שבירה בציבור

ס' ואני לא טובים בהופעות ציבוריות. כשזה רק שנינו יש בינינו מתיקות שאי-אפשר להתכחש לה. ברור שלא תמיד, אחרי הכול אנחנו רק בני אדם, לא רובוטים פרוותיים שמתוכנתים לומר "אני אוהב אותך" או לעשות נעימים בגב בשלוש מהירויות לבחירתך, ובכל זאת יש משהו בשניים האלה, אנחנו.

למשל: הרגע הזה שאנחנו הולכים ברחוב וס' שולח יד בלי אזהרה ותופס לי את עצם הבריח בלפיתת נלסון ("חיבוק" הוא קורא לזה בזמן שאני צועקת "איי-איי, תיזהר על השן החולה") או כשאנחנו רואים אצלו בלפטופ איזה סרט דוקומנטרי-קולטורה-די לכיבוש, ובאמצע הסצנה הכי דרמטית הוא מגלה שכבר רבע שעה אני חפונה בשקע הכתף שלו ומריירת אגב נחירות.

לסדר לי מצע נוח לשינה במקום להשליך אותי הביתה בקור העז של ליל דצמבר, זו מתיקות. להיכנע ללחץ על חוליות השדרה שלי ולחבק אותו בחזרה במקום לטלפן לכירופרקטור, זו מתיקות. לאכול ארוחת ערב אצלו על השטיח בפיקניק ביתי, זאת מתיקות. להניח את הראש על הבטן שלו ולהקשיב לה בדבקות כאילו מדובר באנפלאגד של לאונרד כהן, זאת מתיקות.
לדאוג שגם הרגליים שלו יהיו מכוסות. לשאול אם אני רעבה. יש דברים שנולדים בין שני אנשים בלי שום צורך בתרגול או הכנה מוקדמת. הם פשוט דגרו בתוכנו וחיכו עד שתהיה להם סיבה טובה מספיק לבקוע.

עוד סוף שבוע שהתחיל מצוין נסתיים בחמיצות כללית לכל הצדדים הנוגעים בדבר. הסיבה: מנת יתר. בשישי בישלתי גולאש, וסעדנו עם אחותו הנהדרת של ס'. אני מחבבת אותה מאוד והיא אותי, אבל לאחרונה שמתי לב שס' אימץ לעצמו מנהג משונה להקניט אותי דווקא בנוכחותה. הוא עוקץ בחיוך, אני נפגעת, הוא צוחק מהפרצוף הזעוף שלי, אני יוצאת בעצבים, ובאופן כללי מתנהגת כמו תינוקת נעלבת, וזה לא אופייני לי כשאין אחרים מלבד שנינו בסביבה.

למרות זאת, ארוחת הערב עברה בשלום יחסי, ואחר כך, כשנשארנו לבד, שכחנו מהכל ונרדמנו ביחד, אפופי חיבה. למחרת בצהריים נסענו לארוחת צהריים אצל זוג חברים שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי לביתם, ומטבע הדברים ס' ואני היינו מתוחים: האם אעשה בושות איומות? האם מישהו מהנוכחים ילקה בשבץ עם כניסת הבכורה שלי לחדר? האם צאצאיהם (בני גילי) של הזוג המארח יגחכו מעל הפולקע ברוטב וינעצו זה בזה מרפקים נבוכים? כל זאת ועוד בפרק הבא: "נועה וס' עושים את נאות אפקה".

היה בסדר. האוכל היה טעים, הילדים היו קורקטיים אך נעימים, ולא נרשמו מקרי תמותה. למרות זאת, יצאנו נכאים מעט: הערה מבודחת שהערתי לס' ליד השולחן התקבלה בשתיקה קודרת ומכווצת גבות מצדו. מהר מאוד מצאתי את עצמי על גג ביתם של המארחים, מעשנת סיגריה לבד בעוד ס' נותר בסלון. והרי כמה דקות קודם לכן היינו נאהבים ונעימים-לאן זה נעלם?

לכל אחד כמעט יש זוג חברים כזה: שניים שדבקים זה בזה, מגיעים ביחד לכל מקום, והופכים כל אירוע למסיבת קיטורים. הוא מתלונן על הטעם שלה בלבוש, היא נוזפת בו על אכילה בפה פתוח. הוא מניח עליה יד, היא מסננת "אל תיגע בי" וממשיכה את הבדיחה שהתחילה, אפילו בלי לשנות הבעה.

