זה היה ביתי

הפעם הראשונה שגרתי בחדר משלי הייתה בשנת 1995, כשעזבנו את ירושלים ועברנו לגור בבית קטן במושב בעמק האלה, ליד בית שמש. עד אז ישנתי בחדר אחד עם אחי הקטן, במיטת נוער שנשלפה מדי לילה מתחת למיטתו.
אין ספור שעות ואבני לגו עברו בינינו בשטיח חום שכיסה את הרצפה והזכיר לי את סמואל, הקוקר ספנייל שהציץ מארגז הצעצועים, עיני הפלסטיק שלו עצובות ומילוי צמר גפן סינתטי מבצבץ מהתפרים שהיו פעם אוזנו השמאלית.

המזרנים הדיפו ריח שתן ילדות, ובדלת העץ היה סדק גדול מאוחה בנייר דבק, מזכרת ממרדף שאחד מאתנו ניסה למנוע בו מהאחר כניסה לחדר. על אחד הקירות היה מודבק טפט שעיר וירוק כאזוב, אך דוקרני כדשא מלאכותי, שהשיר בעקביות את המדבקות והקלפים שניסינו להצמיד אליו, התנכר לנו.

צילום: נועה אסטרייכר

ערב יורד על רחוב בלפור. צילום: נועה אסטרייכר

בארונות הגבוהים במטבח החביאה אמא שלי את הממתקים מפני הילדה השמנה שהייתי, ובכל ערב חיכיתי שתגלה את השוקולד החסר ותצעק "יש לך בטן של היריון בחודש שלישי", ואני אעמוד מול המראה שהייתה קבועה בדופן הפנימי של ארון הילדים כשהטעם הכהה והמתוק עוד זורם בין שיניי ואשנא את הגוף שלי.

יום אחד אמרה אמא לי ולאחי הקטן לשבת על הספה, וסיפרה שעוד מעט יהיה לנו תינוק ושאולי זו תהיה תינוקת, אבל היא רוצה שתהיה לכולם הפתעה. אחר כך אבא ואימא אמרו שיהיה לנו בית חדש, לא בבניין עם עוד אנשים, בית רק שלנו, ופעם נסענו רחוק לטיול והגענו לגבעה בלי כלום, ואבא אמר "הנה", והצביע על משטח בטון עם מילים אדומות בשגיאות כתיב "מתבח" "אמבתיה" וכל מיני מספרים, ואחי ואני עשינו תחרות ריצה מהמטבח לאמבטיה, והם היו רחוקים מאוד.  כשחזרנו סיפרנו לילדים בבניין שאנחנו הולכים לבית ענקי, ואיזה ילד אחד אמר "קוראים לזה וילה", ולפני השינה חיבקתי את הכלב סמואל ולחשתי לחור שהיה פעם אוזן "וילה-וילה-וילה".

בחדר הראשון שלי לבד היה קיר אחד בצבע ורוד. רציתי הכול ורוד, אבל אמא אמרה "בעוד שנה זה יימאס לך", והסכימה לצבוע רק קיר אחד, ובמקומות הגבוהים ביקשה מאבא שיצבע כי הוא גבוה יותר, והוא יצא מהקווים ועשה כמה כתמים ורודים בתקרה. הם נשארו לתמיד.

מיטת הנוער שלי נשברה, וקנו לי ספפה כחולה, והייתי פותחת אותה בלילה, ושמה סדין זוגי שסחבתי מהארון של ההורים ומדמיינת שעכשיו אני גדולה. היה שם תמיד בלגן, ואמא שלי הייתה נכנסת לחדר שלי ועושה מה שאמא שלה הייתה עושה לה ומעיפה עם יד אחת את כל מה שיש במדפים ובארון ובספרייה ובמיטה ישר לשטיח ואומרת "עכשיו תסדרי".  לא סידרתי, רק המשכתי לעבור מעל הערמה עד שהיא ממש הכריחה אותי לסדר, ואז הייתי מתחילה למיין ניירות ומוצאת תמיד ספר של אריך קסטנר שמזמן לא קראתי, ואמא הייתה תופסת אותי נחה, וצועקת כל כך חזק ושנאתי שהאחים שלי קטנים ומסדרים להם.

