שביל קליפות החפוזים

שעת אחר צהריים, רוח מפתיעה מעירה אותי. בעין היחידה שאני פוקחת נקלטת דוגמת בד צבעונית לא מוכרת. פקיחת העין האחרת מגלה לי שמישהו החליט לצפות את קירות החדר שלי בקורות עץ, ואז אני נזכרת: יום שלישי היום, ואנחנו בחופש. הפעם האחרונה שהייתי בחופש הייתה לפני כמעט שנתיים, וגם היא הייתה ללילה אחד בלבד. יומיים חופש בשנתיים. אפילו בצבא האדום מקבלים יותר. לא שלא היו לי הזדמנויות לצאת לחופשה: ארבעה חודשי אבטלה הם זמן לא רע לנסוע לאנשהו. בכל זאת לא ניצלתי אותם לטובת מסע, אפילו שעדיף לבזבז את הכסף שאין לך בהוצאה אחת גדולה, אבל שווה מאשר להסתכל אחורה בתמיהה ולגלות שבור החובות שצללת אליו נוצר סתם כך, מטפטוף אטי של הוצאות היום-יום.

זה לא המחסור הכלכלי התמידי שמלווה אותי מאז הפסקתי לעבוד בענף הפרסום וצנחתי לחתך הסוציו-אקונומי של עובדי המשמרות. אני פשוט לא מסוגלת לצאת לחופש. העניין הוא שאני לא יודעת איך, ויותר מכך – אין לי מושג למה זה טוב.
זוגות נשואים עם ילדים נוסעים מדי פעם לצימר למען הזכות לקיים יחסי מין בלי משתיק קול. לנו אין בעיה כזו: אנחנו לא נשואים זה לזה, ולא זקוקים לנסיעה של ארבע שעות למטרות חדירה. זה אחד הדברים שמבלבלים אותי: ללא סקס, מה יש לעשות במשך 24 שעות בבקתה שווייצרית עם סאונה פינית שניצבת על תל ישראלי צחיח, עם אפשרות לארוחת בוקר בדואית בתוספת תשלום?
מלבד זה, העובדה שהוריי גרים כבר שנים רבות במושב פסטורלי ומבודד בעמק האלה מפחיתה אחוזים ניכרים מיכולת ההתפעלות שלי מכל מה שקשור לרכסים ירוקים, לכבשים צחורות ולצמחי תבלין.

הציקדות אינן מפיחות בי עליצות מיוחדת, ומכיוון שברוב חלקיה הכפריים של ישראל צומחים כמעט אותם עצים – קשה לי למצוא את עצמי דומעת בהתרגשות מול פריחתו של כליל החורש. היה לי אחד כזה בחלון בבית. סו פאקינג ואט.

ס' לעומתי עירוני בכל נימי נפשו וזיזי גופו. אין דבר שמרגש אותו יותר משהות בחיק הטבע, גם אם זו שהות מוגנת וממומנת כמו צימר. בהשתאות אמיתית הוא מצביע על ציפורים נודדות, על שפני סלע ועל גמלי שלמה. "תראי!" הוא חובט באקסטזה בדשבורד, "איזה יופי הם קופצים!" גמל שלמה בצד הדרך מרים אליי משוש ספקני, ואני משיבה לו במבט נבוך. "תסלח לחבר שלי, מר שלמה", אני אומרת לו, "הוא נולד בדיזנגוף".

אבל זו גם לא האדישות שלי לטבע הישראלי. זה פשוט הפחד. הפחד מפני שהות במקום רחוק ללא הסחות דעת ואמצעי מילוט. עובדה שהטור הזה נכתב במרפסת הבקתה המתוקה שלנו, תוך כדי בזבוז משווע של שעות אחר הצהריים הגליליות העצלות. העלים מתנועעים ברוח, וריח קלוש של סוסים מסתנן מאי-שם, ובמקום ללכת לחבוץ חמאה באיזו פעילות אנתרופוסופית אני יושבת כאן כמו אחרונת הדנות ספקטוריות, מעשנת סיגריה שבוודאי גורמת כאן מוות של המוני זחלי פרפר לבנין הכרוב או משהו דומה.

בתוך הבקתה מסתובב לו ס', חורץ תלמים של אכזבה על רצפת העץ המסוקסת. הוא ציפה שכאשר נגיע לכאן ייעלמו ממני הדאגות ואיזו ילדת טבע תיחלץ מתוכי ותצעק: "קח אותי עכשיו, בערוגת הרוזמרין!"
אין לי מושג מה יקרה כשאסיים לכתוב. אין כאן כלום ברדיוס של קילומטרים. ועמכם הסליחה, תושבי שלומי ונהריה. אפשר לשכב במיטה לקרוא ספר או לצאת לטייל ו… זהו בעצם. תהרגו אותי אם אני מבינה אנשים שבאים למקומות כאלו לשלושה לילות. איך אפשר לדעת מראש שבשלושת הלילות הבאים תעשו בדיוק אותו שום דבר? אני לא מצליחה להימלט מהמחשבה על תחושת הרווחה שתמלא אותי מחר בבוקר, כשאדע שהלילה כבר מאחורינו ובעוד כמה שעות נחזור הביתה.

לא יודעת איך בדיוק קוראים לתכונה הזו, שמונעת ממני הנאה בחופשה רחוק מהבית. אולי אימא שלי, שבמשך שנים נעשתה חולה עם תסמינים פיזיים לחלוטין בכל פעם שאבא שלי גרר אותה לאיזו חושה.
אולי טראומות כאלו ואחרות שאני סוחבת מהתיכון, מנסיעות מיותרות עם אנשים שלא באמת רציתי לשהות במחיצתם יותר משעה. אולי חוסר היכולת שלי להרפות, לומר לעצמי שאין מה לדאוג, ששום אחריות אינה רובצת לפתחי עכשיו מלבד החובה להספיק לשכשך קצת בברכת הגשמים הטבעית שנחצבה על ידי בעלי הבית. שאף אחד בעולם לא יכול להציק לי כעת ואני נמצאת כאן עם גבר חכם ויפה שאוהב אותי ושמח להיות אתי כאן.

מחר בשעה הזו כבר נהיה בבית. האם אצליח עד אז להסיר את הכישוף? בינתיים עדיין אין לי מושג איפה יש אינטרנט במצפה האקולוגי הזה, אבל כדאי שאלך לברר. אולי כבר המציאו רשת סולרית ממחזור קליפות תפוזים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.8.2009