פותחים את הים

הן יושבות זו לצד זו על הספסל הקטן בגינה ומלקקות מעדן חלב שכל ילד בארץ מכיר. הן לא. כשאני מכוונת אליהן את המצלמה הן מתקרבות מיד זו לזו ומחייכות לעדשה. זו לא הצגה – הן באמת מאושרות.

חופשה בתל אביב

רגליהן הקטנות אינן מגיעות לרצפה, והן מנדנדות אותן, מפזרות חול שנשאר בין הבהונות. כשהן מסיימות את המעדן הן קמות בתיאום מושלם וניגשות למטבח בצעדים מהירים, משליכות את האריזה לפח ושוטפות כל אחת בתורה את הכפיות בכיור.

הן חוזרות לחצר, סקרניות כשני גורי חתולים, ומתיישבות ליד השולחן. מפטפטות ביניהן בלחש, אינן מתערבות בשיחה של הגדולים. בחיים לא יחלמו אפילו להפריע לאבא שלהן באמצע המשפט או לנדנד לו שמשעמם להן. כשאני מוציאה מהתיק חבילה ענקית של צבעים וקופסת פלסטלינה הן כמעט מזנקות לגובה מרוב התרגשות.

גם בלי להבין את שפתן אני שומעת את ההתפעלות בקולן, ומדי פעם "ואווו" אוניברסלי שמשתרבב לשיחתן מאשר לי שצדקתי. בשקט הן מציירות צורות צבעוניות – קן וביצים, עץ, חילזון אדום עם קונכייה צהובה ועיניים כחולות. כשאני מצטרפת אליהן הן פונות אליי, ובתנועות ידיים מבקשות שאעזור להן ליצור שרשרת פלסטלינה, כלב חום לבן וצב.

הן אינן יודעות מילה בעברית, וכשאינני מבינה משהו שתיהן נועצות בי מבט חודר ומנסות להסביר ככל האפשר בפנטומימה. נדמה שהן מיואשות במקצת מחברתן החדשה. ככל הילדים, גם הן מאבדות את הסבלנות כשהן נתקלות במבוגר שאינו מבין את רצונן, אבל כעבור רגע הן סולחות לי. אחרי הכול, הצלחתי לבנות להן צב.

לאחר שעה של פלסטלינה וציורים החלטתי להיכנס הביתה ולנוח מעט. כשחזרתי, השולחן היה נקי ומסודר, הצבעים בשקית והפלסטלינה באריזה. באותו רגע תפסתי עד כמה הן אינן ישראליות – שום ילד ישראלי אינו מסדר אחריו את המשחקים לפני שמאיימים עליו.
למחרת פגשתי אותן כשחזרו מן הים. הן נצמדו אליי בשמחה וסיפרו לי במהירות, בשני קולות, את כל מה שעבר עליהן. בשלב זה אף אחת מאתנו לא חשה במחסום השפה – התנועות והצחוק המתגלגל התפענחו מאליהם: הן נכנסו למים, אוחזות בידיו הגדולות של אביהן, ואז הופיע גל! גל ענקי! הן פחדו, אבל כשהגל התקרב אליהן הוא נעשה קטן-קטן, קטן כל כך שהן יכלו לעזוב את אבא ולשכשך במים בכוחות עצמן.

לשחות הן אינן יודעות, אבל העיקר להשפריץ זו על זו וגם אם שורף קצת זה לא נורא כי אחר כך אפשר לבנות ארמון גדול בחול ולאכול ארטיק שיש בו שלושה טעמים. או ארבעה. הן התווכחו כמה שניות, ואז כנראה הסכימו ביניהן שזה לא משנה, וניגשו למקרר והוציאו ממנו עוד משהו דביק ומסוכר שהתאהבו בו מאז נכנסו לישראל. קיבולת השוקולד שלהן נראית לא הגיונית בתחילה, המבחר מוציא אותן מדעתן.

בשדרות רוטשילד הן מטיילות עם הראש למעלה, מסתכלות איך העצים היפים מתחברים בדיוק מעל השביל, על שחקני השח הליליים שפושטים על הרחוב, תמהות מול אנשים מבוגרים שנוסעים על אופניים. בעיניהן זה שמור לילדים. וכל כך הרבה בתי קפה! ונשים לבושות בבגדים צמודים כל כך מדברות עם גברים שנשענים בלי חולצה על קורקינט שנוסע לבד ומזמזם כמו דבורה.

כולם יושבים או מטיילים בנחת, והמון ילדים בעגלות צבעוניות ואימהות שיושבות על ספסל ומיניקות מתחת מעטפת בד צבעוני או בלי. כולם מתנשקים על הלחיים, גם אנשים שנראים כאילו הם לא מכירים זה את זה, ומוזיקה קצבית מתערבבת מהרמקולים של רוטשילד'ס קיטצ'ן בפינת מזא"ה, עם שני הנגנים שעומדים בשדרה עם קונטרבס וגיטרה שמחוברים למגבר קטן.

הן עומדות מולם, אינן יודעות שלצלילים האלו קוראים ג'ז. אינן מכירות אנשים שמנגנים ככה ברחוב. בטח לא אנשים עם קונטרבס.
בערב הן נרדמו ביחד, מכורבלות בציפה גדולה של שמיכה על מיטת ספפה נפתחת. על לשונן עדיין טעם הממתק האחרון שלפני השינה. למרגלות המיטה נערמו כמה מתנות שהצליחו לצבור בביקור כאן, מכל מיני אנשים שלא עמדו בקסם הזה שלהן, המנומס.
למחרת בשמונה בבוקר העיר אותן אביהן, ושלושתם יצאו מתל אביב לדרך שבשביל כל ישראלי נמשכת חמישים דקות, אבל עבורם נמשכת ארבע שעות של מוניות חבוטות והליכה רגלית מתישה, עוקפת מחסומים.

שמותיהן ויויאן ומונא.

הן בנות שש ותשע, גרות במחנה פליטים ליד ירושלים, וביום שישי שעבר הן ראו את הים בפעם הראשונה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.8.2009

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s