בדרך כלל, אם מבודדים את בני הזוג זה מזה, עשויה להצטייר תמונה שונה: "הוא יודע להיות מקסים", תשתפך האישה, "היא האישה המושלמת", יתפייט הגבר. נראה שמדובר בזיווג מושלם. אז איך קורה שברגע שהם מזדמנים לחברת אנשים, השניים האלו נעשים קברט נודד של חוסר שביעות רצון?

כשהיינו קטנים היו שתי מילות קסם שבכוחן לעצור כל ריב או קטטה: "בלי הורים". יכולנו לקלל ולצעוק ולמשוך בשערות, אבל ברגע שנשמעה המילה "אימא'שך" או "אבא'שך" ידענו שנחצה הגבול. איכשהו, מאז שגדלנו נהיה כלל הברזל הזה גמיש מדי. אולי מודעות היתר הפסיכולוגית להשפעת ההורים על אישיותו של אדם, אולי המונח "כנות", שנעשה מוערך עד כדי גלישה לחוסר טאקט – כך או כך, אנשים יכולים היום לשלוף את הורי היריב מהבוידעם בלי שאף אחד יוכל לצעוק "פוס משחק".

ידוע שאחד הרגעים המכוננים בקשר זוגי הוא רגע הפגישה עם ההורים, אבל שום אדם מאוהב אינו משער לעצמו שבזה הרגע הוא העניק לבן זוגו תחמושת עתידית לכל ריב שיבוא. המשפט "אתה בדיוק כמו אימא/ אבא שלך" הוא עוול חמור. וכי מה יעשה הנאשם? ישתנה באחת? יכריז על ניתוק מידי מהוריו? ימציא טופס אימוץ? אין דבר קשה יותר מלהודות שגם אתה הולך בדרכם של האנשים שהביאו אותך לעולם, האנשים שלפעמים מצאת את עצמך נשבע שלעולם לא תהיה כמוהם.

בין העקיצות הציבוריות להשוואה להורים עובר קו ברור מאוד: בשני המקרים מדובר בפגיעה שאין כל אפשרות להתגונן מפניה. אין שום דרך להוכיח לזולת בן רגע שאינך דומה להוריך, וכל תגובה לעלבון פומבי, אלגנטית ושנונה ככל שתהיה, תיראה תמיד קלושה ונוטרת טינה.

כי מה אפשר לעשות? להעליב בחזרה? להוריד כאפה נחושה ולא מתפשרת על עורפו של האיש שרק אתמול חיבק אותך ברכות ושבאוזנו לחשת שאת אוהבת אותו הכי בעולם? ואם אתה הוא הפוגע, איך תפצה את הזולת? התנצלות? פרחים? הצעת נישואים לילית אגב השתלשלות מהמרזב?

ישנם זוגות שיודעים לתת שואו מצוין מחוץ לבית. הם מתלטפים וממלמלים דברי ליבוב בכל פעם שעין זרה שוזפת אותם, אך ברגע שהדלת נטרקת מאחוריהם והם נותרים לבד, נושרת הקליפה ונותר חלל ריק, אדישות או תיעוב במקרה הרע. ס' ואני יודעים מצוין להיות רק שנינו. האם נדע לשמור עלינו שם בחוץ?.

פורסם ב'זמן תל אביב' מעריב, 30.12.2009

צו קריאה- ספרי העשור

הספרות הישראלית היא קהילה צפופה, מלאת טינות עתיקות ולחשושים, תחרות קשה ושמחה לאיד. הקהילה הזו מורכבת לא רק מסופרים ידועים אלא גם או בעיקר מערבוביה של כותבים צמאי הכרה, הוצאות ספרים גדולות שכורעות מתחת לעול התחרות בין הרשתות, הוצאות ספרים נידחות שמדפיסות ומפרסמות כל טקסט שישנן בו אותיות האל"ף-בי"ת, התוכן לא ממש משנה, מבקרי ספרות נחרצים, וכמובן קוראים פעילים ומלאי דעות, חשדנים וששים אלי ויכוח ספרותי עמוס סימני קריאה והצהרות אמונים לסופר כזה או אחר שספריו יכולים להחליף בעיניהם את התנ"ך כבר מחר בבוקר.

