אישה עומדת במטבח קטן, מצמידה עגבנייה לקרש חיתוך מעץ, ופורסת אותה בסכין חד לריבועים קטנים, מדויקים. האישה גורפת את העגבנייה לתוך סיר ובו בצל מיטגן. מניחה אותו על הכיריים, נעמדת עם הפנים לכיור וקופאת במקום.
מסכת היעילות שעל פניה נסדקת, והיא מליטה אותם בכפות ידיה השורפות בקצותיהן, מדיפות ריח של בצל. היא בוכה. אימא שלה ודאי בכתה כך כמה פעמים בחייה, ולפניה היו סבתות ודורות של נשים שבכו במטבח, מערבבות את הרוטב עם מלח דמעות.
האישה מנגבת את פניה במגבת גסה מוכתמת מארוחות קודמות, מותירה עליה שאריות מסקרה ושפתון. לאחר מכן סוקרת בעיניים אדומות וצורבות את הכיריים. שוקלת לכבות את האש מתחת לסיר, להותיר פתק עם הוראות לסיום הבישול וללכת. הרעיון ממלא אותה כוח. היא יוצאת מהמטבח ומביטה בדלת הדירה הסגורה. כתפיה נשמטות. היא מסתובבת וחוזרת אל המטבח. נוטלת ביד רפה כף גדולה מעץ. ממשיכה לערבב. מוסיפה תבלינים. מביאה לרתיחה ומכסה.
ביחסי אוהבים, לצעקה הראשונה שנצעקת בין בני הזוג יש כוח נבואי הרסני. היא כאילו פותחת חרך הצצה שאפשר לראות דרכו לרגע, כמו בתצפית אל האופק, את כל הרע שעד עכשיו טואטא הצדה בעיוורון האהבה ואת הרע שעוד יגיע. גם את הפרדה. בזוגיות אשר רוך הוא המרכיב המרכזי בה, צעקה אחת פורמת את תפרי הרקמה העדינים וחושפת את החורים שהותירה המחט בבד. רגע אחריה משתררת דממה בעולם.
נעלמים צעדי השכנים מלמעלה, משתתקות אזעקות הרכב המצפצפות ברחוב, יתושים פוסקים ממעופם צמא הדם, ואת עומדת מול איש שאת אוהבת ואוהב אותך, וגופך כואב כמו הלמו בו באלות. ואת שותקת. נושמת נשימות שטוחות וזהירות כדי לא לקרוע את האוויר הקרטוני הקשיח שעומד ביניכם כעת. מביטה בו כאילו רואה אותו באמת בפעם הראשונה.
כל אדם מגיב אחרת לעלבון, לפגיעה או לתדהמה. אצלי הגוף מגיב ראשון. לא תמיד זה היה כך. בשנים שסבלתי בהן מילדים אכזריים בבית הספר יכולתי לספוג עלבונות ואפילו מכות במשך יום שלם בלי להפגין דבר כלפי חוץ, אבל נדמה כי דווקא ככל שאני מתקדמת לסביבה שמעריכים אותי בה, מנגנון ההגנה שלי נחלש. מגיב קשה יותר לכל פגיעה.
פעם לא בכיתי מכלום. היום כל דבר גורם לי לבכות. מילה אחת לא נכונה, והעיניים מתמלאות, דמעות נושרות בשקט על הלחיים כשאני מתאפקת לא להתפרק מרוב כאב. כשאני בוכה אני ממש לא יפה. אם הצלחתי להתאפק או לעצור את הבכי רגע לפני הגלישה לתהום, חלקים אחרים בגוף מזכירים לי את מצבי.
עצמות הבריח והכתפיים כואבות לי עם כל נשימה. פגיונות. הן כואבות מכל מילה מרושעת, מטעות שעשיתי ולא הצלחתי לתקן, מעלבון, מכוון או לא. דווקא כשהצלחתי להתמקם בעולם שלאיש אין בו זכות להרים עליי את קולו, בדיוק כשחשבתי שנגמר – באה הצעקה הזו ופילחה הכל.
בילדותי הייתי נתונה לשלטונה הבלתי מעורער של אימא שנהגה לצעוק בכל פעם שרצתה להבהיר נקודה. הצעקות עטפו אותה במעטה בלתי חדיר של חוסר הקשבה, הצדקה עצמית וייסורים. "למה אני צריכה לצעוק אחרי יום כמו שהיה לי? למה שום דבר לא הולך בבית הזה בלי צעקות? " החרשנו . פחדנו. ריחמנו עליה. לא רצינו שאימא תסבול בגללנו. בסופו של דבר זה הסתכם תמיד בסבל שלה. רק שלה. כמו כל אישה, גם אני נשבעתי שלא אתנהג כמו אימא שלי, אבל גם אני צעקתי. אני זוכרת את עצמי צועקת בייאוש לקראת סוף מערכת היחסים הקודמת שהייתה לי, בכל פעם שהרגשתי לכודה, מתומרנת, לא מובנת. צועקת כדי לשים סוף לשיחה, צועקת כדי להיות צודקת.
אהובי צעק עליי. והצעקה שלו היממה אותי כמו סטירת לחי. יומיים אחריה, בזמן שאני כותבת את הטור הזה, היא עוד מהדהדת באוזניי. כבר יומיים שאחרי העבודה, במקום למהר כרגיל לפגוש את אהובי, אני חוזרת הביתה ונשכבת במיטה בפנים דהויים. מדפדפת בלי חשק בספרים. עונה לשיחות הטלפון שלו בלקוניות. אין לנו על מה להתפייס. הרי זה לא היה ריב, סתם משהו שטותי שעשיתי, ושאגה אחת קצרה – כתשובה – שתלה אותי לתוך הרצפות מרוב תדהמה.
עוד מעט אתקלח, אתלבש, אתאפר ואצא לקראתו. יום שישי הערב, ואנחנו אוכלים ביחד כמו תמיד. אני יודעת שהוא ואני זו אהבה ושאהבה אמיתית חזקה יותר מכל צעקה, אבל משהו בי עדיין רועד. מראה סדוקה.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 12.8.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 