דוקטור, תציל אותי

"תלמדי, תלמדי, תלמדי!" אומר לי ד"ר תומר, הרופא מקופת חולים, כשאני יושבת מולו בפגישת המרשמים הדו-חודשית שלנו. "את מבזבזת זמן יקר שלא יחזור". איזה זמן בדיוק, אני שואלת בספקנות, וזוכה להרצאה ארוכה נוסח עדות פולין על חשיבות התואר האקדמי ועל הצורך להתקדם בחיים. בכל פעם שמישהו, לא משנה מאיזו עדה או חתך גילים, משמיע באוזניי את פזמון האוניברסיטה, אני נאטמת. העיניים ממשיכות להביט קדימה, אבל האוזניים נסתמות. כמה אפשר לשמוע את קלישאות ההשכלה הללו, עם התיאור האוטופי של תקופת הלימודים כחוויה חברתית מעשירה שתהפוך אותי למצליחנית ללא חת, נוטפת טללי נעורים עבריים?

רוב החברים שלי מהתיכון הלכו ללמוד במוסד אקדמי כלשהוא. האם מישהו מהם פרץ קדימה בזכות לימודיו? לא עד כמה שידוע לי. הוריי אוחזים בתארים אקדמיים לרוב. האם הדבר תרם במשהו לשיפור איכות חייהם או מצבם הסוציואקונומי? לא. אז על מה מדברים כל אותם שוחרי ההשכלה הגבוהה?

סטודנטים

בתיכון לא ממש טרחתי ללמוד. הייתי עסוקה יותר בהתאהבויות, בשליחת פתקים ובהברזות. בכל זאת הצלחתי לסיים עם ממוצע בגרויות לא רע – שמונים פלוס כמעט בכל המקצועות. תעודת בגרות מלאה אין לי כי בחרתי לא לגשת לבחינה במתמטיקה. זו הייתה החלטה לא קלה, אבל היא תרמה לבריאותי הנפשית יותר מכל פסיכולוג: אין-ספור שעות של סבל, דמעות, צעקות ומבחנים מעוטרים באפסים נפסקו בבת אחת. בפעם הראשונה בחיי לא נמדדתי לפי כישלונותיי. הרי כל עוד נכשלתי במתמטיקה, לאף אחד לא היה אכפת כמה אני מוכשרת בשיעורי התאטרון וכמה פעמים קיבלתי מאה בספרות. רק ברגע שהחלטתי להרפות – נזכרתי בעצמי בדברים שאני טובה בהם. התמקדתי ביתרונות ולא בחסרונות. לא היה מדובר בעצלנות או במרד נעורים – רק הכרה במגבלותיי. לכן אין לי תעודת בגרות, ובשל כך גם לא אוכל לעשות פסיכומטרי. בלי בגרות ובלי פסיכומטרי שום מוסד אקדמי, אפילו קיקיוני, לא יקבל אותי לשורותיו. עד כאן העובדות היבשות. הלוואי שהייתי יכולה לשנות אותן, אבל אני לא.

נניח שהיו לי בגרות וציון פסיכומטרי מניח את הדעת, לאיזה מסלול בדיוק אוכל להירשם? ספרות השוואתית? היסטוריה של אירופה במאה העשרים? נשמע מעניין, ללא ספק. בוודאי אוכל למצוא שיעור או שניים שימריצו אותי לחקור ולהתעניין, אבל ביניהם יהיו זרועים אין-ספור קורסי חובה מיותרים, מרצים משעממים, הקאת סיכומים אל הדף ואיסופם לקלסר.

נדמה שעיסוקי הסרק שהמוסדות האקדמיים ממציאים כדי למלא את מערכת השעות הולכים ומתרבים ככל שהתחום שבחרת ללמוד מעניין יותר. ביבליוגרפיה? מבוא לכתיבת עבודות? שעות של התמקדות בחיצוני, לימודים שכל תכליתם היא לכוון את הסטודנטים לתבנית ההגשה האחידה שהמוסד האקדמי מוכן לקבל, תבנית שהוא עצמו המציא, וכל קשר בינה ובין המציאות מקרי בהחלט.

גם אחוזי ההצלחה כולם נגדי: לצערי, לא נועדתי ללימודי כלכלה ומנהל עסקים, מחשבים או שיווק ותקשורת. אלה התחומים היחידים כיום שטומנים בחובם הבטחה לתעסוקה הולמת. ואני? מה בדיוק אעשה עם תואר בספרות, מחקר על תקופת האמנסיפציה או על יחסו של השלטון הצארי ליהודים לפני מהפכת אוקטובר? מה לעשות, אלו התחומים היחידים שמעניינים אותי.

