כולנו סוחבים אתנו מאפיין אחד מגיל ההתבגרות, איזה ג'וק התנהגותי קטן שחושף את הרגשות שלנו גם בתקופות שאנחנו מתפקדים ומשחקים את המשחק כלפי חוץ בצורה מושלמת. אצלי המדד הוא מצב החדר. כשאני מתרוצצת בין הלקוחות בחנות או מסדרת מדפים, אין שום דרך לנחש מה עובר לי בראש. אדיבה וחייכנית תמיד, אני מסוגלת לשטות אפילו באימא שלי, קוראת מחשבות מנוסה שמסוגלת לנחש מתי קיבלתי מחזור לפי צליל ה"הלו" שלי בשיחת הטלפון היומית.
החדר שלי הוא קפסולה מרוכזת של מצבי הנפשי. הייתי תמיד בלגניסטית איומה, משליכה בגדים בכל פינה ורואה בפח האשפה אויב מסוכן שאסור להטריד אותו בזוטות, כגון ריקון והשלכה. בגיל 14 זו הייתה צורה מקובלת של מרד (וסכנת נפשות שנשקפה לי מאימא שלי, שכמו אימהות רבות ממוצא רוסי, סירבה להכיר בזכותם של צאצאיה לסמן לעצמם טריטוריה פרטית).
ילד שלא מבלגן את החדר בין גיל עשר לעשרים הוא לא ילד. עם הזמן נעשה סידור החדר מטלה שביצועה תלוי במגוון פרמטרים, כגון אמביציה, תחושת שליחות וכמובן זווית מסוימת בין שבתאי למאדים. התדירות שהיה מתרחש בה שילוב הגורמים האלה הייתה נדירה כמו גמל מעופף, ורוב הזמן מצאתי את עצמי מזיזה את ערמות החפצים והבגדים באמצעות כוראוגרפיית רגליים מסובכת, ומבטיחה לעצמי שמחר, מקסימום מחרתיים, אני עושה מבצע חשיפת מרצפות.
ב-2006, כשעברתי לגור עם בן זוגי אז, עברתי תקופה קצרה אך מרתקת של קינון. שלב הקינון הוא השלב שבחורה מאוהבת מרפדת קן זוגי חמים, וכולל בעיקר גיחות בליץ מהירות לחנויות כלי בית, כלי ניקוי וכלי עבודה. כיסויים לכריות, מפיות תחרה ומסרקים להסרת מוך מהספה הגיעו לדירה במכולות מסחריות של צים, מטליות אבק נשחקו עד דוק בהתקפי צחצוח אינטנסיביים והרצפות הדיפו ניחוח סחלבים. זה היה בית האהבה הראשון שלי ורציתי שהוא יהיה נקי ויפה ומתוק, כל מה שלא טרחתי לדאוג לו בקיטון המתבגרות הזועף שהיה לי בבית הוריי.
חלף זמן עד שהבנתי כי אותו בן זוג לא חש אהדה לנטיות הדקורטיביות שלי, וכאשר אלו כובו, נכבה גם דחף הניקיון הזמני שאחז בי. בקיץ 2008 נראתה הדירה כמו מאורת יונקים. התריסים לא הורמו זמן רב, קורי עכביש הידלדלו מפינות התקרה, אבק כיסה את ערמות העיתונים שהצטברו, ועובש עטף את כלי המטבח שנערמו בכיור באין מושיע. הדירה ההיא הייתה מטפורה חדה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה, ופרדתנו לא איחרה לבוא.
אפשר לספור על כף יד אחת את כמות האורחים שהגיחו לחדרי הנוכחי, ועוד יישארו אצבעות. הצורך בסימון טריטוריה נעלם עם מיעוט המבקרים ועם ההבנה שבדירת השותפים שלנו יכול כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו. אפילו סחר בעבדים יתקבל בהבנה, בתנאי שהסוחר ישטוף את הכלים שהשאיר אחריו בכיור ולא יותיר שערות באמבטיה.
בכל זאת, אני לא מסוגלת לקטוע את המעגל הקבוע: חודש של בלגן, שבוע של סדר וניקיון מופתיים ושוב קריסה לתוך מערבולת האנדרלמוסיה, מהגרב הראשון שנוחת על הרצפה בטעות ופורץ את הדרך לעשרות הפריטים הבלתי מזוהים שינהרו לשם אחריו.
בחודש האחרון, ככל שהשתפר מצבי מחוץ לבית (בעבודה למשל), כן הלך החדר שלי ונהיה גראונד זירו. חפיסות ריקות של סיגריות, מסטיקים, תרופות, מעטפות סגורות מהעירייה, מגבות ברמות שונות של לחות, כביסה מלוכלכת עם כביסה נקייה, נעליים וסנדלים, קערת קורנפלקס עם כף מולחמת בסוכר קרוש לתחתיתה, עשרות ספרים פתוחים על גחונם בשפגט, גזירי עיתונים של הטור מסופי השבוע האחרונים, 6,500 סיכות שיער, אריזות פתוחות של החטיפים "טעמי" ו"כיף כף", תכשיטי פלסטיק זול, חזיות, סלי קניות רב-פעמיים ובתוכם דברים שהתכוונתי למיין מאוחר יותר, ספוגיות איפור חדשות, קופסאות "איקאה" שקניתי לפני שבועיים כדי לאכסן בתוכן את הבלגן וטרם השתמשתי בהן. גיטרה אקוסטית של "ימאהה", פנקס קבלות, בקבוקוני לק צבעוני לציפורניים, אקדח דבק סיליקון, שמשייה סינית, מדף שנפל.
בלילות, בסוף המשמרת, אני מגיעה לחדר ומדלגת כעיוורת מתורגלת מעל הערמות היישר אל המזרן שלי, הניצב במרכז כמו הר וזוב מעל ההריסות הוולקניות שיצר. מתחפרת סביב עצמי, ומשכיבה את עצמי לתוך שינה נטולת חלומות, מוות זמני שיפוג עם אור הבוקר, והכול יתחיל מהתחלה.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.9.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 