איפה הילד

חנות הספרים שאני עובדת בה נמצאת ברחוב צר ומאוד מוכר. האוכלוסייה הקבועה חביבה למדי, וכוללת סטודנטים לפילוסופיה, עולים חדשים שקוראים "שער למתחיל", צרפתיות מתוכשטות ומקומטות שקונות מתנות לנכדים, אבות שמפצים על שעות העבודה הארוכות על ידי קניית כל מה שהילד מבקש, נשות בוטוקס משופצות עפעפיים שקונות מגזיני עיצוב לקראת שיפוץ הבית, והומלסית מבוגרת עם רעמת שיער לבנה שמגיעה אלינו פעמיים בשבוע ויושבת לקרוא את העיתונים בכל השפות עד שמישהו מאתנו ניגש, ובעדינות מודיע לה שהחנות תכף נסגרת.

בצד הקהל הקבוע ישנם גם לקוחות מזדמנים: תיירים שמחפשים אלבום תמונות של תל אביב לקראת השיבה הביתה, תיירי פנים מהפרוורים שנכנסים לבדוק אם בסניף שלנו יש משהו שאין בסניף שלהם והמון אנשים שפשוט עברו ברחוב, ראו שהדלת פתוחה, ובאו לשאול שאלות.

בין כל אלה מתבלטת קהילת האימהות. בחנות שלנו יש להן יתרון מספרי ברור: ארבע אימהות על כל לקוח "רגיל". אני מזהה אותן גם אם באותו רגע אני עומדת עם הגב לכניסה: הדלת הנפתחת, רעש גלגלי גומי נחבטים בזכוכית פעם-פעמיים, ואז צליל נבירה בתיק, חיפוש אחר משהו – בקבוק, מוצץ, חיתול, סלולרי. אחר כך נשימה עמוקה: קדקוד קבל סימני ציביליזציה, עבור. קיבלתי, קדקוד. רשאי לנחות.

בסניף הקודם שעבדתי בו, בקניון גדול ועשיר, פגשתי אימהות מיואשות. עוד לפני שעת הפתיחה הן כבר היו מסתובבות מול הדלת, ממשיכות לעוד רונדל, חוזרות אלינו ונועצות מבטים מאשימים מבעד לזכוכית עד שהואלנו לפתוח את החנות. רובן לא קנו כלום. לא לילד – איזה ספר כבר אפשר לקנות לתינוק בן חודש וחצי? – ולא לעצמן. הנשים האלו היו תמיד לבושות בהידור כמעט מוגזם יחסית לשעת הבוקר המוקדמת, מאופרות בקפידה, ורזות כאילו לא עברו פחות מחודשיים מאז נפלט מהן יצור אנושי במשקל ארבעה קילוגרם. בהילוך אטי הן נגררו בין המדפים, לא רואות כלל את הספרים המונחים מולן. לקח לי זמן להבין מה המכנה המשותף לכולן, מה הסיבה המניעה אותן להגיע לחנות כמעט עם הזריחה, לחרוש אותה במשך שעתיים ואז לצאת בלי לקנות דבר.

הן היו מיואשות. משועממות ומיואשות. בשעת בוקר שכזו בן זוגן כבר נמצא בפקק הראשון בדרך לעבודה, טרוד בכל מיני עניינים שיעסיקו את מחשבותיו בעשר השעות הבאות. והן? נשארו עם הילד. הדבר הזה שבשבילו התאמצו כל כך וסחבו וסבלו וקיוו וחלמו – הילד – הוא (בואו נודה בזה) לא הישות הכי תקשורתית עלי אדמות.  אפשר לשחק אתו סטנגה, אבל הוא לא יבעט בחזרה. אפשר להקריא לו את דוח מבקר המדינה לשנת 2009 או לעשות לו חיקויים של גמל: הוא רק יבהה קדימה או יעצום את העיניים ויכווץ את המצח כמו במאמץ מחשבתי עמוק, לשווא: הוא רק עובד במרץ על העמסת החיתול במילוי טרי תוצרת בית.