הקירות היו מוזיאון האהבות והתאוות שלי, תמונות של שחקנים וזמרים ותצלומים מטושטשים של ילדים גדולים יותר מבית הספר שהייתי מאוהבת בהם וצילמתי מרחוק כשהם לא שמו לב, ואבא התרגז תמיד שאני גומרת את הפילם, והספרייה שלי הלכה וגדלה והתרחבה והתארכה מכל הספרים שלקחתי מספריות ולא החזרתי כי הרגשתי שהם נכתבו עליי ובשבילי ושאף אחד לא יבין אותם כמוני ושאף אחד לא יבין אותי כמותם.

בחדר הזה עמדתי ערב אחד בגיל 12 וקראתי לאמא והצבעתי על התחתונים שלי שהפשלתי מטה ושאלתי "זה זה, נכון?" והיא אמרה "כן" ויצאה ואחרי כמה דקות חזרה כדי להסביר לי הכול, אבל אמרתי לה שכבר הסתדרתי כי פעם קיבלנו חבילת טמפונים בשיעור חינוך מיני ושמרתי אותם בדיוק בשביל זה, ובכלל כבר ידעתי הכול כי הייתי מנויה על עיתון נוער מגיל שבע, וקראתי את כל המדורים של השאלות, והיא הייתה המומה, ורק חיבקה אותי ואמרה שהיא הולכת לספר לאבא. אבא ישב בסלון עם פנים אדומים, ולא הסתכלנו זה לזה בעיניים.
בחדר הזה ישנתי בפעם הראשונה עם ילד מהכיתה באותה מיטה. בחדר הזה נפרדתי מהחבר הראשון שלי, ואחר כך מהשני. את החדר הזה רוקנתי והעברתי את כל חפציו לדירת השותפים הראשונה שלי וסידרתי בה הכול בדיוק כמו החדר הישן במחשבה שכך תיעלם טלטלת המעבר אבל לא היה אפשר לרמות את הנפש שלי.

לחדר הזה חזרתי עם כל חפציי אחרי שלא יכולתי עוד, ואת החדר הזה עזבתי שוב כדי לגור בתל אביב עם מי שהיה אז אהובי, והפעם השארתי את החפצים כמות שהם כי פחדתי ששוב אמצא את עצמי אורזת וחוזרת למקום שיצאתי ממנו רק זמן מועט קודם לכן.  בחדר הזה נמצאות חמש קופסאות קרטון ענקיות, ובהן כל הפתקים, הקסטות, הפרחים המיובשים, התמונות, גזירי העיתונים, תשובות ה"כן" ותשובות ה"לא" וכל היומנים האישיים שלי – מהראשון, בכיתה ב', עד כיתה י', אז הפסקתי לכתוב יומן כי הרגשתי שאני כותבת לא בשבילי אלא בשביל שיום אחד מישהו ימצא את היומנים בחדר נטוש מאחורי ספרייה בגטו, ואז אוכל סוף סוף להיות אנה פרנק שהייתה תמיד צודקת כל כך, וגם היא אהבה מישהו שאסור לה וגם לה המבוגרים לא הקשיבו עד שהיה מאוחר מדי.

זה היה הבית. תמיד רחוק מדי. אין ספור לילות נשארתי לישון בירושלים, אצל מורה שאימצה אותי והקצתה לי מיטה בסלון, מברשת שיניים והרבה סבלנות. הייתי מגיעה הביתה פעם בכמה ימים, רבה עם אמא, ושוב נעלמת לשבוע. לא תמיד הרגשתי טוב בבית, ובשנים האחרונות הוא נדמה לי ככוכב רחוק של חוסר אונים וצער.
כבר הרבה זמן שהוא לא הבית שלי. תלשתי אותו מחיי כי לא רציתי להזדקק למי שאינו יכול להיות שם בשבילי, למי שתמיד רחוק כל כך עד שגם כאשר מגיעים אליו פיזית, אין מגיעים אליו לעולם באמת. כמו הוריי, כמו הבית שהיה ביתי.

השבוע נתלה שלט גדול וצהוב בכניסה, מסתיר את שיח הרוזמרין באותיותיו האדומות המכוערות: "למכירה". הבית שנבנה למידתנו והיה תמיד צפוף מדי יעבור לידי משפחה אחרת. ואז: דירה שכורה קטנה לאבא, דירה שכורה קטנה לאמא.