אין לי רצון להשתלב באחד המסלולים האופנתיים – לימודי מגדר, הפילוסופיה של הקולנוע, קריאה חתרנית ב"פו הדוב" – שמוציאים מקרבם דור משכיל להדהים שעתידו מסתכם במכירת ספרים באחת הרשתות או מתן המלצות לשוכרי סרטים ב"האוזן השלישית". במצב הנוכחי, כשכל אחד יכול להתקבל למכללה הקרובה לביתו ולצאת ממנה עם תואר בתקליטנות וניהול מועדונים, איזה יתרון אמיתי יש ללימודים אקדמיים?

את כל הדברים האלה (כמעט) אמרתי לד"ר תומר, והוא בשלו – את חייבת ללמוד. לשווא אני מנסה להסביר לו שמקומי לא שם. שהשילוב בין כיסא פלסטיק, דפדפת שורות ומרצה בחולצה מכופתרת מפיל עליי ייאוש ותרדמה. שגם אם הייתי מסכימה אתו, אין לי הממון הנחוץ.  נדמה שתכף הוא יוותר לי בחיוך, כרגיל, וישחרר אותי לדרכי עם המרשמים שבשבילם הגעתי אליו, אבל רגע לפני שאני מתרוממת מהכיסא הוא נועץ בי מבט ואומר: "אני מכיר אותך כבר ארבע שנים. ארבע שנים את מסתובבת סביב הזנב של עצמך. העיתון הזה, העיתון ההוא, החבר… הגיע הזמן שתעשי עם עצמך משהו. את תקועה".

החיוך שהעליתי על פניי לקראת היציאה מחדרו קופא ונמוג. בדממה אני מביטה בו. הוא לא מחייך או מבטל את דבריו כהלצה. איכשהו אני מגמגמת את דרכי החוצה. "תקועה במקום", מהדהדות בי המילים. האומנם? ארבע שנים חלפו מאז הגעתי לתל אביב. החזקתי בבחירה שלי לא ללמוד במוסד רשמי, באוטודידקטיות, בסירוב לעסוק בתחום שאינו מתאים לי. דבקתי במטרה – כתיבה. האם טעיתי? האם לימודים אקדמיים, בצד משרה זמנית נטולת נשמה לצורכי פרנסה בלבד, הם הדרך הבלעדית להתפתחות?

אולי מה שדימיתי כהתקדמות זעירה – הטיפוס משרבוט כמה שורות במגזין חודשי לכתיבת טור שבועי, המעבר מתלות בבן זוגי אז לעצמאות לצדו של בן זוג אחר – האם כל אלו הם בעצם דשדוש באותה השלולית? צעד קדימה שניים אחורה או גרוע מכך: דריכה במקום?

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.11.2009

איפה הילד

חנות הספרים שאני עובדת בה נמצאת ברחוב צר ומאוד מוכר. האוכלוסייה הקבועה חביבה למדי, וכוללת סטודנטים לפילוסופיה, עולים חדשים שקוראים "שער למתחיל", צרפתיות מתוכשטות ומקומטות שקונות מתנות לנכדים, אבות שמפצים על שעות העבודה הארוכות על ידי קניית כל מה שהילד מבקש, נשות בוטוקס משופצות עפעפיים שקונות מגזיני עיצוב לקראת שיפוץ הבית, והומלסית מבוגרת עם רעמת שיער לבנה שמגיעה אלינו פעמיים בשבוע ויושבת לקרוא את העיתונים בכל השפות עד שמישהו מאתנו ניגש, ובעדינות מודיע לה שהחנות תכף נסגרת.

בצד הקהל הקבוע ישנם גם לקוחות מזדמנים: תיירים שמחפשים אלבום תמונות של תל אביב לקראת השיבה הביתה, תיירי פנים מהפרוורים שנכנסים לבדוק אם בסניף שלנו יש משהו שאין בסניף שלהם והמון אנשים שפשוט עברו ברחוב, ראו שהדלת פתוחה, ובאו לשאול שאלות.

