המירוץ לדירה

יום שלישי, 19:45 בערב, על השולחן כוסות מיץ (רעיון של ר', השותף) ועוגיות מזל סיניות (רעיון שלי). בעוד רגע יישמע צלצול בדלת, ובפתח יעמדו כמה בנות שנענו למודעה שפרסמתי ב"הומלס". ת', השותפה השלישית בדירה, תעזוב בסוף ספטמבר, ואנחנו מחפשים שותפה חדשה. או, הנה הדפיקה הראשונה, ר' קם לפתוח. אורות, מצלמה, אקשן.

מוזיקה קצבית נשמעת, הדלת נפתחת לאט. המצלמה מתמקדת בשתי רגליים חטובות בסנדלי גלדיאטורים מוזהבים, ועולה באטיות, ובתוך כך סוקרת גוף מושלם, פנים מאופרים למשעי ושיער מעוצב למופת. בעלת הנכסים הפיזיים הללו זזה מעט הצדה, ומאחוריה רואים תור ארוך, ובו בחורות בשלבים שונים של שנות העשרים לחייהן.

בניין דירות בתל אביב. כאן גרים המון שותפים צילום: נועה אסטרייכר

ר': "ברוכות הבאות ל'המירוץ לדירה'. מימין השירותים, המקלחת והמטבח. משמאל כיור מלא כלים שלא שרדו את ההדחה האחרונה (המצלמה מתמקדת בכפית זנוחה על השיש, וחוזרת אל פניו של ר').

אם נדמה לכן שראיתן הכול בתמונות שהעלתה נועה לאינטרנט, אתן טועות. בדירה הזו יש פינות שלא דרך מגב ספונג'ה בהן מאז השיפוץ שהסכים בעל הבית המקורי לעשות בשנת 1947, לרגל כ"ט בנובמבר. כבר אז הוא ידע שיום יבוא ואנשים יהיו מוכנים לשלם הון בשביל דירה בעיר העברית הראשונה. כיום נכדיו ממשיכים לשמור על הגחלת, ומקפיצים את שכר הדירה ללא התראה, לפי תחושת הבטן הנבואית שהונחלה להם דרך המסורת המשפחתית.

רגע לפני שנעבור לשלב השאלות המכשילות, נצא לפרסומות, ולאחר מכן נדע מי תישבר בשלב הסיור בשירותים, מי תבקש לראות את חשבון הארנונה ומי, אם בכלל, תישאר אתנו ותהיה הזוכה ב'המירוץ לדירה!'" (מוזיקת מתח מתגברת. קאט לפרסומות).

בתקופות שחיפשתי דירה חשבתי שאין דבר קשה יותר מלהתקבל לדירת שותפים. עכשיו אני יודעת: קשה הרבה יותר לחפש שותפה לדירה קיימת. אם חשבתי שהדרישה לשותפה ממין נקבה בלבד תרכך במקצת את מצעד הבלהות, התבדיתי ברגע שהשמיע פעמון הכניסה את הצלצול הראשון. כולם מקטרים על מצוקת הדירות בתל אביב, הדחיסות, החדרים המחולקים לרבעים וכמובן שכר הדירה המופרע, אבל איש לא מדבר על מצוקת הדיירים: אלוהים אדירים, מאיפה האנשים האלה באים?
למשל, חובבת החיות. מועמדת כזו תמתין בשקט עד שיפנו אליה, תהנהן בנימוס לכל ההסברים, תענה לכל השאלות, ואז, רגע לפני שאתם שולפים חוזה ומחתימים אותה היא מסננת שאלונת קטנטונת: "יפריעו לכם שני כלבים וחתול?" אם חס וחלילה תשובתכם שלילית, היא תנעץ בכם מבט מזרה אימים ותגיד: "לולי, פצקי ובושמילס הם הדבר הכי קרוב לי בעולם, אני בחיים לא אנטוש אותם בשביל דירה כמו שעושים כל מיני אנשים חסרי לב".

עוד בטרם תספיקו להתאושש מרגשות האשם תופיע מולכם המהססת. המהססת די רוצה לגור במרכז תל אביב, אבל היא לא בטוחה. היא חושבת שהיא רוצה ללמוד, אבל לא בטוחה איפה או איזה תחום. יש לה חברה שהציעה לה לגור אתה בפרישמן, אבל היא לא בטוחה אז היא באה לראות גם פה. למהססת צמוד בדרך כלל חבר שזכה לסמכויות של אוראקל בשל יכולתו להנהן לחיוב או לשלילה כשהיא נתלית עליו ואומרת: "מאמי? מה אתה אומר? זה נראה בסדר? או לא? אני פשוט לא בטוחה".

שמאית הנכסים היא מועמדת מהזן הקטלני: היא פורצת לדירה בסערה, צועדת בין החדרים כאילו עיצבה אותם בעצמה, ומעקמת את האף מול התמונות שעל קיר המסדרון. "אתם בטוחים שזה החדר הכי גדול בדירה? אפשר לשבור את מחיצת הגבס? ומה עם המטבח? הוא לא קצת חשוך? אולי נחליף את התריס?" דווקא היזמית הנלהבת הזו מתגלה בדרך כלל כבטטה עצלנית שאינה טורחת להחליף נורה שרופה, ומסכימה להזיז את השידה שחוסמת את הדלת רק במקרה שהדירה עולה באש, וזו דרך המילוט היחידה.

הקרייריסטית תספר שהיא עובדת מהבוקר עד הלילה, תרשים אתכם בחמישה פרויקטים שונים שהיא מארגנת בשיתוף משקיעים מארצות הברית, תנפנף בחברת הסטרט-אפ שהיא מקימה, ותבטיח שהיא כמעט אף פעם לא בבית ורוב הזמן לא מרגישים אותה.  באורח פלא, יום לאחר חתימת החוזה תיחשף הקרייריסטית כמובטלת שחיה על חשבון ההורים, תעבור לחניית קבע על הספה בסלון, ותבלה שם יום ולילה באכילת שעועית מקופסת שימורים. חברים אין לה, ולכן היא תנסה לפתוח בשיחה בכל פעם שתחלפי על פניה, ותשתדלי להיראות עסוקה.

"הפארטי-זנית" לעומתה תגיע עם שלוש-ארבע חברות מצחקקות, ותישבע בכל היקר לה שהיא בן אדם שקט, מסודר וחובב שלווה. סביר להניח שחודש לאחר מכן תמצאו את עצמכם ב-4:00 בבוקר תרים אחרי אטמי אוזניים או רובה ציד, כל דבר שיביא להיחלשות רעשי מסיבת הטוגות שמעבר לקיר.
נכון לרגע כתיבת טור זה טרם מצאנו מועמדת שתתאים לדירתנו החביבה. אולי אנחנו צריכים להגמיש את הקריטריונים, אולי נשכיר את החדר ל-29 עובדים זרים מגינאה. מה שבטוח – בעוד שבועיים ייכנס לחיינו אדם חדש לחלוטין, והדירה (ועמה גם אנחנו) לא נשוב להיות כמו שהיינו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.9.2009