בשבוע שעבר רעדו כמה אדוות באגם הספרות הישראלית – כמה כתבות במדורי ספרות שונים הספידו את העשור החולף כעשור הגרוע ביותר שהיה כאן מאז סדרת "מורה בג'ינס" של סמדר שיר. מבקרים שונים הודיעו שהסופרים הישראלים כותבים עבור הקורא, מקלידים לפי כיוון הרוח ולא נגדה, לא מתאמצים לאתגר את הקהל, ובאופן כללי שואפים להיכנס לרשימת רבי-המכר יותר משהם שואפים להטביע חותם תרבותי או נפשי בקוראיהם.

הכול נכון – בתנאי שמביטים רק ברשימת רבי המכר. הרשימה הזו, חשוב לזכור, מורכבת מכל כך הרבה שיקולים זרים ומכל כך מעט ספרות נטו. כשאני מביטה בשלוש הרשימות (רשימה אחת לכל אחת משתי רשתות הספרים הגדולות ורשימה אחת של החנויות הפרטיות) אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הכותרים שנכנסו אליהן בצדק, בזכות איכות התוכן שלהם, ולא בזכות שיתוף פעולה כזה או אחר של ההוצאה עם אחת הרשתות. ספרים נעשים אופנתיים בזכות מבצעי שיווק אגרסיביים, בלי שום קשר לתוכנם, וכאשר ספר מכהן אפילו שבוע אחת ברשימת רבי-המכר, חזקה עליו שימשיך לשהות בה מכוח האינרציה. בין כל אלו ובין ספרות אין שום דמיון.

בכל זאת, לקבוע באופן נחרץ כל כך שהעשור החולף היה הגרוע ביותר לספרות הישראלית? מוגזם במקצת. הנה כמה ספרים מצוינים שיצאו מאז שנת 2000. נכון, כמה מהם בהחלט ביקרו ברשימת רבי-מכר כזו או אחרת, אבל במקרה הזה – בצדק. הרשימה שלהלן אינה מדורגת לפי סדר כלשהו. מוגש כשירות לציבור.

"עיר מקלט", יצחק בן נר (עם עובד, 2001)

הומלס רוסי בן 17 שמחכה לגיוס ומתחמק בלילות מכנופיה קווקזית שרודפת אותו, אקס-קיבוצניקית לוחמנית בת שמונים שילדה עשרה ילדים לאבות שונים, שב"כניק שהודח מתפקידו בעקבות חשיפת פרשה אפלה, צעירה שנהנית לשכב עם גברים רק כדי לגלות להם בסוף שהדביקה אותם במחלה, גרפומן צעיר שנדחה על ידי כל הוצאות הספרים, ומחליט למסור את דברו לעולם באמצעות מודעות קיר שמציתות מהומה – אלו רק כמה מהדמויות הדחוסות והמהפנטות ברומן הנפלא של יצחק בן נר. כולן חיות באותו משולש רחובות תלאביבי, כמה מהן דחויות על ידי החברה, נאבקות באלימות סביבתית או משפחתית, ומוצאות נחמה בעיר הזו, המקבלת אותם אל חיקה המיוזע. כל פרק הוא מונולוג רצוף, מדויק להפליא, של אחת הדמויות. על פי מתכונת המונולוג השוטף של ישמעאל ב"מובי דיק" (שגם מוזכר בספר יותר מפעם אחת), הנפשות פורסות את עולמן המסוכסך ויוצרות תמונה מרעישה.

"שואה שלנו", אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן, 2000)

שואה שלנו הוא בעיניי הספר הטוב ביותר של גוטפרוינד. בספריו האחרים הוא נוטה ללהטוטי יתר, יוצר דמויות אחידות מדי בשנינותן ובשפתן, אבל בספר הזה נפרס לפני הקורא עולם הפוך מוטרף של שני ילדים ישראלים בקריית חיים של שנות השישים. העלילה מתרחשת ברחוב אחד שכולו מאוכלס ניצולי שואה, בפרק הזמן שבין ההשתקה המכוונת של ה"צאן לטבח" ובין ההרואיות של לכידת אייכמן.
שני הילדים, המספר ובת דודתו, מנסים לפענח מה קרה "שם", במקום ההוא שהמבוגרים מדברים עליו כאשר הילדים אינם בסביבה. לאט-לאט, במסע סיזיפי ולעתים גם מצחיק מאוד, הדודנים אוספים את המידע הנחוץ להם (מדוע אימא שונאת נמלים? למה אדלה גרונר צועקת בצהריים? למה השכן נבהל בכל פעם שמגיע מכתב עם השם שלו?) כדי לפתור את החידה הגדולה של חייהם.