ולא יהיו עוד לעולם ערבי החורף, שני אחיי ואני דחוקים זה אל זה בספה המוכתמת בסלון, אמא נרדמת עם משקפיים על הכורסה מול הטלוויזיה, ואבא נושך קליפה כתומה ירקרקה עם ריח מריר, ומקלף לכולנו תפוז.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.9.2009

המירוץ לדירה

יום שלישי, 19:45 בערב, על השולחן כוסות מיץ (רעיון של ר', השותף) ועוגיות מזל סיניות (רעיון שלי). בעוד רגע יישמע צלצול בדלת, ובפתח יעמדו כמה בנות שנענו למודעה שפרסמתי ב"הומלס". ת', השותפה השלישית בדירה, תעזוב בסוף ספטמבר, ואנחנו מחפשים שותפה חדשה. או, הנה הדפיקה הראשונה, ר' קם לפתוח. אורות, מצלמה, אקשן.

מוזיקה קצבית נשמעת, הדלת נפתחת לאט. המצלמה מתמקדת בשתי רגליים חטובות בסנדלי גלדיאטורים מוזהבים, ועולה באטיות, ובתוך כך סוקרת גוף מושלם, פנים מאופרים למשעי ושיער מעוצב למופת. בעלת הנכסים הפיזיים הללו זזה מעט הצדה, ומאחוריה רואים תור ארוך, ובו בחורות בשלבים שונים של שנות העשרים לחייהן.

צילום: נועה אסטרייכר

בניין דירות בתל אביב. כאן גרים המון שותפים צילום: נועה אסטרייכר

ר': "ברוכות הבאות ל'המירוץ לדירה'. מימין השירותים, המקלחת והמטבח. משמאל כיור מלא כלים שלא שרדו את ההדחה האחרונה (המצלמה מתמקדת בכפית זנוחה על השיש, וחוזרת אל פניו של ר').

אם נדמה לכן שראיתן הכול בתמונות שהעלתה נועה לאינטרנט, אתן טועות. בדירה הזו יש פינות שלא דרך מגב ספונג'ה בהן מאז השיפוץ שהסכים בעל הבית המקורי לעשות בשנת 1947, לרגל כ"ט בנובמבר. כבר אז הוא ידע שיום יבוא ואנשים יהיו מוכנים לשלם הון בשביל דירה בעיר העברית הראשונה. כיום נכדיו ממשיכים לשמור על הגחלת, ומקפיצים את שכר הדירה ללא התראה, לפי תחושת הבטן הנבואית שהונחלה להם דרך המסורת המשפחתית.

רגע לפני שנעבור לשלב השאלות המכשילות, נצא לפרסומות, ולאחר מכן נדע מי תישבר בשלב הסיור בשירותים, מי תבקש לראות את חשבון הארנונה ומי, אם בכלל, תישאר אתנו ותהיה הזוכה ב'המירוץ לדירה!'" (מוזיקת מתח מתגברת. קאט לפרסומות).

בתקופות שחיפשתי דירה חשבתי שאין דבר קשה יותר מלהתקבל לדירת שותפים. עכשיו אני יודעת: קשה הרבה יותר לחפש שותפה לדירה קיימת. אם חשבתי שהדרישה לשותפה ממין נקבה בלבד תרכך במקצת את מצעד הבלהות, התבדיתי ברגע שהשמיע פעמון הכניסה את הצלצול הראשון. כולם מקטרים על מצוקת הדירות בתל אביב, הדחיסות, החדרים המחולקים לרבעים וכמובן שכר הדירה המופרע, אבל איש לא מדבר על מצוקת הדיירים: אלוהים אדירים, מאיפה האנשים האלה באים?
למשל, חובבת החיות. מועמדת כזו תמתין בשקט עד שיפנו אליה, תהנהן בנימוס לכל ההסברים, תענה לכל השאלות, ואז, רגע לפני שאתם שולפים חוזה ומחתימים אותה היא מסננת שאלונת קטנטונת: "יפריעו לכם שני כלבים וחתול?" אם חס וחלילה תשובתכם שלילית, היא תנעץ בכם מבט מזרה אימים ותגיד: "לולי, פצקי ובושמילס הם הדבר הכי קרוב לי בעולם, אני בחיים לא אנטוש אותם בשביל דירה כמו שעושים כל מיני אנשים חסרי לב".

עוד בטרם תספיקו להתאושש מרגשות האשם תופיע מולכם המהססת. המהססת די רוצה לגור במרכז תל אביב, אבל היא לא בטוחה. היא חושבת שהיא רוצה ללמוד, אבל לא בטוחה איפה או איזה תחום. יש לה חברה שהציעה לה לגור אתה בפרישמן, אבל היא לא בטוחה אז היא באה לראות גם פה. למהססת צמוד בדרך כלל חבר שזכה לסמכויות של אוראקל בשל יכולתו להנהן לחיוב או לשלילה כשהיא נתלית עליו ואומרת: "מאמי? מה אתה אומר? זה נראה בסדר? או לא? אני פשוט לא בטוחה".

