שבירה בציבור

ס' ואני לא טובים בהופעות ציבוריות. כשזה רק שנינו יש בינינו מתיקות שאי-אפשר להתכחש לה. ברור שלא תמיד, אחרי הכול אנחנו רק בני אדם, לא רובוטים פרוותיים שמתוכנתים לומר "אני אוהב אותך" או לעשות נעימים בגב בשלוש מהירויות לבחירתך, ובכל זאת יש משהו בשניים האלה, אנחנו.

זוג.

למשל: הרגע הזה שאנחנו הולכים ברחוב וס' שולח יד בלי אזהרה ותופס לי את עצם הבריח בלפיתת נלסון ("חיבוק" הוא קורא לזה בזמן שאני צועקת "איי-איי, תיזהר על השן החולה") או כשאנחנו רואים אצלו בלפטופ איזה סרט דוקומנטרי-קולטורה-די לכיבוש, ובאמצע הסצנה הכי דרמטית הוא מגלה שכבר רבע שעה אני חפונה בשקע הכתף שלו ומריירת אגב נחירות.

לסדר לי מצע נוח לשינה במקום להשליך אותי הביתה בקור העז של ליל דצמבר, זו מתיקות. להיכנע ללחץ על חוליות השדרה שלי ולחבק אותו בחזרה במקום לטלפן לכירופרקטור, זו מתיקות. לאכול ארוחת ערב אצלו על השטיח בפיקניק ביתי, זאת מתיקות. להניח את הראש על הבטן שלו ולהקשיב לה בדבקות כאילו מדובר באנפלאגד של לאונרד כהן, זאת מתיקות.
לדאוג שגם הרגליים שלו יהיו מכוסות. לשאול אם אני רעבה. יש דברים שנולדים בין שני אנשים בלי שום צורך בתרגול או הכנה מוקדמת. הם פשוט דגרו בתוכנו וחיכו עד שתהיה להם סיבה טובה מספיק לבקוע.

עוד סוף שבוע שהתחיל מצוין נסתיים בחמיצות כללית לכל הצדדים הנוגעים בדבר. הסיבה: מנת יתר. בשישי בישלתי גולאש, וסעדנו עם אחותו הנהדרת של ס'. אני מחבבת אותה מאוד והיא אותי, אבל לאחרונה שמתי לב שס' אימץ לעצמו מנהג משונה להקניט אותי דווקא בנוכחותה. הוא עוקץ בחיוך, אני נפגעת, הוא צוחק מהפרצוף הזעוף שלי, אני יוצאת בעצבים, ובאופן כללי מתנהגת כמו תינוקת נעלבת, וזה לא אופייני לי כשאין אחרים מלבד שנינו בסביבה.

למרות זאת, ארוחת הערב עברה בשלום יחסי, ואחר כך, כשנשארנו לבד, שכחנו מהכל ונרדמנו ביחד, אפופי חיבה. למחרת בצהריים נסענו לארוחת צהריים אצל זוג חברים שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי לביתם, ומטבע הדברים ס' ואני היינו מתוחים: האם אעשה בושות איומות? האם מישהו מהנוכחים ילקה בשבץ עם כניסת הבכורה שלי לחדר? האם צאצאיהם (בני גילי) של הזוג המארח יגחכו מעל הפולקע ברוטב וינעצו זה בזה מרפקים נבוכים? כל זאת ועוד בפרק הבא: "נועה וס' עושים את נאות אפקה".

היה בסדר. האוכל היה טעים, הילדים היו קורקטיים אך נעימים, ולא נרשמו מקרי תמותה. למרות זאת, יצאנו נכאים מעט: הערה מבודחת שהערתי לס' ליד השולחן התקבלה בשתיקה קודרת ומכווצת גבות מצדו. מהר מאוד מצאתי את עצמי על גג ביתם של המארחים, מעשנת סיגריה לבד בעוד ס' נותר בסלון. והרי כמה דקות קודם לכן היינו נאהבים ונעימים-לאן זה נעלם?