"שיטפון", יגאל סרנה (הספריה החדשה, 2005)

במשך שנתיים מנהל ליאון, צלם עיתונות חסר מנוחה בן 47, נשוי ואב לילד, רומן אגבי של אחר צהריים עם ליזה, הפקידה שלו מהבנק. חייו של ליאון מתהפכים פתאום ביום שליזה עוזבת אותו, והוא מתאהב בה נואשות. ליאון, שכבר השלים בלבו עם מה שאשתו מכנה "הנכות הרגשית שלך, שלא מוכרת על ידי ביטוח לאומי", נקלע לסערת רגש, ומתקשה לשוב לחייו הקודמים.
"שיטפון" הוא אחד הספרים המדויקים ביותר שנכתבו בעברית על ייסורי האהבה לאדם שאינו לצדך, על ההמתנה לשובו, על הכוח המטלטל של ההיעדר ועל האהבה כמו שהיא בחיים, ללא הבטחת גאולה או נחמה. ספר מופלא ששובר את הלב.
* גילוי נאות: בספר "שיטפון" התאהבתי בשנת 2005, ובסופר בשנת 2008.

"קול צעדינו", רונית מטלון (עם עובד 2008)

אוסף מצולק ומלא כנות מזיכרונותיה של ילדה המתגוררת בצריף אחד עם אמה, אחיה ואחותה, וסמוך לצריף אחר, שסבתה מתגוררת בו, במעין מעברה בין רמלה ללוד. מבט מבוהל אך צלול של ילדה אל אמה הלא צפויה, הקשת יום והמלאה זעם, אל האב המנסה להיות לעסקן פוליטי וכמעט אינו מגיע הביתה, ואל הסבתא, הרואה הכול ואומרת הכול, גם כשיש בסביבה ילדה שלא ממש אמורה לשמוע. ספר קשה ולא מתחנף, מומלץ מאוד.

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", ירמי פינקוס (עם עובד 2008)

האמן והמאייר ירמי פינקוס יצר רומן ביכורים מצוין אשר במרכזו מופע תאטרלי-מוזיקלי נודד, ובו נשים יהודיות בעשור השביעי והשמיני לחייהן. הנשים הללו כולן הגיעו לקברט כילדות ונערות יתומות שנאספו על ידי מנהל הקברט (פבריקנט, מעין אמרגן, יהודי גם הוא), ונעשו הרכב שנוסע בין עיירות במזרח אירופה ומציג תמונות היסטוריות במחזה ובשיר.
מערכת היחסים בין הנשים, על התיעוב, הקנאה, הפחד אך גם הנאמנות ההדדית, מכמירת לב, בייחוד על רקע העובדה שעולם זה המתואר בספר עומד כולו להיחרב עוד מעט בשואה, אך הדמויות אינן יודעות זאת: רק הקורא.

"שירי אהבה לימים רעים", עינה ארדל (עם עובד 2008)

המשוררת עינה ארדל כבר זכתה בפרס ראש הממשלה על ספר שיריה "סנדלי הדם שלי", אך ב"שירי אהבה לימים רעים" היא מגיעה למלוא תפארתה כמשוררת. שיריה, כשמו של הספר, הם שירי אהבה קשים לעיכול לעתים, מלאי כאב, המאגדים בתוכם את הרגעים שהזוגיות נשברת בהם, את בית ההורים והצלקות שהותיר אחריו, את שריטות היום-יום הקטנות של קילוף הירקות, הכביסה, הניקיון וגידול הילדים.
שורות כמו "האסונות קרו כשלא הבחנו בהם/ האפרסמונים כהו על העצים/ וידך נראתה לי עייפה מתמיד/ כאילו אחזה כבר בכל דבר" הן מהיפות שנדפסו בשירה העברית של השנים האחרונות.