בין כל אלה מתבלטת קהילת האימהות. בחנות שלנו יש להן יתרון מספרי ברור: ארבע אימהות על כל לקוח "רגיל". אני מזהה אותן גם אם באותו רגע אני עומדת עם הגב לכניסה: הדלת הנפתחת, רעש גלגלי גומי נחבטים בזכוכית פעם-פעמיים, ואז צליל נבירה בתיק, חיפוש אחר משהו – בקבוק, מוצץ, חיתול, סלולרי. אחר כך נשימה עמוקה: קדקוד קבל סימני ציביליזציה, עבור. קיבלתי, קדקוד. רשאי לנחות.

בסניף הקודם שעבדתי בו, בקניון גדול ועשיר, פגשתי אימהות מיואשות. עוד לפני שעת הפתיחה הן כבר היו מסתובבות מול הדלת, ממשיכות לעוד רונדל, חוזרות אלינו ונועצות מבטים מאשימים מבעד לזכוכית עד שהואלנו לפתוח את החנות. רובן לא קנו כלום. לא לילד – איזה ספר כבר אפשר לקנות לתינוק בן חודש וחצי? – ולא לעצמן. הנשים האלו היו תמיד לבושות בהידור כמעט מוגזם יחסית לשעת הבוקר המוקדמת, מאופרות בקפידה, ורזות כאילו לא עברו פחות מחודשיים מאז נפלט מהן יצור אנושי במשקל ארבעה קילוגרם. בהילוך אטי הן נגררו בין המדפים, לא רואות כלל את הספרים המונחים מולן. לקח לי זמן להבין מה המכנה המשותף לכולן, מה הסיבה המניעה אותן להגיע לחנות כמעט עם הזריחה, לחרוש אותה במשך שעתיים ואז לצאת בלי לקנות דבר.

הן היו מיואשות. משועממות ומיואשות. בשעת בוקר שכזו בן זוגן כבר נמצא בפקק הראשון בדרך לעבודה, טרוד בכל מיני עניינים שיעסיקו את מחשבותיו בעשר השעות הבאות. והן? נשארו עם הילד. הדבר הזה שבשבילו התאמצו כל כך וסחבו וסבלו וקיוו וחלמו – הילד – הוא (בואו נודה בזה) לא הישות הכי תקשורתית עלי אדמות.  אפשר לשחק אתו סטנגה, אבל הוא לא יבעט בחזרה. אפשר להקריא לו את דוח מבקר המדינה לשנת 2009 או לעשות לו חיקויים של גמל: הוא רק יבהה קדימה או יעצום את העיניים ויכווץ את המצח כמו במאמץ מחשבתי עמוק, לשווא: הוא רק עובד במרץ על העמסת החיתול במילוי טרי תוצרת בית.

הנשים האלו נמצאות כבר חודש וחצי בבית. גם אם הן עדיין לא רוצות לחזור לעבודה, חלק גדול מהן מוכרע בידי הבדידות. כשהילד גדל אפשר להכיר אימהות אחרות, דרך הגן או המשפחתון. אפשר להשאיר אותו בידיים טובות ולצאת לקפה עם חברה. אבל כשזה רק את והוא? הסיבוב בחנויות הוא הדבר הכי קרוב לחיים הקודמים שהיו לך.  את יכולה לנסות לדבר אתו. הוא לא יענה. לכן אפשר למצוא בקניונים כל כך הרבה אימהות עם עגלות יקרות ומעוצבות שמטיילות הלוך וחזור. הכול – רק לא לחזור ללבד הזה בבית.

הצוות אצלנו בסניף מתחלק לשני מחנות. במחנה הראשון נמצאות הבוסית שלי ואני. שתינו הופכות לשלולית ורדרדה מול תינוקות מתוקים. כל קפל שמנמן בירכיים, כל כף רגל עסיסית וכל גרב זעיר בדוגמת נקודות מפיקים מקרבנו המיות רכות של פליאה, ערגה והשתאות.
את המחנה השני מאיישים בחורה ושני בחורים מהצוות, שבעיניהם תינוקות הם עוד סעיף ברשימת הלקוחות. אחד מהם, בחור אינטליגנטי ורגיש מאוד, מסוגל לעמוד בפנים אדישים מול כל מכמני המתיקות התינוקיים שישנם (כולל תינוקות באוברול!), ולעומת זאת לצאת מגדרו ולרטוט מהתרגשות ברגע שחוצה את שדה הראייה שלו כלב, חתול או נמיית מחמד שהביא עמו אחד הלקוחות.

