זה לא הגיל

"אבל לאן זה מתקדם?" שואלת אמא שלי פתאום מעל ספל הקפה שלה. רגע לפני כן סיפרתי לה משהו מצחיק שסיפר לי ס' ערב קודם לכן. היא מנצלת את העובדה שעוד לא הספקתי לענות, ומשחילה עוד משפט: "את חושבת שזה יכול להיות רציני?"

עכשיו אני כבר מרימה אליה מבט של זעזוע מעורב ברחמים. זעזוע מכך שלמרות ההיכרות שלה אתי ועם האופי שלי, היא עוד שואלת שאלות כאלו, ורחמים על הניגוד הצורם שבין השאלה הפשוטה, האימהית כל כך, ובין מצבה של אימא שלי.
יש משהו אבסורדי באישה שרק בשבוע שעבר חתמה על חוזה גירושים מנישואים של 25 שנה ועוד שואלת את בתה הבכורה אם הזוגיות שלה רצינית. כמה שעות לאחר מכן אמר לי ס' שהייתי צריכה לענות "בטח זוגיות רצינית, בדיוק כמו שלך ושל אבא".

צילום: מתוך הסרט

מהי הרצינות הזו, שכל השואלים, המוודאים ושאר הנשמות הטובות חותרים אליה? נישואים? שלושה ילדים וכלב בבית פרוורים עם גינה? לפני שבועיים הגיעה אלינו לעבודה בחנות מתלמדת בת 26. תוך כדי המשמרת מצאנו את עצמנו מדברות, כדרכן של בנות, על הדברים החשובים באמת – אהבה, הורים, משפחה. שאלתי אותה כמה זמן היא והחבר שלה ביחד. היא אמרה חמש שנים, ואחרי שהנהנתי והמשכתי בשיחה נעמדה מולי ואמרה: "אין לך מושג כמה אני שמחה! את הבן אדם הראשון שלא שואל: 'נו, וזה מתקדם למשהו רציני?'"

הסברתי לה שבעולם שלי אין למילים כאלו משמעות. ממילא לא חוויתי שום מערכת יחסים שאינה "רצינית". אף פעם לא נתקלתי בסטוץ ללילה, סגנון האהבה שלי מונוגמי מטבעו, ואין לי נטייה לחפש את "הדבר הבא" כל הזמן. מאוד לא תל-אביבי, אני מודה, אבל כזאת אני.  חלק מהזלזול שלי בשאלת ה"רצינות" נובע מייחודה של האהבה שאני חיה בה. ביני ובין ס' יש הפרש גילים גדול, ומלבד זה הוא כבר עבר פרקי חיים שאני עוד לא הגעתי אליהם: נישואים, גירושים, ילדים. אפילו שאיש מאתנו לא שש לדון בכך, האופק המשותף לשנינו אינו נראה כמו ההבטחה הבורגנית הנפוצה. אני לא נטרדת מכך יותר מדי בשל גילי הצעיר והעובדה שאינני ממהרת לשום מקום, וממילא לא הבטחנו זה לזו שום דבר ברגע של חולשה. טוב לנו ביחד, וזה הכול.

הפשטות הזו שבין שנינו, ההסתפקות הזו בבסיסי, בקיים, מוציאה לא מעט אנשים טובים מדעתם. ככל שהעולם מסביב נעשה מופרע, בוטה ואלים מבחינה מינית ורגשית, כן רבים מוצאים מפלט ונחמה בדבקות באיזה קוד מוסרי או רגשי שבעצמם אינם בטוחים כי יצליחו לאחוז בו.

כמו שאדם אשר מנהל רומן מחוץ למסגרת מגלה פתאום כי רבים ממכריו נמצאים בסיפור דומה, כך גם אני מביטה סביב ורואה אותם: את הזוגות העייפים שצווארם כבר שמוט מכובד החובה שהוטלה עליהם – להתחתן; את הזוגות הנשואים שנים ארוכות שיוצאים בלילות שבת עם זוגות דומים, ומטיילים בשדרה כשהגברים תמיד בראש, מהסים בקולות נמוכים את נהמת לבם. הנשים מאחור, מותחות שיחה שאולי לא הייתה מתקיימת אלמלא נכפתה עליהן הפגישה. מי יודע כמה סודות, כמה טינה, כמה כאב מסתתרים מתחת לחזות האנשים הללו, שגם הם היו פעם זוגות צעירים אשר אהבתם הראשונה נדחקה "לכיוון רציני" וקמלה.

