אבא שוב מובטל

אתמול זה קרה שוב. הנייד שלי צלצל, ואבא היה על הקו. רוצה לשמוע משהו מצחיק? הוא שאל, ואני כבר ניחשתי את ההמשך: שוב פיטרו אותו מהעבודה. אם מביטים בקורות החיים של אבא שלי מעשר השנים האחרונות, אפשר לחשוב שמדובר בילד בן 22 שחזר מהמזרח עם פטריות במוח ולא בבעל משפחה משכיל ומיושב בדעתו. לא ברור, ואולי מוקדם לקבוע, אם אבא שלי סובל מנאחס תעסוקתי קבוע, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: אחת לחצי שנה מגיעה ממנו הבשורה: פוטרתי.

Gary tamin - sxc

אבא שלי נולד בירושלים, הצעיר משלושה ילדים במשפחת קונדיטורים הונגרית שהחזיקה מאפייה וחנות קטנה באחת הפינות של שוק מחנה יהודה. הילד הממושקף והרזה משכונת בית הכרם לא היה שונה משאר חבריו לכיתה – כמוהם, הוא הלך לצופים, חיכה לכרכים חדשים של אנציקלופדיית "תרבות", ועקב בהתלהבות ובחשש אחרי אירועים בעיתונים וברדיו. שכונה שקטה של המעמד הבינוני-בורגני, ויטרינת זכוכית בסלון וארונות פוליטורה חומים בחדרים, עיתון "דבר לילדים" ומפיות תחרה על מסעדי הכורסאות. בשנות התיכון למד בבית הספר "בויאר", כשעוד נחשב אחד ממוסדות החינוך הטובים בארץ.

לצבא שמח ללכת – האמין באופן מוחלט בציונות ובתבונת צה"ל ומפקדיו. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בסיני, לא רחוק מהתעלה. כמה שבועות לפני המלחמה הגיע קצין לפלוגה ושאל למי יש תעודת בגרות. סמל אסטרייכר הצביע. בגרות לא הייתה נפוצה כל כך בימים שתלמידים רבים נשלחו לתיכון מקצועי, ללימודי רתכות או מכונאות רכב. בזכות תעודת הבגרות נשלח לתפקיד שלישותי ברפידים-אחראי משכורות חיילים – ולא נשאר למות בסיני כמו רבים מחבריו שאבדו לו במלחמה ההיא.

לאחר השחרור רצה ללמוד היסטוריה, אבל אבא שלו קיווה שייכנס לעבודה בעסק המשפחתי, שבינתיים השתנה ממאפייה קטנה בשוק לבית קפה וקונדיטוריה במרכז ירושלים. בעצת אביו נרשם ללימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. שלושה חודשים מסויטים של מספרים וחישובים לא מובנים עברו עליו עד שהתייאש ועזב את החוג. בכל זאת החל לעבוד עם הוריו בבית הקפה. באמצע

שנות השבעים נפטר אביו בניתוח פשוט שהסתבך, והוא נשאר לסייע לאמו – משנע בטנדר מסחרי מאפים משובחים מבית הקפה לקפיטריות של מוסדות שונים: בנק ישראל, הטלוויזיה הישראלית ברוממה. בני המחזור שלו למדו, השתזפו על הדשא שבין הפקולטות, והוא עבר ביניהם עם קופסאות עמוסות עוגות בדרכו למזנון האוניברסיטה.

בית הקפה נסגר בשנת 1994. הפיגועים במרכז העיר, שינוי בטעם הקהל וההתמעטות הטבעית של ציבור ההונגרים המבוגרים והיקיות הקשישות משכונת רחביה פגעו אנושות בפרנסה. הדלת ננעלה על עסק בן חמישים שעבר שיפוץ מקיף ויקר רק חצי שנה לפני שנסגר.

אבא שלי, שבאותה תקופה הפך לאב בפעם השלישית, לא חש חרטה. ממילא לא אהב את העבודה הזו – ידע כל הזמן שלא לה נועד. כדי להמשיך ולפרנס את המשפחה שהתרחבה בחר בהסבה מקצועית, ונרשם ללימודי מלונאות. במשך כמה שנים ישב בכיתות עם סטודנטים צעירים ממנו בעשרים שנה, התאמן בקיפול מפיות ומגבות, חיכה לעבודה.