שמאית הנכסים היא מועמדת מהזן הקטלני: היא פורצת לדירה בסערה, צועדת בין החדרים כאילו עיצבה אותם בעצמה, ומעקמת את האף מול התמונות שעל קיר המסדרון. "אתם בטוחים שזה החדר הכי גדול בדירה? אפשר לשבור את מחיצת הגבס? ומה עם המטבח? הוא לא קצת חשוך? אולי נחליף את התריס?" דווקא היזמית הנלהבת הזו מתגלה בדרך כלל כבטטה עצלנית שאינה טורחת להחליף נורה שרופה, ומסכימה להזיז את השידה שחוסמת את הדלת רק במקרה שהדירה עולה באש, וזו דרך המילוט היחידה.

הקרייריסטית תספר שהיא עובדת מהבוקר עד הלילה, תרשים אתכם בחמישה פרויקטים שונים שהיא מארגנת בשיתוף משקיעים מארצות הברית, תנפנף בחברת הסטרט-אפ שהיא מקימה, ותבטיח שהיא כמעט אף פעם לא בבית ורוב הזמן לא מרגישים אותה.  באורח פלא, יום לאחר חתימת החוזה תיחשף הקרייריסטית כמובטלת שחיה על חשבון ההורים, תעבור לחניית קבע על הספה בסלון, ותבלה שם יום ולילה באכילת שעועית מקופסת שימורים. חברים אין לה, ולכן היא תנסה לפתוח בשיחה בכל פעם שתחלפי על פניה, ותשתדלי להיראות עסוקה.

"הפארטי-זנית" לעומתה תגיע עם שלוש-ארבע חברות מצחקקות, ותישבע בכל היקר לה שהיא בן אדם שקט, מסודר וחובב שלווה. סביר להניח שחודש לאחר מכן תמצאו את עצמכם ב-4:00 בבוקר תרים אחרי אטמי אוזניים או רובה ציד, כל דבר שיביא להיחלשות רעשי מסיבת הטוגות שמעבר לקיר.
נכון לרגע כתיבת טור זה טרם מצאנו מועמדת שתתאים לדירתנו החביבה. אולי אנחנו צריכים להגמיש את הקריטריונים, אולי נשכיר את החדר ל-29 עובדים זרים מגינאה. מה שבטוח – בעוד שבועיים ייכנס לחיינו אדם חדש לחלוטין, והדירה (ועמה גם אנחנו) לא נשוב להיות כמו שהיינו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.9.2009

בחדרי חדרים

כולנו סוחבים אתנו מאפיין אחד מגיל ההתבגרות, איזה ג'וק התנהגותי קטן שחושף את הרגשות שלנו גם בתקופות שאנחנו מתפקדים ומשחקים את המשחק כלפי חוץ בצורה מושלמת. אצלי המדד הוא מצב החדר. כשאני מתרוצצת בין הלקוחות בחנות או מסדרת מדפים, אין שום דרך לנחש מה עובר לי בראש. אדיבה וחייכנית תמיד, אני מסוגלת לשטות אפילו באימא שלי, קוראת מחשבות מנוסה שמסוגלת לנחש מתי קיבלתי מחזור לפי צליל ה"הלו" שלי בשיחת הטלפון היומית.

צילום: נועה אסטרייכר

חוף המתופפים, תל אביב צילום: נועה אסטרייכר

החדר שלי הוא קפסולה מרוכזת של מצבי הנפשי. הייתי תמיד בלגניסטית איומה, משליכה בגדים בכל פינה ורואה בפח האשפה אויב מסוכן שאסור להטריד אותו בזוטות, כגון ריקון והשלכה. בגיל 14 זו הייתה צורה מקובלת של מרד (וסכנת נפשות שנשקפה לי מאימא שלי, שכמו אימהות רבות ממוצא רוסי, סירבה להכיר בזכותם של צאצאיה לסמן לעצמם טריטוריה פרטית).