מה דחוף כל כך? מה קוסם כל כך בהצהרת כוונות מתוכננת שסופה משכנתה? האם ה"רצינות" הזו היא ההוכחה היחידה לכך ששני האנשים הכורעים תחתיה באמת מתאימים זה לזה? ובכלל, אמרתי לאמא שלי באותה פגישה, אם ס' היה בגיל שלי או מבוגר ממני רק מעט, האם גם אז היית טורחת לברר אם מערכת היחסים שלנו, שנמשכת בסך הכול שנה וחצי, רצינית? גם אז היית דואגת? אם הייתי יוצאת עם בחור בן 27, אני בטוחה לחלוטין שאיש לא היה נזעק לברר אם אנחנו מתאימים זה לזו, אם הוא חכם מספיק, מצחיק מספיק, מעניין ויפה מספיק כדי להתאים לי. למה? כי אנשים מניחים אוטומטית שכל בחור בגיל שלי יכול להתאים לי. פשוט כך, כי הוא נולד מצירוף מקרים ומחרמנות אקראית של הוריו אי-שם בתחילת שנות השמונים. מה יש לדבר, ממש מצאתם לכם סיבה להתאהב.

יותר מהכול הורסת אותי הצביעות. בסרט "מה שעובד" של וודי אלן הופיע במסך לארי דיוויד המכוער והעקמומי אך האינטליגנט להפליא. האישה הצעירה שלצדו (שהתאהבה בו לכאורה ללא שום סיבה – הרי הוא התייחס אליה כמו זבל) הייתה יפה, אך מטומטמת להדהים, חסרת עמוד שדרה, מחשבה או דעה מקורית משלה. לאורך כל הסרט היא מקיאה את המנטרות שאימצה מבן זוגה המרושע, וברגע שאמה (המטומטמת לא פחות) דוחפת לזרועותיה את החתיך הראשון בן גילה היא שוכחת הכול ועוברת הלאה, אל עבר העתיד הנכון וההגיוני שתוכנן עבורה. בסיום הסרט (זהירות, ספוילר!) כולם חוגגים בסלון של לארי דיוויד – האמא, אשר הפכה מדרומית בורה ואדוקה לאמנית קולאז'ים שחיה במשולש אהבים עם שני גברים, האב האדוק לא פחות, שהחליט לצאת מהארון והתאהב בגבר, הבחורה הצעירה עם אהובה הטרי והצעיר כמוה, ולארי דיוויד, שמצא לו אהובה חדשה, מבוגרת מקודמתה בתפקיד. כלומר האמריקנים (ומניסיון, גם הישראלים) מסוגלים לשאת הכול – הומואים, שלישייה במיטה – רק לא זוג סטרייטי רגיל עם הפרשי גילים של יותר מכמה שנים. הרצינות מעולם לא נראתה מגוחכת יותר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 2.12.2009

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “זה לא הגיל

  1. אני כל כך מבינה אותך, אבל מהצד השני…
    גם ביני ובין חבר שלי יש פער גילאים משמעותי למדי. שלא כמו אצלכם, אצלנו מדובר בשבע שנים בלבד, אבל, וזה אבל משמעותי למדי, הפער הוא לטובתי (או לרעתי, תלוי איך מסתכלים). כלומר – אני מבוגרת ממנו בשבע שנים.
    וגם אני צריכה להתמודד עם תהיות ה"מתי תתחתנו, כשאת תהיי כבר קרובה ל-40??"

    אגב, גם אני הזדעזעתי מהסוף הקונפורמיסטי (במסווה) להחריד של הסרט הזה, שעד לחצי השעה האחרונה שלו דווקא היה משעשע לפרקים…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s