המשפט "אוייייי איזה בובון!" נשמע אצלנו הרבה בחנות. לפעמים כלפי תינוקות, לפעמים כלפי כלבים. תלוי מי מאתנו בדיוק במשמרת. בסוף דצמבר אהיה בת 25. כשאימא שלי הייתה בגילי כבר הייתי תינוקת בת שנה. הוריי התחתנו כמה חודשים קודם לכן, ואני הייתי שושבינה סמויה, חודש שלישי ברחם אמי.
האם אני מסוגלת, בגילי היום, לגדל ילד? עם האוברדרפט בבנק והאשראי שבוטל והשכר הנמוך והדירה עם השותפים ועם החרדות?

תינוקות מעירים בי את אותה צריבה מתוקה של כמיהה ותאווה לשאוף כל חלקיק מעורם המבושם והחלבי. כשאימהות עייפות מגיעות לחנות עם תינוק על הידיים אני נוטלת אותו מהן ולוקחת אותו למסע קטן בין המדפים. מזמזמת לו שיר ברוסית שאימא וסבתא שלי היו שרות לי כשהייתי קטנה ואין לי מושג מה אומרות מילותיו. מנענעת אותו ומנשקת את הבטן הבולטת, את הטוסיק בחיתול הקטנטן, טועמת את האצבעות הזעירות הנתחבות לפי.

אבל לא. לא כעת.

אני לא רוצה להיות אימא מיואשת בקניון שחייה העצמאיים נלקחו ממנה לעד. לא רוצה להביט אחורה אל הדברים שלא אעשה עוד לעולם. עוד לא. מכל הסיבות שמניתי, ובעיקר מהסיבה החשובה מכול: עוד לא עשיתי כל מה שעליי לעשות בעולם הזה. עוד לא הפכתי למי שאני רוצה להיות.

לשם עליי להגיע לבד, וכשאגיע – אולי כבר אדע מה הלאה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 18.11.2009

לא הכל בחיים?

את המשפט "כסף זה לא הכול בחיים" לא שמעתי הרבה בבית הוריי. אצלנו כסף היה משמעותי מכדי לזלזל בו בצורה כזו. לא גדלתי במצוקה או ברעב, חלילה, אבל הוריי שחו בנהר החיים כשראשם מציץ מעט מעל המים, חוששים תמיד מפני הגל הבא שיכסה ויטביע אותם אל הקרקעית.

אפילו שלכאורה היה לנו כל מה שצריך, עננת ה"אין לנו כסף בשביל זה" סירבה להתנדף מעלינו. ממילא השתייכנו למעמד הבינוני-מינוס, כלומר משפחה נורמלית עם שני הורים עובדים ומינוס גדול בבנק. למילה "מינוס" נחשפתי זמן רב לפני שהתחלתי ללמוד חשבון בבית הספר, ואפילו שלא ידעתי בדיוק מה היא אומרת, הבנתי שמדובר במצב כלשהו שככל שמנסים להיחלץ ממנו, כן הוא ידבק בך ולא ירפה.

צילום: נועה אסטרייכר

למדתי לא לבקש דברים יקרים או דמי כיס. בובות ברבי למשל, שהתגוללו לעשרות בבתיהן של חברותיי לכיתה, היו מחוץ לתחום. בגיל צעיר מדי למדתי לחפש קודם כול את תג המחיר של המוצר, עוד בטרם אבדוק אם הוא מתאים לי או מוצא חן בעיניי בכלל. אם הוא יקר, כדאי לי לשכוח ממנו ומיד. אם הוא זול, חייבים לתת לזה צ'אנס. ככה לימדו אותי.

כשעברתי דירה אחרי הצבא הזמנתי כרטיס אשראי מהבנק. לא רציתי אותו, אבל ידעתי שאחרת יהיה לי קשה מאוד להסתדר רחוק מבית ההורים. ביקשתי שמסגרת האשראי שלי תהיה צרה ככל האפשר – הכרתי מהבית את האשליה שבפריסה לתשלומים ואת המחנק שיום הגבייה מביא אתו, ולא רציתי לאפשר לעצמי יותר מדי מרחב להתפרע עם הפירעון.