ילד שלא מבלגן את החדר בין גיל עשר לעשרים הוא לא ילד. עם הזמן נעשה סידור החדר מטלה שביצועה תלוי במגוון פרמטרים, כגון אמביציה, תחושת שליחות וכמובן זווית מסוימת בין שבתאי למאדים. התדירות שהיה מתרחש בה שילוב הגורמים האלה הייתה נדירה כמו גמל מעופף, ורוב הזמן מצאתי את עצמי מזיזה את ערמות החפצים והבגדים באמצעות כוראוגרפיית רגליים מסובכת, ומבטיחה לעצמי שמחר, מקסימום מחרתיים, אני עושה מבצע חשיפת מרצפות.

ב-2006, כשעברתי לגור עם בן זוגי אז, עברתי תקופה קצרה אך מרתקת של קינון. שלב הקינון הוא השלב שבחורה מאוהבת מרפדת קן זוגי חמים, וכולל בעיקר גיחות בליץ מהירות לחנויות כלי בית, כלי ניקוי וכלי עבודה. כיסויים לכריות, מפיות תחרה ומסרקים להסרת מוך מהספה הגיעו לדירה במכולות מסחריות של צים, מטליות אבק נשחקו עד דוק בהתקפי צחצוח אינטנסיביים והרצפות הדיפו ניחוח סחלבים. זה היה בית האהבה הראשון שלי ורציתי שהוא יהיה נקי ויפה ומתוק, כל מה שלא טרחתי לדאוג לו בקיטון המתבגרות הזועף שהיה לי בבית הוריי.

חלף זמן עד שהבנתי כי אותו בן זוג לא חש אהדה לנטיות הדקורטיביות שלי, וכאשר אלו כובו, נכבה גם דחף הניקיון הזמני שאחז בי. בקיץ 2008 נראתה הדירה כמו מאורת יונקים. התריסים לא הורמו זמן רב, קורי עכביש הידלדלו מפינות התקרה, אבק כיסה את ערמות העיתונים שהצטברו, ועובש עטף את כלי המטבח שנערמו בכיור באין מושיע. הדירה ההיא הייתה מטפורה חדה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה, ופרדתנו לא איחרה לבוא.

אפשר לספור על כף יד אחת את כמות האורחים שהגיחו לחדרי הנוכחי, ועוד יישארו אצבעות. הצורך בסימון טריטוריה נעלם עם מיעוט המבקרים ועם ההבנה שבדירת השותפים שלנו יכול כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו. אפילו סחר בעבדים יתקבל בהבנה, בתנאי שהסוחר ישטוף את הכלים שהשאיר אחריו בכיור ולא יותיר שערות באמבטיה.

בכל זאת, אני לא מסוגלת לקטוע את המעגל הקבוע: חודש של בלגן, שבוע של סדר וניקיון מופתיים ושוב קריסה לתוך מערבולת האנדרלמוסיה, מהגרב הראשון שנוחת על הרצפה בטעות ופורץ את הדרך לעשרות הפריטים הבלתי מזוהים שינהרו לשם אחריו.

בחודש האחרון, ככל שהשתפר מצבי מחוץ לבית (בעבודה למשל), כן הלך החדר שלי ונהיה גראונד זירו. חפיסות ריקות של סיגריות, מסטיקים, תרופות, מעטפות סגורות מהעירייה, מגבות ברמות שונות של לחות, כביסה מלוכלכת עם כביסה נקייה, נעליים וסנדלים, קערת קורנפלקס עם כף מולחמת בסוכר קרוש לתחתיתה, עשרות ספרים פתוחים על גחונם בשפגט, גזירי עיתונים של הטור מסופי השבוע האחרונים, 6,500 סיכות שיער, אריזות פתוחות של החטיפים "טעמי" ו"כיף כף", תכשיטי פלסטיק זול, חזיות, סלי קניות רב-פעמיים ובתוכם דברים שהתכוונתי למיין מאוחר יותר, ספוגיות איפור חדשות, קופסאות "איקאה" שקניתי לפני שבועיים כדי לאכסן בתוכן את הבלגן וטרם השתמשתי בהן. גיטרה אקוסטית של "ימאהה", פנקס קבלות, בקבוקוני לק צבעוני לציפורניים, אקדח דבק סיליקון, שמשייה סינית, מדף שנפל.

בלילות, בסוף המשמרת, אני מגיעה לחדר ומדלגת כעיוורת מתורגלת מעל הערמות היישר אל המזרן שלי, הניצב במרכז כמו הר וזוב מעל ההריסות הוולקניות שיצר. מתחפרת סביב עצמי, ומשכיבה את עצמי לתוך שינה נטולת חלומות, מוות זמני שיפוג עם אור הבוקר, והכול יתחיל מהתחלה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.9.2009