הנשים האלו נמצאות כבר חודש וחצי בבית. גם אם הן עדיין לא רוצות לחזור לעבודה, חלק גדול מהן מוכרע בידי הבדידות. כשהילד גדל אפשר להכיר אימהות אחרות, דרך הגן או המשפחתון. אפשר להשאיר אותו בידיים טובות ולצאת לקפה עם חברה. אבל כשזה רק את והוא? הסיבוב בחנויות הוא הדבר הכי קרוב לחיים הקודמים שהיו לך.  את יכולה לנסות לדבר אתו. הוא לא יענה. לכן אפשר למצוא בקניונים כל כך הרבה אימהות עם עגלות יקרות ומעוצבות שמטיילות הלוך וחזור. הכול – רק לא לחזור ללבד הזה בבית.

הצוות אצלנו בסניף מתחלק לשני מחנות. במחנה הראשון נמצאות הבוסית שלי ואני. שתינו הופכות לשלולית ורדרדה מול תינוקות מתוקים. כל קפל שמנמן בירכיים, כל כף רגל עסיסית וכל גרב זעיר בדוגמת נקודות מפיקים מקרבנו המיות רכות של פליאה, ערגה והשתאות.
את המחנה השני מאיישים בחורה ושני בחורים מהצוות, שבעיניהם תינוקות הם עוד סעיף ברשימת הלקוחות. אחד מהם, בחור אינטליגנטי ורגיש מאוד, מסוגל לעמוד בפנים אדישים מול כל מכמני המתיקות התינוקיים שישנם (כולל תינוקות באוברול!), ולעומת זאת לצאת מגדרו ולרטוט מהתרגשות ברגע שחוצה את שדה הראייה שלו כלב, חתול או נמיית מחמד שהביא עמו אחד הלקוחות.

המשפט "אוייייי איזה בובון!" נשמע אצלנו הרבה בחנות. לפעמים כלפי תינוקות, לפעמים כלפי כלבים. תלוי מי מאתנו בדיוק במשמרת. בסוף דצמבר אהיה בת 25. כשאימא שלי הייתה בגילי כבר הייתי תינוקת בת שנה. הוריי התחתנו כמה חודשים קודם לכן, ואני הייתי שושבינה סמויה, חודש שלישי ברחם אמי.
האם אני מסוגלת, בגילי היום, לגדל ילד? עם האוברדרפט בבנק והאשראי שבוטל והשכר הנמוך והדירה עם השותפים ועם החרדות?

תינוקות מעירים בי את אותה צריבה מתוקה של כמיהה ותאווה לשאוף כל חלקיק מעורם המבושם והחלבי. כשאימהות עייפות מגיעות לחנות עם תינוק על הידיים אני נוטלת אותו מהן ולוקחת אותו למסע קטן בין המדפים. מזמזמת לו שיר ברוסית שאימא וסבתא שלי היו שרות לי כשהייתי קטנה ואין לי מושג מה אומרות מילותיו. מנענעת אותו ומנשקת את הבטן הבולטת, את הטוסיק בחיתול הקטנטן, טועמת את האצבעות הזעירות הנתחבות לפי.

אבל לא. לא כעת.

אני לא רוצה להיות אימא מיואשת בקניון שחייה העצמאיים נלקחו ממנה לעד. לא רוצה להביט אחורה אל הדברים שלא אעשה עוד לעולם. עוד לא. מכל הסיבות שמניתי, ובעיקר מהסיבה החשובה מכול: עוד לא עשיתי כל מה שעליי לעשות בעולם הזה. עוד לא הפכתי למי שאני רוצה להיות.

לשם עליי להגיע לבד, וכשאגיע – אולי כבר אדע מה הלאה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 18.11.2009

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s