ד' לא יודעת מה לעשות. אתמול היא הלכה לפגוש כמה חברות בחוף הים, והיה שם גם בחור חדש, ידיד של אחת מהן. הוא אפילו לא היה יפה במיוחד, רק ניגן בגיטרה שלו באדישות, ולא צחק משום בדיחה שלה, אבל ד' מצאה את עצמה מתחילה אתו.
אולי זה הים, אולי הערב הלח, ואולי העובדה שכבר שנתיים, מאז נפרדה מהחבר האחרון, לא בילתה עם בחור מלבד כמה חפינות מזדמנות ומגושמות בהזדמנויות שכללו גם אלכוהול וחושך.
בסוף הערב, לאחר כמה שעות של מאמץ מצדה והתעלמות מצדו, מצאה את עצמה שעונה על דלת מכונית אקראית, מתנשקת אתו בעוד הוא מעביר ידיים לא מיומנות על גופה. כמה ליטופי ציצים, נשיקה, שום דבר ששווה לכתוב עליו הביתה. בחור ממוצע היה מסיים את האפיזודה בחיוך, והולך הביתה בתחושת "אני גבר", אבל ד' היא בחורה, ועכשיו היא בוכה לי בטלפון: "פתאום באמצע התחלתי לחשוב", היא אומרת. "לא הבנתי מה אני עושה שם, ורציתי להפסיק".
"נו, והפסקת? " אני שואלת, בידיעה ברורה של התשובה.
"השתגעת?" היא עונה. "אני זאת שהתחלתי אתו. מה הוא יחשוב עליי אם פתאום אני אזיז לו את היד ואגיד שלא מתאים לי יותר?"
"אבל מה אכפת לך מבחור שאת מכירה רק שעתיים?"
"את לא מבינה", היא גונחת. "הוא חבר של החברות שלי, מה אם הוא יספר להן? ובפעם הבאה שניתקל אחד בשני כולם ידעו שסתם התחלתי אתו כי משעמם לי לבד ואני חרמנית. אז כבר המשכתי, את יודעת. מזל שהייתי צריכה לתפוס אוטובוס, אחרת הייתי שוכבת אתו מרוב שלא נעים לי".
היא מתקשה לעצור את שטף הדיבור, ולאט-לאט משתלטת עליי תחושה מוכרת. לוקח לי זמן להבין את מי היא מזכירה לי, ואז אני מבינה: היא נשמעת בדיוק כמוני בגיל 15.
בגיל 15 ממש רציתי חבר. הייתי מאוהבת באחד המורים שלי, טיפוס עם אף מאונקל ושי"ן שורקת, אבל מכיוון שידעתי שאין סיכוי לאיחוד ביני ובין אותו מר מושלם, הרשיתי לעצמי להסתפק במציאות העגומה של תיכוניסטים מחוצ'קנים כמוני, שההתמצאות שלהם במנעד הרגשות הנשי הייתה נמוכה רק מהבנתם באנטומיה. אף אחד מהם לא התאים לי, אבל בחרתי שלא לראות כי רציתי להאמין שאולי מתוך אחד המזמוזים העגומים האלה תצמח האהבה שקראתי עליה בספרים.
יהונתן גפן כתב פעם: "הספרים שקראת כשהיית ילדה עשו אותך אישה בודדה". באמת , איך אפשר למצוא אהבה אם בזמן שאת קוראת את "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר בן הזוג הפוטנציאלי שלך חוקר את השתקפות האקזיסטנציאליזם בסרט "מקבלת בחור וגם מאחור".
מכיוון שממילא לא נחשבתי סחורה חמה במיוחד בבית הספר (חזה קטן מצד אחד וימבה פצעונים מצד אחר) חשבתי שעדיף להתפשר. לא תיארתי לעצמי שהגוף יודע טוב ממני מה הולך לי בנפש, ומה שהנפש שלי חוותה באותה תקופה היה כמו אונס. בסך הכול רציתי לצבור קצת ניסיון, כמה פיסות מידע לא תאורטיות, לשם שינוי. הרי את התאוריה ידעתי בעל פה, עכשיו כל מה שנשאר זה להתאמן, לא?
מסתבר שלא. מה שהבנים ההם ידעו על החיים ועליי לא היה דומה בכלל למה שחיפשתי. הם היו מגושמים, כמעט אלימים בחוסר הביטחון שלהם מולי. כמה מהם הפגינו דפוסי התנהגות של מילואימניק: לפיתה מכאיבה, ניסיון חדירה, איגוף לשם הטעיה, ולסיום, משנוכחו שגם הלילה הם יישארו בתולים – סיבוב על הצד במיטה, הפניית הגב ושינה מלאה נחרות ובעיטות. אני המשכתי לשכב שם על הגב, פרועת פיג' מה, בוהה בעיניים פקוחות לתוך החושך, מנסה להרגיע את הלב הדוהר בבהלה ולשכנע את עצמי שזה לא היה נורא כל כך.
אבל זה היה נורא. אין שום דבר נחמד או נעים בלהפקיר את עצמך בידיים של מישהו שאת לא אוהבת, לא נמשכת אליו ולא רוצה אותו בשום צורה. החברות שסביבך מדברות בשני קולות: מצד אחד "אל תהיי כבדה, תזרמי", ומצד אחר מזהירות אותך לא להגזים כי את יודעת בדיוק איזה דימוי יש לכאלה שזורמות.
התוצאה היא יציר כלאיים: זרימה שהופכת למפל סוחף של רגשי אשם. בהתחלה את קלילה ומנסה ליהנות כמו כולם, אבל אחר כך את רק רוצה הביתה ולמות, לא בהכרח בסדר הזה. ברגעים היחידים הארוכים שעברו עליי בחדרים זרים לא יכולתי לדמיין שעוד מישהי בעולם מרגישה כמוני.
הרי החברות נראות תמיד מרוצות ומצחקקות כשהן מספרות על ההוא מהנסיעה ל"ליל אהבה בצמח" או על הקטע שהיה להן בטיול עם המדריך. אף אחת לא מספרת על הרעד ברגליים בדרך הביתה, על הבחילה שאחרי.
לקח לי שנים להבין שאני לא לבד. שמאחורי כל החיוכים ונעיצות המרפקים והבדיחות הפרטיות מסתתרים בושה ופחד. בושה, כי אף אחת – לא אימא, לא דודה או חברה – לא תדבר אתנו לעולם על המצבים האלה ותכין אותנו לקראתם; ופחד מפני ההשפלה הצפויה לנו מידיו של הבחור התורן. כי אם אני הסכמתי להתנשק אתו, והסכמתי שייגע לי מתחת לחולצה, זה כי אני רוצה אותו.
ככה זה וזהו זה, אין נסיגות, בלי חרטות. אין דבר כזה "פתאום לא בא לי". מי שמעזה לעצור את הסחף ולומר "די" צפויה לאיומים בדבר "כאב ביצים" מעורפל במקרה הטוב, ולכתף קרה ומרושעת במקרה הרע. אף אחת לא רוצה להיות זו שמצביעים עליה בחבר'ה. לכן כל כך הרבה נערות ונשים מלבישות לנפש שלהן פאה מלאכותית ופיקסלים מטשטשים. אונסות את עצמן.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.10.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 