השבוע גילתה לי הודעה מקרית בפייסבוק שהודיה, החברה הכי טובה שלי מהתיכון, עברה לגור בתל אביב. הודיה ואני נפגשנו בכיתה י'. שתינו נולדנו בירושלים וגרנו בשכונה שכל הרחובות בה קרויים על שם הרוגי מלכות ואסירי המחתרות. היינו שונות זו מזו לחלוטין. היא נולדה למשפחת מחנכים אצ"לניקית, אבל גדלה להיות נערת רוק (כן, יש דבר כזה) שהסתובבה עם ראסטפארים ופריקים מכיכר ציון, עישנה כל מה שבא ליד ונסעה בטרמפים מירושלים לכינרת בשביל לראות את אביב גפן בהופעה חיה.
אני באתי ממשפחה שמאלנית לייט של קונדיטורים ומורות לפסנתר, והפכתי לחננה מיובשת שלא עושה סמים, לא שותה אלכוהול, ובטח לא נוסעת בטרמפים. תחומי העניין המשותפים של הודיה ושלי התמצו באביב גפן וסיגריות, ובכל זאת מצאנו זו את זו כמו שורשים שמחפשים מים.
כמוני, גם הודיה לא אהבה ללמוד. הסכמנו שאין הרבה תועלת בלסכם למחברות את מה שכתוב על הלוח, בטח לא כשיש יום יפה כל כך בחוץ ואפשר לטייל. הטיולים שלנו לא הסתכמו ברחובות שסביב לתיכון, אלא התארכו למסלולים רגליים ארוכים – שוק מחנה יהודה, סיבוב במדרחוב, קפה ב"בולינט" (שהיה אז ה-מקום לחילונים בירושלים), עוד קופסת וינסטון אדומה נגמרת כמו מעצמה ואין-ספור מילים.
על מה דיברנו בכל השעות, הימים, השנים ההן? על ההורים. על התחושה שלא משנה מה נעשה, לעולם לא נעמוד בציפיותיהם. על בנים (גם היא וגם אני אהבנו באותה תקופה בחורים שלא אהבו אותנו בחזרה), על סקס (היא הייתה מנוסה ממני, אבל זה לא היה קשה – באותו זמן רוב היקום היה מנוסה ממני). על אמנות. היא למדה מחול, אני – תאטרון. כשהיה חם או קר מכדי לצאת לטייל היינו מבריזות מהשיעורים, אבל נשארות בתוך בית הספר, נכנסות לחדר מחול ריק ומתיישבות ליד הפסנתר. אני הייתי מנגנת לה את השיר האחרון שלמדתי משמיעה (אביב גפן, אביתר בנאי, ערן צור. קשה לומר שהטעם המוזיקלי שלנו היה אופטימי במיוחד). בשלב מסוים היא ביקשה שאכין לה קלטות של עצמי.
יום אחד, אם מישהו ירצה לבזות אותי בפומבי, כל מה שהוא צריך זה לגנוב מהודיה את שלוש-ארבע הקסטות שהקלטתי בשבילה מהפסנתר בבית, באמצעות טייפ רקורדר דפוק וחורקני, כשהכלבה נובחת ברקע ואימא שלי קוראת לי לבוא לאכול. הודיה הייתה עדה לאחד מרגעי השיא שלי בתיכון: ברי סחרוף העלה אותי לשיר אתו על הבמה בהופעה שנתן במועדון "הצוללת הצהובה". למחרת, כשהשמועה החלה לרוץ בין הכיתות ("מה, שרת עם ברי!? שקרנית!"), הודיה הייתה זו שאישרה את הפרטים. המוניטין נשמר.
בחופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב נסעה הודיה עם המשלחת לפולין. אני סירבתי לנסוע. באותה תקופה ידעתי וקראתי והבנתי די על השואה שבלעה את כל משפחת אמי, ולא הרגשתי שביקור פיזי בצריפי אושוויץ יועיל לי.
בתחילת הלימודים חזרו חברי המשלחת ארצה, והודיה עמם. באותם ימים לא הצלחתי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, אבל הרגשתי שמשהו השתנה. היא צחקה פחות. הסתלבטה עליי פחות. לא שמחה כמו פעם. עד היום אני לא בטוחה שהבנתי איך ולמה, אבל הודיה נעשתה סגפנית. רזתה. הצהיבה.
בדרך לא דרך מצאה את הדת. כשכולנו התגייסנו הודיה התנדבה לשירות לאומי בהתנחלות בשומרון. הלכה לשיעורי ערב. ניסתה להבין דבר מה, אולי חיפשה הוראות פשוטות לחיים מסובכים. התרחקנו. התנתקנו. שנה וחצי חלפו. יום אחד שמעתי שעזבה את ההתנחלות. ביקשה מצה"ל שיגייס אותה, והוצבה במפקדת חי"ר בנצרים, עזה. אחר כך הועברה לשרת קרוב לבית, וחזרה להסתובב בירושלים. השאירה את המצוות מאחוריה, ללא חרטות. אחרי השחרור שבה לבית ההורים, ואני עקרתי למרכז הארץ. הקשר חודש באופן רופף, אחת לכמה חודשים הייתי עולה לירושלים במכונית של הוריי, ושתינו היינו מדברות ברצף כמו קודם, כל אחת וצרות האהבה שלה. אחר כך – דעיכה. שכחה? . טלפון בימי ההולדת. כן, נדבר. לא יותר.
קשה להיות חברה שלי. אני נקשרת בנקל, אך מתירה את הקשר כמעט מיד. כמעט בלתי אפשרי לשמור אתי על יחסי חברות כי משהו בי שונא את התחזוקה. כאילו הנפש שלי מוכנה לקבל אהבה והתאהבות ומשיכה עד כלות הנפש כלפי בן זוג, אבל לא בנויה לרגשות ביניים. קפה מדי פעם, או-קי. לא רע, אבל חברות אמת? מלבד חברה אחת שהכרתי דרך העבודה – כלום.
בתיכון עצמו הייתה לי רק חברת נפש צמודה אחת, בכיתה ז'. בסוף כיתה ח' היא מצאה פרטנרית מרתקת הרבה יותר, ונשרה מידיי. עד שהגיעה הודיה לתיכון, הייתי לבד. ומאז שהתפצלנו – לא מצאתי חברה שתדמה לה. ועכשיו? מחלוני ומחלונה אותו הגן נשקף. היא בדיזנגוף. אני ממש לא רחוק. היא מתחילה ללמוד. אני עובדת באותן שעות. בסוף השבוע ניפגש, לראשונה אחרי יותר משנה, ונראה. מי יודע, אולי זו תחילתה של ידידות נפלאה.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.10.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 