"עשרים נערות לקנא", אורית גידלי (מפתנים 2003)

המשוררת אורית גידלי כבר הוציאה ספר שירים שני מוצלח מאוד ("סמיכות"), אך דווקא בספרה הראשון מצאתי שורות שהעבירו בי רעד של היכרות. לאהובי משורר באזני ידידים/ על שמחת מחוות גופינו/ הם שומעים ונכווים/ כאדם המדמיין טעמו של לימון". זכות גדולה היא לכתוב כך, בדייקנות כזו, וזכות גדולה היא לגלות את הספר הזה במקרה, ולצלול לתוכו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.12.2009

בת 15 הייתי

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להסתובב בעולם בלי פחד. מצחיק שפעם, כשהייתה קטנה יותר, לא פחדה מכלום. הייתה מסתובבת בעיר בלילה, יחפה לפעמים, מדברת עם אנשים שנראו כמו תאונה. פעם אפילו התיישבה באמצע הכיכר והתחילה לשיר. בכסף שאנשים השליכו לתוך הכובע קנתה לעצמה קרפ צרפתי עם סירופ שוקולד, והרגישה שניצחה את השיטה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להיות נאהבת בחזרה על ידי האנשים שאהבה תמיד, ואף פעם לא אהבו אותה. להפסיק להיות הילדה המצחיקה, לפרוץ את הקרום העוטף אותה בזוהר נאון ומכריח אותה לנדוד כמו קין.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהמילים שלה לא ילכו לאיבוד בתוך הפה אלא יצאו בהירות ושלמות אל האוויר. שהרגליים שלה יפסיקו להסתבך זו בזו, שקצות האצבעות לא יכאבו כל כך מהכסיסה. שהמילה "אהבה" לא תהיה מילה אלא גוף, שהחיים יבקעו מהספרים ויקומו לתחייה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת שהחוץ מחכה לה בנשימה עצורה, תנועה קפואה שממתינה לצעד שלה, אהובים שמצפים לעפעוף, לרמז. שתיבת הדואר תתרוקן מחשבונות של ההורים ותימלא מכתבים אליה. שכל השאלות שכתבה וקיפלה ועטפה וביילה ושלחה אל הרוח יזכו פתאום לתשובה, למילה אחת: כן.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהגוף שלה יתעגל ויתרכך והזוויות לא יכאיבו כל כך כשהן פוגעות בקירות וברגלי הכיסאות כשהיא מנסה לפלס לעצמה דרך לחיים האלה, שכבדים עליה כמו מבטים באוטובוס מלא.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת שכשהיד נשלחת תהיה שם יד אחרת שתתפוס אותה. להיות בטוחה שהחבל שהיא הולכת עליו מוחזק היטב משני קצותיו, ולמטה – רשת.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להכיר את התנועות הנכונות, הצבעים שלא יתנגשו זה בזה, השפה האחרת, החיצונית, של כולם. איך להחזיק את הסיגריה ואיך להסיט את השיער מהפנים ואיך לאכול בלי שהטחינה תטפטף.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהלשון תדע לעשות בתוך הפה בדיוק כמו בסרטים והמבטים ייפגשו והלב יגאה. שההליכה הביתה לא תהיה ריקה כל כך. שהאשמה תיעלם. היא, האשמה תמיד.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהבטן תתמלא בעיטות שמחה קטנות. חצי שנה מתאמנת בסתר מול המראה בחדר, מבליטה את הבטן הריקה, מקמרת את הגב ומלטפת, חושבת על שמות כמו נעם ויונתן ואבשלום ודניאל ועידו. רק פעם אחת חשבה על בת. רצתה לקרוא לה שירה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת את הסוד. הרי חייב להיות סוד, מה מלבד סוד יכול להחזיק חיים לשניים. ארוחת ערב לשניים במטבח קטן עם האור הצהוב העייף מעל השולחן, והסלט והחביתה שיכינו שניהם, מפנים זה לזו את הגב, אבל אוהבים בלי מילים, בתשדורות זרמים אלחוטיות מעמוד השדרה. בכל ערב הלכה ברחוב והביטה מעלה אל המטבחים הקטנים בבניינים, חושבת איזה אושר מסתתר בכל דירה, השיחות הקטנות, תעביר את המלח, איך היה היום בעבודה, אני אוהב אותך, גם אני, בוא למיטה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהפנים האמיתיים שלה יתגלו מתחת לפצעים האדומים, והיופי שלה, שלא ידעה שהוא קיים, יפנה פתאום החוצה, לאוויר חמים של תחילת אפריל, כשכולם מורידים את הסוודרים ונשכבים בגופיות על האספלט החם של מגרש הכדורגל בבית הספר. שלא תצטרך להסתיר עם השיער, עם היד, עם כובע, עם כתמי איפור מגושם שגנבה מהקופסה של אימא וידעה שתחטוף צעקות. שיראו אותה כמו שהיא באמת, שהכנפיים השקופות יציצו משכמותיה הכפופות, הצוואר יימתח, והיא תעוף כאילו כל השנים היו אימון לקראת השמים.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לגשת לאיש ולתת לו ספר ובתוכו מקופלות אוזני חמור בעמודים, והוא יעבור אוזן-אוזן, ימצא את המשפט שהתכוונה אליו, ואור גדול יוצת בו, והוא יחפש אחריה ויעמוד מולה על רקע השמש של 17:00 אחרי הצהריים ויאמר "לא ידעתי, חשבתי שאת לא, אבל עכשיו, עכשיו גם אני".

