"תלמדי, תלמדי, תלמדי!" אומר לי ד"ר תומר, הרופא מקופת חולים, כשאני יושבת מולו בפגישת המרשמים הדו-חודשית שלנו. "את מבזבזת זמן יקר שלא יחזור". איזה זמן בדיוק, אני שואלת בספקנות, וזוכה להרצאה ארוכה נוסח עדות פולין על חשיבות התואר האקדמי ועל הצורך להתקדם בחיים. בכל פעם שמישהו, לא משנה מאיזו עדה או חתך גילים, משמיע באוזניי את פזמון האוניברסיטה, אני נאטמת. העיניים ממשיכות להביט קדימה, אבל האוזניים נסתמות. כמה אפשר לשמוע את קלישאות ההשכלה הללו, עם התיאור האוטופי של תקופת הלימודים כחוויה חברתית מעשירה שתהפוך אותי למצליחנית ללא חת, נוטפת טללי נעורים עבריים?
רוב החברים שלי מהתיכון הלכו ללמוד במוסד אקדמי כלשהוא. האם מישהו מהם פרץ קדימה בזכות לימודיו? לא עד כמה שידוע לי. הוריי אוחזים בתארים אקדמיים לרוב. האם הדבר תרם במשהו לשיפור איכות חייהם או מצבם הסוציואקונומי? לא. אז על מה מדברים כל אותם שוחרי ההשכלה הגבוהה?
בתיכון לא ממש טרחתי ללמוד. הייתי עסוקה יותר בהתאהבויות, בשליחת פתקים ובהברזות. בכל זאת הצלחתי לסיים עם ממוצע בגרויות לא רע – שמונים פלוס כמעט בכל המקצועות. תעודת בגרות מלאה אין לי כי בחרתי לא לגשת לבחינה במתמטיקה. זו הייתה החלטה לא קלה, אבל היא תרמה לבריאותי הנפשית יותר מכל פסיכולוג: אין-ספור שעות של סבל, דמעות, צעקות ומבחנים מעוטרים באפסים נפסקו בבת אחת. בפעם הראשונה בחיי לא נמדדתי לפי כישלונותיי. הרי כל עוד נכשלתי במתמטיקה, לאף אחד לא היה אכפת כמה אני מוכשרת בשיעורי התאטרון וכמה פעמים קיבלתי מאה בספרות. רק ברגע שהחלטתי להרפות – נזכרתי בעצמי בדברים שאני טובה בהם. התמקדתי ביתרונות ולא בחסרונות. לא היה מדובר בעצלנות או במרד נעורים – רק הכרה במגבלותיי. לכן אין לי תעודת בגרות, ובשל כך גם לא אוכל לעשות פסיכומטרי. בלי בגרות ובלי פסיכומטרי שום מוסד אקדמי, אפילו קיקיוני, לא יקבל אותי לשורותיו. עד כאן העובדות היבשות. הלוואי שהייתי יכולה לשנות אותן, אבל אני לא.
נניח שהיו לי בגרות וציון פסיכומטרי מניח את הדעת, לאיזה מסלול בדיוק אוכל להירשם? ספרות השוואתית? היסטוריה של אירופה במאה העשרים? נשמע מעניין, ללא ספק. בוודאי אוכל למצוא שיעור או שניים שימריצו אותי לחקור ולהתעניין, אבל ביניהם יהיו זרועים אין-ספור קורסי חובה מיותרים, מרצים משעממים, הקאת סיכומים אל הדף ואיסופם לקלסר.
נדמה שעיסוקי הסרק שהמוסדות האקדמיים ממציאים כדי למלא את מערכת השעות הולכים ומתרבים ככל שהתחום שבחרת ללמוד מעניין יותר. ביבליוגרפיה? מבוא לכתיבת עבודות? שעות של התמקדות בחיצוני, לימודים שכל תכליתם היא לכוון את הסטודנטים לתבנית ההגשה האחידה שהמוסד האקדמי מוכן לקבל, תבנית שהוא עצמו המציא, וכל קשר בינה ובין המציאות מקרי בהחלט.
גם אחוזי ההצלחה כולם נגדי: לצערי, לא נועדתי ללימודי כלכלה ומנהל עסקים, מחשבים או שיווק ותקשורת. אלה התחומים היחידים כיום שטומנים בחובם הבטחה לתעסוקה הולמת. ואני? מה בדיוק אעשה עם תואר בספרות, מחקר על תקופת האמנסיפציה או על יחסו של השלטון הצארי ליהודים לפני מהפכת אוקטובר? מה לעשות, אלו התחומים היחידים שמעניינים אותי.
אין לי רצון להשתלב באחד המסלולים האופנתיים – לימודי מגדר, הפילוסופיה של הקולנוע, קריאה חתרנית ב"פו הדוב" – שמוציאים מקרבם דור משכיל להדהים שעתידו מסתכם במכירת ספרים באחת הרשתות או מתן המלצות לשוכרי סרטים ב"האוזן השלישית". במצב הנוכחי, כשכל אחד יכול להתקבל למכללה הקרובה לביתו ולצאת ממנה עם תואר בתקליטנות וניהול מועדונים, איזה יתרון אמיתי יש ללימודים אקדמיים?
את כל הדברים האלה (כמעט) אמרתי לד"ר תומר, והוא בשלו – את חייבת ללמוד. לשווא אני מנסה להסביר לו שמקומי לא שם. שהשילוב בין כיסא פלסטיק, דפדפת שורות ומרצה בחולצה מכופתרת מפיל עליי ייאוש ותרדמה. שגם אם הייתי מסכימה אתו, אין לי הממון הנחוץ. נדמה שתכף הוא יוותר לי בחיוך, כרגיל, וישחרר אותי לדרכי עם המרשמים שבשבילם הגעתי אליו, אבל רגע לפני שאני מתרוממת מהכיסא הוא נועץ בי מבט ואומר: "אני מכיר אותך כבר ארבע שנים. ארבע שנים את מסתובבת סביב הזנב של עצמך. העיתון הזה, העיתון ההוא, החבר… הגיע הזמן שתעשי עם עצמך משהו. את תקועה".
החיוך שהעליתי על פניי לקראת היציאה מחדרו קופא ונמוג. בדממה אני מביטה בו. הוא לא מחייך או מבטל את דבריו כהלצה. איכשהו אני מגמגמת את דרכי החוצה. "תקועה במקום", מהדהדות בי המילים. האומנם? ארבע שנים חלפו מאז הגעתי לתל אביב. החזקתי בבחירה שלי לא ללמוד במוסד רשמי, באוטודידקטיות, בסירוב לעסוק בתחום שאינו מתאים לי. דבקתי במטרה – כתיבה. האם טעיתי? האם לימודים אקדמיים, בצד משרה זמנית נטולת נשמה לצורכי פרנסה בלבד, הם הדרך הבלעדית להתפתחות?
אולי מה שדימיתי כהתקדמות זעירה – הטיפוס משרבוט כמה שורות במגזין חודשי לכתיבת טור שבועי, המעבר מתלות בבן זוגי אז לעצמאות לצדו של בן זוג אחר – האם כל אלו הם בעצם דשדוש באותה השלולית? צעד קדימה שניים אחורה או גרוע מכך: דריכה במקום?
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.11.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 