בחמש השנים שחלפו מאז הספקתי להיות מחוסרת עבודה שלא מרצון, פקידה קטנה בשכר נמוך, קופירייטרית אמידה, עיתונאית פרילנס שרודפת אחרי הצ'ק ומנהלת מחלקה באתר אינטרנט ששילם לי לבדי משכורת כפולה מזו שמשתכרים שני הוריי ביחד. עדיין בדקתי היטב את תגי המחיר בחנויות, אבל מה שראיתי הפסיק להפחיד אותי. הנחתי קצת כסף בצד, לחיסכון, והתחלתי ליהנות ממה שיש לתל אביב להציע.

הרבה ספרים, שמלות יפות, נעליים מעוצבות, ארוחות צהריים בבתי קפה. לראשונה בחיי עזבתי את המעמד הבינוני-מינוס, ועברתי למעמד הבינוני-פלוס.

לפני פחות משנה הגיעו השמועות על המיתון, ואתן מכתב פיטורים. פתאום לא היה לאן ללכת. דלתות אוטומטיות של משרדים נשארו סגורות בפניי, אנשים שביקשו שאתפטר ואעבור לעבוד אצלם התנדפו ואינם, המגדלים קרסו באוויר. כמה חודשים של ניסיונות, השתדלויות, ראיונות ופקסים עלו בעשן עם חסכונותיי הצמוקים, ואז התקבלתי לעבוד בחנות ספרים.

לעומת עבודתי האחרונה, שילשו שעות העבודה את עצמן, ואילו המשכורת הצטמצמה לרבע. להתראות שמלות, היו שלום בראנצ'ים, ובאמת לא היה אכפת לי לוותר על כל אלה אילו הצלחתי לקיים את עצמי בכבוד, אבל כששכר הדירה שלך הוא יותר מחצי מהמשכורת, ממה משלמים את החשבונות? שלא לדבר על הוצאות החיים השוטפות? או-קי, אז מכניסים שותף שלישי לדירה. מפסיקים לשבת בבתי קפה, מצמצמים את חשבון הסלולר ומשתדלים לקנות במכולת ולא ב"טיב טעם". נו? נו? כבר קיצצתי כל מה שאפשר, למה שום דבר לא משתנה?

בכל יום אני הולכת ברגל בשדרות רוטשילד ורואה עוד ועוד ג'יפים נולדים כמו ונוס מן הים, מכוניות פורש, קורבט ומוסטנג חונות באדום-לבן. עשרות מגדלים ממתינים להתמלא עשירים. מניין הם באים? במה הם עוסקים? ברור שלא בשום דבר שמצריך שימוש בידיים או ברגליים. מי שנוהג באינפיניטי לא עושה משמרת בעמידה. זיכרונות ה"עושר" שלי נראים צנועים באופן פתטי לעומת הצורך של האנשים האלה להציג לראווה את ממונם. הרי במחיר החלפת טמבון במכונית שלהם יכולתי לחיות חצי שנה בדירתי בלי לדאוג שהצ'ק יחזור מהבנק. החנויות, המסעדות והבתים שלהם סגורים בפניי במחסום בלתי נראה, ולפעמים דווקא בדלת מוחשית מאוד.  הם ואני חיים ביקומים מקבילים. להם מותר לנחות או לחנות ביקום שלי, אבל לי אין דריסת רגל באזור שלהם.

למרות הניסיונות, שינוס המותניים ונשיכת השפתיים, נאלצתי בחודשים האחרונים להתחנן שוב ושוב בפני הבנק שיגדיל את מסגרת האשראי שלי. עוד קצת, רק עוד אלף, המשכורת של החודש הבא תכסה את זה ואז יהיה אפשר לנשום קצת. וראו זה פלא – המשכורת נכנסת ומיד יוצאת. יום המשכורת הפך לעוד יום בחודש, כי אתה או בלעדיה אין שום הבדל.

לפני שבועיים ארגנתי יריד קטן בחצר ומכרתי בגדים, תכשיטים ונעליים. סיימתי אותו עם כמה מאות שקלים ביד וגאווה על תושייתי, אבל החיוך נמחק מהר – למחרת הגיעו חשבונות בדואר, והכסף שקיבלתי מהמכירה, הכסף שהייתי אמורה להשתמש בו כדי לקנות דברים הכרחיים כמו חולצות ארוכות לחורף, נעלם כלא היה.  נכון, אין "זמן טוב" להיות בו עני, אבל קשה במיוחד הקיום במרחב שהפערים בו גדולים כל כך. ביום אחד בחנות אני מוכרת ספרים בסכום ששווה פי שניים מהמשכורת החודשית שלי. אנשים מגיעים לדלפק, קונים במאות שקלים בלי להניד עפעף, וקמט קטן של מרירות חורץ לו בזווית פי. קפיצה קטנה החוצה, אל הרחוב, מגלה לי שכמעט שום דבר בחלונות הראווה אינו בהישג ידי. איך זה קורה?