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהמשאלות מכל עוגות יום הולדת יעלו השמימה בעשן הנרות וישתדלו שם למענה, שמלאך עייף ישלוף מכיסו פתק קמוט ויאמר "סליחה, שכחתי אותך, חכי רגע, אני רץ להביא את החצים".

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהבוסר החמוץ יתחלף לרכות של התחלה, שהסימנים הכחולים של הנפש יהפכו לכתמי אור כמו בשמלת השבת של חנה'לה, שפעם אחת, רק פעם אחת תחכה לה נחיתה רכה במקום כל הבטון הזה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.12.2009

זה לא הגיל

"אבל לאן זה מתקדם?" שואלת אמא שלי פתאום מעל ספל הקפה שלה. רגע לפני כן סיפרתי לה משהו מצחיק שסיפר לי ס' ערב קודם לכן. היא מנצלת את העובדה שעוד לא הספקתי לענות, ומשחילה עוד משפט: "את חושבת שזה יכול להיות רציני?"

עכשיו אני כבר מרימה אליה מבט של זעזוע מעורב ברחמים. זעזוע מכך שלמרות ההיכרות שלה אתי ועם האופי שלי, היא עוד שואלת שאלות כאלו, ורחמים על הניגוד הצורם שבין השאלה הפשוטה, האימהית כל כך, ובין מצבה של אימא שלי.
יש משהו אבסורדי באישה שרק בשבוע שעבר חתמה על חוזה גירושים מנישואים של 25 שנה ועוד שואלת את בתה הבכורה אם הזוגיות שלה רצינית. כמה שעות לאחר מכן אמר לי ס' שהייתי צריכה לענות "בטח זוגיות רצינית, בדיוק כמו שלך ושל אבא".

מהי הרצינות הזו, שכל השואלים, המוודאים ושאר הנשמות הטובות חותרים אליה? נישואים? שלושה ילדים וכלב בבית פרוורים עם גינה? לפני שבועיים הגיעה אלינו לעבודה בחנות מתלמדת בת 26. תוך כדי המשמרת מצאנו את עצמנו מדברות, כדרכן של בנות, על הדברים החשובים באמת – אהבה, הורים, משפחה. שאלתי אותה כמה זמן היא והחבר שלה ביחד. היא אמרה חמש שנים, ואחרי שהנהנתי והמשכתי בשיחה נעמדה מולי ואמרה: "אין לך מושג כמה אני שמחה! את הבן אדם הראשון שלא שואל: 'נו, וזה מתקדם למשהו רציני?'"

הסברתי לה שבעולם שלי אין למילים כאלו משמעות. ממילא לא חוויתי שום מערכת יחסים שאינה "רצינית". אף פעם לא נתקלתי בסטוץ ללילה, סגנון האהבה שלי מונוגמי מטבעו, ואין לי נטייה לחפש את "הדבר הבא" כל הזמן. מאוד לא תל-אביבי, אני מודה, אבל כזאת אני.  חלק מהזלזול שלי בשאלת ה"רצינות" נובע מייחודה של האהבה שאני חיה בה. ביני ובין ס' יש הפרש גילים גדול, ומלבד זה הוא כבר עבר פרקי חיים שאני עוד לא הגעתי אליהם: נישואים, גירושים, ילדים. אפילו שאיש מאתנו לא שש לדון בכך, האופק המשותף לשנינו אינו נראה כמו ההבטחה הבורגנית הנפוצה. אני לא נטרדת מכך יותר מדי בשל גילי הצעיר והעובדה שאינני ממהרת לשום מקום, וממילא לא הבטחנו זה לזו שום דבר ברגע של חולשה. טוב לנו ביחד, וזה הכול.

