זה היה ביתי

הפעם הראשונה שגרתי בחדר משלי הייתה בשנת 1995, כשעזבנו את ירושלים ועברנו לגור בבית קטן במושב בעמק האלה, ליד בית שמש. עד אז ישנתי בחדר אחד עם אחי הקטן, במיטת נוער שנשלפה מדי לילה מתחת למיטתו.
אין ספור שעות ואבני לגו עברו בינינו בשטיח חום שכיסה את הרצפה והזכיר לי את סמואל, הקוקר ספנייל שהציץ מארגז הצעצועים, עיני הפלסטיק שלו עצובות ומילוי צמר גפן סינתטי מבצבץ מהתפרים שהיו פעם אוזנו השמאלית.

המזרנים הדיפו ריח שתן ילדות, ובדלת העץ היה סדק גדול מאוחה בנייר דבק, מזכרת ממרדף שאחד מאתנו ניסה למנוע בו מהאחר כניסה לחדר. על אחד הקירות היה מודבק טפט שעיר וירוק כאזוב, אך דוקרני כדשא מלאכותי, שהשיר בעקביות את המדבקות והקלפים שניסינו להצמיד אליו, התנכר לנו.

צילום: נועה אסטרייכר

ערב יורד על רחוב בלפור. צילום: נועה אסטרייכר

בארונות הגבוהים במטבח החביאה אמא שלי את הממתקים מפני הילדה השמנה שהייתי, ובכל ערב חיכיתי שתגלה את השוקולד החסר ותצעק "יש לך בטן של היריון בחודש שלישי", ואני אעמוד מול המראה שהייתה קבועה בדופן הפנימי של ארון הילדים כשהטעם הכהה והמתוק עוד זורם בין שיניי ואשנא את הגוף שלי.

יום אחד אמרה אמא לי ולאחי הקטן לשבת על הספה, וסיפרה שעוד מעט יהיה לנו תינוק ושאולי זו תהיה תינוקת, אבל היא רוצה שתהיה לכולם הפתעה. אחר כך אבא ואימא אמרו שיהיה לנו בית חדש, לא בבניין עם עוד אנשים, בית רק שלנו, ופעם נסענו רחוק לטיול והגענו לגבעה בלי כלום, ואבא אמר "הנה", והצביע על משטח בטון עם מילים אדומות בשגיאות כתיב "מתבח" "אמבתיה" וכל מיני מספרים, ואחי ואני עשינו תחרות ריצה מהמטבח לאמבטיה, והם היו רחוקים מאוד.  כשחזרנו סיפרנו לילדים בבניין שאנחנו הולכים לבית ענקי, ואיזה ילד אחד אמר "קוראים לזה וילה", ולפני השינה חיבקתי את הכלב סמואל ולחשתי לחור שהיה פעם אוזן "וילה-וילה-וילה".

בחדר הראשון שלי לבד היה קיר אחד בצבע ורוד. רציתי הכול ורוד, אבל אמא אמרה "בעוד שנה זה יימאס לך", והסכימה לצבוע רק קיר אחד, ובמקומות הגבוהים ביקשה מאבא שיצבע כי הוא גבוה יותר, והוא יצא מהקווים ועשה כמה כתמים ורודים בתקרה. הם נשארו לתמיד.

מיטת הנוער שלי נשברה, וקנו לי ספפה כחולה, והייתי פותחת אותה בלילה, ושמה סדין זוגי שסחבתי מהארון של ההורים ומדמיינת שעכשיו אני גדולה. היה שם תמיד בלגן, ואמא שלי הייתה נכנסת לחדר שלי ועושה מה שאמא שלה הייתה עושה לה ומעיפה עם יד אחת את כל מה שיש במדפים ובארון ובספרייה ובמיטה ישר לשטיח ואומרת "עכשיו תסדרי".  לא סידרתי, רק המשכתי לעבור מעל הערמה עד שהיא ממש הכריחה אותי לסדר, ואז הייתי מתחילה למיין ניירות ומוצאת תמיד ספר של אריך קסטנר שמזמן לא קראתי, ואמא הייתה תופסת אותי נחה, וצועקת כל כך חזק ושנאתי שהאחים שלי קטנים ומסדרים להם.

