגיל לפגוש את אהובי, אני חוזרת הביתה ונשכבת במיטה בפנים דהויים. מדפדפת בלי חשק בספרים. עונה לשיחות הטלפון שלו בלקוניות. אין לנו על מה להתפייס. הרי זה לא היה ריב, סתם משהו שטותי שעשיתי, ושאגה אחת קצרה – כתשובה – שתלה אותי לתוך הרצפות מרוב תדהמה.

עוד מעט אתקלח, אתלבש, אתאפר ואצא לקראתו. יום שישי הערב, ואנחנו אוכלים ביחד כמו תמיד. אני יודעת שהוא ואני זו אהבה ושאהבה אמיתית חזקה יותר מכל צעקה, אבל משהו בי עדיין רועד. מראה סדוקה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 12.8.2009

חורבן הבית

הפעם הראשונה שנתקלתי במונח "גירושים" הייתה בספרו המופתי של אריך קסטנר "אורה הכפולה". לי ואורה, שתי גיבורות הספר, הדומות זו לזו כשתי ביצים, נפגשות במקרה בקייטנה. לי באה מווינה שבאוסטריה, ואורה – מציריך שבשווייץ (במהדורה העברית החדשה החזירו המתרגמים את אורה לעיר מוצאה המקורית – מינכן, גרמניה). לי חיה עם אביה, לאורה יש רק אימא. לאחר הלם המפגש הראשוני השתיים מגלות כי הן אחיות שהופרדו בינקותן מכוח הסכם גירושים, ומחליטות להתחלף זו עם זו כדי להכיר כל אחת את חצי העולם שהוסתר מהן עד כה. כמנהגו של קסטנר וכמנהגם של ספרי ילדים, הסוף טוב, ההורים מתאחדים מחדש לבקשתן של הבנות, והמשפחה כולה צועדת אל עבר השקיעה.

במציאות, מכיתה א' עד ו' הכרתי רק ילדה אחת שהוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים, ומאז התגוררה עם אמה בשכנות אליי. כשניסיתי פעם לשאול אותה על החיים בצל הגירושים נעניתי ב"את לא תביני". היא לא גילתה כל תכונה ייחודית, ונדמה לי שהתאכזבתי מכך שלא הייתה לה אחות תאומה.  ביום הראשון של כיתה ז' בבית הספר החדש כשביקשה המחנכת אירנה מכל אחד לומר את שמו ואת מקום מגוריו, גיליתי שמכל התלמידים בכיתה רק לי ולרפי בן-שושן יש זוג הורים שחיים ביחד. בשבועות שלאחר מכן יצא לי לבקר בכמה בתים של חברים. הוצגתי בפני חצאי אחים, אבא שהחליט לצאת מהארון בגיל ארבעים ועוד מצבים שלא הופיעו בשום פרק של אריך קסטנר. חיי המשפחה של כמה מחבריי לכיתה עוררו בי הכרת תודה כלפי הקן הקטן שלי: אבא, אימא ושני אחים. בלי חריגות, בלי מסמכים, בלי "אתה בדיוק כמו אבא שלך, שלא שילם לי עליך כבר שלושה חודשים!

גם בחלוף השנים, למרות גיל התבגרות סוער למדי, שמחתי שלפחות לא היה עליי לפצל את הכעסים ואת טריקות הדלת בין שני בתים או לנסות לתפוס את תשומת לבם של הורים שעסוקים בדייטים או בתינוק חדש.
לא שחיי המשפחה שלי זרמו תמיד על מי מנוחות. כאסחים ובלגנים היו בשפע, אבל מעולם לא חצו את הגבול הנורמלי, השגרתי, שמאפיין את רוב הזוגות אחרי עשרים שנה ושלושה ילדים. היינו ככל המשפחות הרגילות, נדחסים בחגים למכונית קטנה מדי ונוסעים לבקר קרוב זה או אחר, אוכלים עוף ותפוחי אדמה בימי שישי בצהריים וקורסים בין ערמות עיתוני השבת, שואגים "מי לקח לי" ו"איפה שמת את זה? "מסמנים טריטוריה ומבטלים אותה לפי מצב הרוח. נו, משפחה.

אחת העם.

בנקודה כלשהיא ב"אורה הכפולה" קסטנר מבקש להסביר להורים מדוע בחר לעסוק בנושא הגירושים בספר המיועד לילדים: שירלי טמפל, כותב קסטנר, הייתה רק ילדה קטנה כשהחלה לככב בסרטים, אך כאשר ביקשה לצפות בסרט בכיכובה נאסרה עליה הכניסה לאולם מפאת גילה הרך.

"רבים הם הזוגות המתגרשים וילדיהם סובלים מכך, ורבים עוד יותר הילדים הסובלים מכך שהוריהם לא התגרשו!". שנים ארוכות לא הבנתי את המשפט הזה כי בעשרים השנים שהתגוררתי בבית הוריי לא סבלתי מהיותם זוג. לא הייתה שום סיבה לחשוב שיום אחד יהפכו ה'נמאס לי!' וה'אז בוא נתגרש!' של עתות רתחה לפעולה ממשית. הוריי הם שני אנשים לא צעירים במיוחד, שבנו ביחד מעין ספינונת קטנה, וגם אם החלידו הירכתיים וההגה כבר לא סוחב מי יודע מה, ממשיכים. כי ככה זה. כי אופציה אחרת לא באה בחשבון.

התאומות החביבות לי ואורה לא ידעו על פרידת הוריהן משום שזו התרחשה כשהיו בנות שנה. בגיל תשע, כשהן גילו זו את זו, הן החליטו לקחת את העניינים לידיים ולפתור אותם בכוחות עצמן. ילדים רבים מנסים להחזיר את הוריהם זה לזרועות זה, אבל רק אצל קסטנר הם גם מצליחים במשימה.
במשך השנים התגאיתי בכך שהוריי ביחד. מסביב כולם מתפצלים, מתפרקים, נוסעים ופותחים דפים חדשים, מחברות פוליו וקלסרים. ואצלנו? דממה.

רק מי שעבר גירושים או פרדה יודע שהחיים ביחד לא תמיד מעידים על אושר. לעתים זו היאחזות נואשת או הצורך ביציבות. לרוב שולפים את הילדים כמו קלף, אס אחרון מכובעו של קוסם.
הקוסם שלנו התעייף מלהטוטים.
רק אחות תאומה יכולה לסייע כעת, אבל אין לי.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 5.8.2009