הפשטות הזו שבין שנינו, ההסתפקות הזו בבסיסי, בקיים, מוציאה לא מעט אנשים טובים מדעתם. ככל שהעולם מסביב נעשה מופרע, בוטה ואלים מבחינה מינית ורגשית, כן רבים מוצאים מפלט ונחמה בדבקות באיזה קוד מוסרי או רגשי שבעצמם אינם בטוחים כי יצליחו לאחוז בו.

כמו שאדם אשר מנהל רומן מחוץ למסגרת מגלה פתאום כי רבים ממכריו נמצאים בסיפור דומה, כך גם אני מביטה סביב ורואה אותם: את הזוגות העייפים שצווארם כבר שמוט מכובד החובה שהוטלה עליהם – להתחתן; את הזוגות הנשואים שנים ארוכות שיוצאים בלילות שבת עם זוגות דומים, ומטיילים בשדרה כשהגברים תמיד בראש, מהסים בקולות נמוכים את נהמת לבם. הנשים מאחור, מותחות שיחה שאולי לא הייתה מתקיימת אלמלא נכפתה עליהן הפגישה. מי יודע כמה סודות, כמה טינה, כמה כאב מסתתרים מתחת לחזות האנשים הללו, שגם הם היו פעם זוגות צעירים אשר אהבתם הראשונה נדחקה "לכיוון רציני" וקמלה.

מה דחוף כל כך? מה קוסם כל כך בהצהרת כוונות מתוכננת שסופה משכנתה? האם ה"רצינות" הזו היא ההוכחה היחידה לכך ששני האנשים הכורעים תחתיה באמת מתאימים זה לזה? ובכלל, אמרתי לאמא שלי באותה פגישה, אם ס' היה בגיל שלי או מבוגר ממני רק מעט, האם גם אז היית טורחת לברר אם מערכת היחסים שלנו, שנמשכת בסך הכול שנה וחצי, רצינית? גם אז היית דואגת? אם הייתי יוצאת עם בחור בן 27, אני בטוחה לחלוטין שאיש לא היה נזעק לברר אם אנחנו מתאימים זה לזו, אם הוא חכם מספיק, מצחיק מספיק, מעניין ויפה מספיק כדי להתאים לי. למה? כי אנשים מניחים אוטומטית שכל בחור בגיל שלי יכול להתאים לי. פשוט כך, כי הוא נולד מצירוף מקרים ומחרמנות אקראית של הוריו אי-שם בתחילת שנות השמונים. מה יש לדבר, ממש מצאתם לכם סיבה להתאהב.

יותר מהכול הורסת אותי הצביעות. בסרט "מה שעובד" של וודי אלן הופיע במסך לארי דיוויד המכוער והעקמומי אך האינטליגנט להפליא. האישה הצעירה שלצדו (שהתאהבה בו לכאורה ללא שום סיבה – הרי הוא התייחס אליה כמו זבל) הייתה יפה, אך מטומטמת להדהים, חסרת עמוד שדרה, מחשבה או דעה מקורית משלה. לאורך כל הסרט היא מקיאה את המנטרות שאימצה מבן זוגה המרושע, וברגע שאמה (המטומטמת לא פחות) דוחפת לזרועותיה את החתיך הראשון בן גילה היא שוכחת הכול ועוברת הלאה, אל עבר העתיד הנכון וההגיוני שתוכנן עבורה. בסיום הסרט (זהירות, ספוילר!) כולם חוגגים בסלון של לארי דיוויד – האמא, אשר הפכה מדרומית בורה ואדוקה לאמנית קולאז'ים שחיה במשולש אהבים עם שני גברים, האב האדוק לא פחות, שהחליט לצאת מהארון והתאהב בגבר, הבחורה הצעירה עם אהובה הטרי והצעיר כמוה, ולארי דיוויד, שמצא לו אהובה חדשה, מבוגרת מקודמתה בתפקיד. כלומר האמריקנים (ומניסיון, גם הישראלים) מסוגלים לשאת הכול – הומואים, שלישייה במיטה – רק לא זוג סטרייטי רגיל עם הפרשי גילים של יותר מכמה שנים. הרצינות מעולם לא נראתה מגוחכת יותר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 2.12.2009