לכל אחד כמעט יש זוג חברים כזה: שניים שדבקים זה בזה, מגיעים ביחד לכל מקום, והופכים כל אירוע למסיבת קיטורים. הוא מתלונן על הטעם שלה בלבוש, היא נוזפת בו על אכילה בפה פתוח. הוא מניח עליה יד, היא מסננת "אל תיגע בי" וממשיכה את הבדיחה שהתחילה, אפילו בלי לשנות הבעה.

בדרך כלל, אם מבודדים את בני הזוג זה מזה, עשויה להצטייר תמונה שונה: "הוא יודע להיות מקסים", תשתפך האישה, "היא האישה המושלמת", יתפייט הגבר. נראה שמדובר בזיווג מושלם. אז איך קורה שברגע שהם מזדמנים לחברת אנשים, השניים האלו נעשים קברט נודד של חוסר שביעות רצון?

כשהיינו קטנים היו שתי מילות קסם שבכוחן לעצור כל ריב או קטטה: "בלי הורים". יכולנו לקלל ולצעוק ולמשוך בשערות, אבל ברגע שנשמעה המילה "אימא'שך" או "אבא'שך" ידענו שנחצה הגבול. איכשהו, מאז שגדלנו נהיה כלל הברזל הזה גמיש מדי. אולי מודעות היתר הפסיכולוגית להשפעת ההורים על אישיותו של אדם, אולי המונח "כנות", שנעשה מוערך עד כדי גלישה לחוסר טאקט – כך או כך, אנשים יכולים היום לשלוף את הורי היריב מהבוידעם בלי שאף אחד יוכל לצעוק "פוס משחק".

ידוע שאחד הרגעים המכוננים בקשר זוגי הוא רגע הפגישה עם ההורים, אבל שום אדם מאוהב אינו משער לעצמו שבזה הרגע הוא העניק לבן זוגו תחמושת עתידית לכל ריב שיבוא. המשפט "אתה בדיוק כמו אימא/ אבא שלך" הוא עוול חמור. וכי מה יעשה הנאשם? ישתנה באחת? יכריז על ניתוק מידי מהוריו? ימציא טופס אימוץ? אין דבר קשה יותר מלהודות שגם אתה הולך בדרכם של האנשים שהביאו אותך לעולם, האנשים שלפעמים מצאת את עצמך נשבע שלעולם לא תהיה כמוהם.

בין העקיצות הציבוריות להשוואה להורים עובר קו ברור מאוד: בשני המקרים מדובר בפגיעה שאין כל אפשרות להתגונן מפניה. אין שום דרך להוכיח לזולת בן רגע שאינך דומה להוריך, וכל תגובה לעלבון פומבי, אלגנטית ושנונה ככל שתהיה, תיראה תמיד קלושה ונוטרת טינה.

כי מה אפשר לעשות? להעליב בחזרה? להוריד כאפה נחושה ולא מתפשרת על עורפו של האיש שרק אתמול חיבק אותך ברכות ושבאוזנו לחשת שאת אוהבת אותו הכי בעולם? ואם אתה הוא הפוגע, איך תפצה את הזולת? התנצלות? פרחים? הצעת נישואים לילית אגב השתלשלות מהמרזב?

ישנם זוגות שיודעים לתת שואו מצוין מחוץ לבית. הם מתלטפים וממלמלים דברי ליבוב בכל פעם שעין זרה שוזפת אותם, אך ברגע שהדלת נטרקת מאחוריהם והם נותרים לבד, נושרת הקליפה ונותר חלל ריק, אדישות או תיעוב במקרה הרע. ס' ואני יודעים מצוין להיות רק שנינו. האם נדע לשמור עלינו שם בחוץ?.

פורסם ב'זמן תל אביב' מעריב, 30.12.2009

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s