דווקא העבודות הפשוטות יחסית שביצעתי בעבר פרנסו אותי יפה, אבל עכשיו – ככל שאני עובדת יותר, כן אני הולכת ומידרדרת לתחתית. בקושי נושמת. מודאגת תמידית. כסף הוא לא הכול בחיים? ספרו את זה למישהו אחר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 11.11.2009

אבא שוב מובטל

אתמול זה קרה שוב. הנייד שלי צלצל, ואבא היה על הקו. רוצה לשמוע משהו מצחיק? הוא שאל, ואני כבר ניחשתי את ההמשך: שוב פיטרו אותו מהעבודה. אם מביטים בקורות החיים של אבא שלי מעשר השנים האחרונות, אפשר לחשוב שמדובר בילד בן 22 שחזר מהמזרח עם פטריות במוח ולא בבעל משפחה משכיל ומיושב בדעתו. לא ברור, ואולי מוקדם לקבוע, אם אבא שלי סובל מנאחס תעסוקתי קבוע, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: אחת לחצי שנה מגיעה ממנו הבשורה: פוטרתי.

Gary tamin - sxc

אבא שלי נולד בירושלים, הצעיר משלושה ילדים במשפחת קונדיטורים הונגרית שהחזיקה מאפייה וחנות קטנה באחת הפינות של שוק מחנה יהודה. הילד הממושקף והרזה משכונת בית הכרם לא היה שונה משאר חבריו לכיתה – כמוהם, הוא הלך לצופים, חיכה לכרכים חדשים של אנציקלופדיית "תרבות", ועקב בהתלהבות ובחשש אחרי אירועים בעיתונים וברדיו. שכונה שקטה של המעמד הבינוני-בורגני, ויטרינת זכוכית בסלון וארונות פוליטורה חומים בחדרים, עיתון "דבר לילדים" ומפיות תחרה על מסעדי הכורסאות. בשנות התיכון למד בבית הספר "בויאר", כשעוד נחשב אחד ממוסדות החינוך הטובים בארץ.

לצבא שמח ללכת – האמין באופן מוחלט בציונות ובתבונת צה"ל ומפקדיו. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בסיני, לא רחוק מהתעלה. כמה שבועות לפני המלחמה הגיע קצין לפלוגה ושאל למי יש תעודת בגרות. סמל אסטרייכר הצביע. בגרות לא הייתה נפוצה כל כך בימים שתלמידים רבים נשלחו לתיכון מקצועי, ללימודי רתכות או מכונאות רכב. בזכות תעודת הבגרות נשלח לתפקיד שלישותי ברפידים-אחראי משכורות חיילים – ולא נשאר למות בסיני כמו רבים מחבריו שאבדו לו במלחמה ההיא.

לאחר השחרור רצה ללמוד היסטוריה, אבל אבא שלו קיווה שייכנס לעבודה בעסק המשפחתי, שבינתיים השתנה ממאפייה קטנה בשוק לבית קפה וקונדיטוריה במרכז ירושלים. בעצת אביו נרשם ללימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. שלושה חודשים מסויטים של מספרים וחישובים לא מובנים עברו עליו עד שהתייאש ועזב את החוג. בכל זאת החל לעבוד עם הוריו בבית הקפה. באמצע

שנות השבעים נפטר אביו בניתוח פשוט שהסתבך, והוא נשאר לסייע לאמו – משנע בטנדר מסחרי מאפים משובחים מבית הקפה לקפיטריות של מוסדות שונים: בנק ישראל, הטלוויזיה הישראלית ברוממה. בני המחזור שלו למדו, השתזפו על הדשא שבין הפקולטות, והוא עבר ביניהם עם קופסאות עמוסות עוגות בדרכו למזנון האוניברסיטה.

בית הקפה נסגר בשנת 1994. הפיגועים במרכז העיר, שינוי בטעם הקהל וההתמעטות הטבעית של ציבור ההונגרים המבוגרים והיקיות הקשישות משכונת רחביה פגעו אנושות בפרנסה. הדלת ננעלה על עסק בן חמישים שעבר שיפוץ מקיף ויקר רק חצי שנה לפני שנסגר.