בסיום הלימודים התקבל למשרת פקיד קבלה במלון ירושלמי. איש מבוגר בין סטודנטים שחוסכים לטיול הגדול. שעות ארוכות של עמידה על הרגליים ומשכורת זעומה היו מנת חלקו, אך גם פינה קטנה זו לא החזיקה מעמד. ענף המלונאות בירושלים לא היה המקום הנכון להיות בו בין השנים 1996 ל-2000. התיירים לא הגיעו, המלונות נשארו ריקים. באחד המלונות נסגר אגף שלם של חדרים מחוסר ביקוש, ואבא שלי נדד כמו ציפור בחורף – שמח על כל רבע משרה שניתנת לו, אבל אחת לכמה חודשים הגיע המכתב: צמצומים, קיצוצים, הפחתת כוח אדם.

הייאוש לא נדבק לאבא שלי: בין העבודה לאבטלה החליט לגייס את הכסף המעט שנותר ולהגשים חלום ישן – לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית. השלים תואר ראשון ותואר שני, יושב ערבים ארוכים ומסמן מאמרים בעט זרחני, בולט בין חברים ללימודים שיכלו להיות ילדיו, זורח בטקס קבלת התארים באמפיתאטרון הגדול שעל הר הצופים.

כאשר הבין שמלונאות היא מקצוע הפכפך מדי, נרשם ללימודי ספרנות ומידענות במכללת דויד ילין, וסיים את הלימודים כספרן מורשה. בספרייה הלאומית בירושלים שמחו לקבל אותו לפרויקט של סריקת גיליונות ישנים של עיתונים עבריים מתחילת המאה העשרים. שכר מינימום, מעט שעות, ובכל זאת – עבודה. כעבור שלושה חודשים החליטה הספרייה הלאומית לעצור את הפרויקט מפאת מחסור בתקציב, ואבא שלי נשלח הביתה.

תקופה נוספת חלפה עד שהתקבל לעבודה בספרייה עירונית, בשכר של אלפיים שקלים לחודש. כן, אלפיים שקלים לחודש. קראתם נכון. החוזה הראשוני שחתם עליו היה לשישה חודשים, עם אופציה להארכה. אתמול קיבל מכתב – ששת חודשי ההעסקה הגיעו לקצם. אנו מודים לך על שירותיך. בהצלחה בהמשך הדרך.

אבא שלי בן 57. מעולם לא החמיץ יום עבודה ללא סיבה מוצדקת. בחגים ובחופשות תמיד חיכה לשוב לשגרה. כשהייתי ילדה כמעט לא ראיתי אותו – לעבודה בבית הקפה היה יוצא ב-4:00 לפנות בוקר, ונוסע להדליק את התנורים במאפייה לקראת היום. חוזר ב-22:00 בלילה, כשכבר הייתי במיטה. לפעמים עוד הצלחתי להישאר ערה, לזנק עליו בכניסה: "אבא! מה הבאת?" תמיד הביא משהו – מסטיקים צבעוניים, צעצוע קטן, גלידה בקיץ.

תמיד השתדל, אבל לרוב הלכתי לישון בלי לראות את פניו. לאורך כל ילדותי, אם הייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון, ידעתי שהיום יום שבת. בימי חול הייתי רק עם אמא. אבא שלי מעולם לא התייחס לעבודה כעונש או מטלה שנואה. כמוני, גם הוא נובל אם שולפים אותו מאגרטל התעסוקה. אני מנסה לעזור לו עכשיו, אבל גם אני בסך הכול מוכרת ספרים. לא אשת עסקים חובקת עולם. לא טייקונית מיליונים.

אם אתם מכירים מקום עבודה שישמח להעסיק אדם משכיל, סבלני, חייכן וחרוץ, תודיעו. הוא אבא שלי, והוא מחפש עבודה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.11.2009

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אבא שוב מובטל

  1. נועה היקרה שלום,

    אני כל פעם מחדש קורא כתבה זו ומזדהה עם אביך כל פעם מחדש.גם אני כרגע מובטל,אשר בהשראת אביך גדל רצוני ללמוד היסטוריה.אני מעריץ את כתיבתך היפה עד מאוד ומקווה מאוד שאביך ימצא את דרכו בהמשך חייו.ברצוני רק לומר שהכתבה הזו היא השראה מאוד מאוד גדולה בשבילי!

    המשיכי כך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s