הקירות היו מוזיאון האהבות והתאוות שלי, תמונות של שחקנים וזמרים ותצלומים מטושטשים של ילדים גדולים יותר מבית הספר שהייתי מאוהבת בהם וצילמתי מרחוק כשהם לא שמו לב, ואבא התרגז תמיד שאני גומרת את הפילם, והספרייה שלי הלכה וגדלה והתרחבה והתארכה מכל הספרים שלקחתי מספריות ולא החזרתי כי הרגשתי שהם נכתבו עליי ובשבילי ושאף אחד לא יבין אותם כמוני ושאף אחד לא יבין אותי כמותם.

בחדר הזה עמדתי ערב אחד בגיל 12 וקראתי לאמא והצבעתי על התחתונים שלי שהפשלתי מטה ושאלתי "זה זה, נכון?" והיא אמרה "כן" ויצאה ואחרי כמה דקות חזרה כדי להסביר לי הכול, אבל אמרתי לה שכבר הסתדרתי כי פעם קיבלנו חבילת טמפונים בשיעור חינוך מיני ושמרתי אותם בדיוק בשביל זה, ובכלל כבר ידעתי הכול כי הייתי מנויה על עיתון נוער מגיל שבע, וקראתי את כל המדורים של השאלות, והיא הייתה המומה, ורק חיבקה אותי ואמרה שהיא הולכת לספר לאבא. אבא ישב בסלון עם פנים אדומים, ולא הסתכלנו זה לזה בעיניים.
בחדר הזה ישנתי בפעם הראשונה עם ילד מהכיתה באותה מיטה. בחדר הזה נפרדתי מהחבר הראשון שלי, ואחר כך מהשני. את החדר הזה רוקנתי והעברתי את כל חפציו לדירת השותפים הראשונה שלי וסידרתי בה הכול בדיוק כמו החדר הישן במחשבה שכך תיעלם טלטלת המעבר אבל לא היה אפשר לרמות את הנפש שלי.

לחדר הזה חזרתי עם כל חפציי אחרי שלא יכולתי עוד, ואת החדר הזה עזבתי שוב כדי לגור בתל אביב עם מי שהיה אז אהובי, והפעם השארתי את החפצים כמות שהם כי פחדתי ששוב אמצא את עצמי אורזת וחוזרת למקום שיצאתי ממנו רק זמן מועט קודם לכן.  בחדר הזה נמצאות חמש קופסאות קרטון ענקיות, ובהן כל הפתקים, הקסטות, הפרחים המיובשים, התמונות, גזירי העיתונים, תשובות ה"כן" ותשובות ה"לא" וכל היומנים האישיים שלי – מהראשון, בכיתה ב', עד כיתה י', אז הפסקתי לכתוב יומן כי הרגשתי שאני כותבת לא בשבילי אלא בשביל שיום אחד מישהו ימצא את היומנים בחדר נטוש מאחורי ספרייה בגטו, ואז אוכל סוף סוף להיות אנה פרנק שהייתה תמיד צודקת כל כך, וגם היא אהבה מישהו שאסור לה וגם לה המבוגרים לא הקשיבו עד שהיה מאוחר מדי.

זה היה הבית. תמיד רחוק מדי. אין ספור לילות נשארתי לישון בירושלים, אצל מורה שאימצה אותי והקצתה לי מיטה בסלון, מברשת שיניים והרבה סבלנות. הייתי מגיעה הביתה פעם בכמה ימים, רבה עם אמא, ושוב נעלמת לשבוע. לא תמיד הרגשתי טוב בבית, ובשנים האחרונות הוא נדמה לי ככוכב רחוק של חוסר אונים וצער.
כבר הרבה זמן שהוא לא הבית שלי. תלשתי אותו מחיי כי לא רציתי להזדקק למי שאינו יכול להיות שם בשבילי, למי שתמיד רחוק כל כך עד שגם כאשר מגיעים אליו פיזית, אין מגיעים אליו לעולם באמת. כמו הוריי, כמו הבית שהיה ביתי.

השבוע נתלה שלט גדול וצהוב בכניסה, מסתיר את שיח הרוזמרין באותיותיו האדומות המכוערות: "למכירה". הבית שנבנה למידתנו והיה תמיד צפוף מדי יעבור לידי משפחה אחרת. ואז: דירה שכורה קטנה לאבא, דירה שכורה קטנה לאמא.

ולא יהיו עוד לעולם ערבי החורף, שני אחיי ואני דחוקים זה אל זה בספה המוכתמת בסלון, אמא נרדמת עם משקפיים על הכורסה מול הטלוויזיה, ואבא נושך קליפה כתומה ירקרקה עם ריח מריר, ומקלף לכולנו תפוז.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.9.2009

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s