אבא שלי, שבאותה תקופה הפך לאב בפעם השלישית, לא חש חרטה. ממילא לא אהב את העבודה הזו – ידע כל הזמן שלא לה נועד. כדי להמשיך ולפרנס את המשפחה שהתרחבה בחר בהסבה מקצועית, ונרשם ללימודי מלונאות. במשך כמה שנים ישב בכיתות עם סטודנטים צעירים ממנו בעשרים שנה, התאמן בקיפול מפיות ומגבות, חיכה לעבודה.

בסיום הלימודים התקבל למשרת פקיד קבלה במלון ירושלמי. איש מבוגר בין סטודנטים שחוסכים לטיול הגדול. שעות ארוכות של עמידה על הרגליים ומשכורת זעומה היו מנת חלקו, אך גם פינה קטנה זו לא החזיקה מעמד. ענף המלונאות בירושלים לא היה המקום הנכון להיות בו בין השנים 1996 ל-2000. התיירים לא הגיעו, המלונות נשארו ריקים. באחד המלונות נסגר אגף שלם של חדרים מחוסר ביקוש, ואבא שלי נדד כמו ציפור בחורף – שמח על כל רבע משרה שניתנת לו, אבל אחת לכמה חודשים הגיע המכתב: צמצומים, קיצוצים, הפחתת כוח אדם.

הייאוש לא נדבק לאבא שלי: בין העבודה לאבטלה החליט לגייס את הכסף המעט שנותר ולהגשים חלום ישן – לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית. השלים תואר ראשון ותואר שני, יושב ערבים ארוכים ומסמן מאמרים בעט זרחני, בולט בין חברים ללימודים שיכלו להיות ילדיו, זורח בטקס קבלת התארים באמפיתאטרון הגדול שעל הר הצופים.

כאשר הבין שמלונאות היא מקצוע הפכפך מדי, נרשם ללימודי ספרנות ומידענות במכללת דויד ילין, וסיים את הלימודים כספרן מורשה. בספרייה הלאומית בירושלים שמחו לקבל אותו לפרויקט של סריקת גיליונות ישנים של עיתונים עבריים מתחילת המאה העשרים. שכר מינימום, מעט שעות, ובכל זאת – עבודה. כעבור שלושה חודשים החליטה הספרייה הלאומית לעצור את הפרויקט מפאת מחסור בתקציב, ואבא שלי נשלח הביתה.

תקופה נוספת חלפה עד שהתקבל לעבודה בספרייה עירונית, בשכר של אלפיים שקלים לחודש. כן, אלפיים שקלים לחודש. קראתם נכון. החוזה הראשוני שחתם עליו היה לשישה חודשים, עם אופציה להארכה. אתמול קיבל מכתב – ששת חודשי ההעסקה הגיעו לקצם. אנו מודים לך על שירותיך. בהצלחה בהמשך הדרך.

אבא שלי בן 57. מעולם לא החמיץ יום עבודה ללא סיבה מוצדקת. בחגים ובחופשות תמיד חיכה לשוב לשגרה. כשהייתי ילדה כמעט לא ראיתי אותו – לעבודה בבית הקפה היה יוצא ב-4:00 לפנות בוקר, ונוסע להדליק את התנורים במאפייה לקראת היום. חוזר ב-22:00 בלילה, כשכבר הייתי במיטה. לפעמים עוד הצלחתי להישאר ערה, לזנק עליו בכניסה: "אבא! מה הבאת?" תמיד הביא משהו – מסטיקים צבעוניים, צעצוע קטן, גלידה בקיץ.

תמיד השתדל, אבל לרוב הלכתי לישון בלי לראות את פניו. לאורך כל ילדותי, אם הייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון, ידעתי שהיום יום שבת. בימי חול הייתי רק עם אמא. אבא שלי מעולם לא התייחס לעבודה כעונש או מטלה שנואה. כמוני, גם הוא נובל אם שולפים אותו מאגרטל התעסוקה. אני מנסה לעזור לו עכשיו, אבל גם אני בסך הכול מוכרת ספרים. לא אשת עסקים חובקת עולם. לא טייקונית מיליונים.

אם אתם מכירים מקום עבודה שישמח להעסיק אדם משכיל, סבלני, חייכן וחרוץ, תודיעו. הוא אבא שלי, והוא מחפש עבודה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.11.2009