ילדה שמנה

השבוע, באחת מגיחותיי לאינטרנט, צדה עיני פרסומת שריצדה על המסך. "גם לילד שלך מגיע להיראות נהדר – בגדי ילדים מעוצבים במידות גדולות", נכתב שם מתחת לתמונתה של ילדה מקסימה בשמלה ורודה.

ילדה אוכלת

"סוף-סוף!" קראתי בקול, ופתאום תפסתי את עצמי: אין לי ילדים במידות גדולות. למעשה, אין לי ילדים בכלל. בעצם, בלי קשר למידה, הרי אני כבר לא ילדה. למעשה, השמחה שהרגשתי מול המודעה באה לא ממני, אלא ממישהי שהייתי פעם, לא כל כך מזמן.

הייתי ילדה שמנה. המונח הזה נשמע מחמיר מעט בהתחשב בעובדה שאפילו בתקופות הקשות סחבתי עליי לא יותר משמונה קילוגרמים עודפים, אבל כשרובם מתרכזים באיזור הבטן (קילוגרם שובב אחד התמקם בלחיים ובסנטר), למי יש כוח להתעסק בהגדרות?

גדלתי אצל שני הורים עם תיאבון בריא מצד אחד וסבתא ניצולת שואה מצד אחר. אם זה לא מספיק, לאבי הייתה קונדיטוריה ומאפייה בירושלים מלאה כל טוב; ואני אכלתי. אוהו, כמה שאכלתי.
אחד התענוגות החביבים עליי היה מילוי כוס גבוהה בקצפת, זילוף סירופ שוקולד מעל ואכילת התערובת המופלאה בכפית ארוכה. בקיצור – לא היה לי שום סיכוי להיות שום דבר אחר מלבד מה שאני: שמנה.

אחת האמרות החביבות על יועצות חינוך היא "אין ילד רע – יש רק ילד שרע לו". בתור מי שעברה יועצות בכמות המספיקה להקיף פעמיים את כדור הארץ, הרשו לי לחלוק על הקביעה הזו. כל ילד יכול להיות רע, אם רק ייתנו לו את ההזדמנות. ואיזו הזדמנות קורצת לחבורת ילדים יותר מילדה שמנה שנקלעת ביניהם? במשך שש שנות בית הספר היסודי, בשלושה מוסדות חינוך שונים, התמודדתי עם רוע מזוקק שנבע מילדים שבכל מצב אחר היו עשויים לזכות בכינוי "מלאכים" ו"לא ייגעו בזבוב". כמה מהם היו שמנים פי כמה ממני, אבל כנראה השילוב של שומן חיצוני ופגיעות ניכרת לעין הפך דווקא אותי למטרה.

"דבה", "גוש שומן", ואיך אוכל לשכוח את הכינוי שליווה אותי במשך שנתיים רצופות בבית הספר הר-טוב שבקיבוץ צרעה: "פרה". יותר משליווה אותי הכינוי הוא החליף את שמי הפרטי. הימצאן של פרות אמיתיות בקרבת בית הספר (בכל זאת, קיבוץ) העניקה לאויביי לכיתה שפע תחמושת. בימים שאחות בית הספר עוד נהגה לזמן את התלמידים לשקילה פעמיים בשנה, נידונתי להשפלה פומבית בכל פעם שהגיע תורי וסקלת המשקל נטתה חדות ימינה. הבנות האחרות היו תמיד קטנות כאלה, אווריריות, רקדו ג'ז או השתתפו בחוג התעמלות קרקע, ואני? מוווווווווו.

כל מי שהיה ילד שמן יודע שהבעיות בבית הספר הן רק יריית הפתיחה בקרב האמיתי המחכה לו בבית. יש מספיק סבל בלהיות ילד שמן להוריםרזים ומטופחים, אבל קשה הרבה יותר להיות ילדה שמנה לזוג הורים שבעצמם סובלים מעודף משקל. איך אפשר לרזות מכוח ההחלטה בלבד בבית שכל דריו אוהבים לאכול, והרבה? תקופה מסוימת, בהשפעתה של חברה כלשהיא, ניסתה אמי להגביל אותי באכילה. החברה ההיא בדיוק רזתה באורח פלא באמצעות אחת השיטות האמריקניות, והחלה להקפיד על הרגלי האכילה של בתה היפה והמלאה מעט.

השיטה כללה השפלות פומביות מהסוג שמוכר לכל ילד שמן באשר הוא: בכל מפגש הכולל אוכל נזפה האם בבתה בפומבי בכל פעם שזו שלחה יד או אפילו מבט עורג בכיוון המזון. "את ממש לא צריכה את זה, במצבך". בהשראתה הפכה אותי אמי למופע המרכזי בכל ארוחה, והנוכחים נעצו בי עיניים. לאחר מכן הייתה מפרטת אמי את תלאות ההרזיה שלי באוזניהם בעוד אני נמלטת לחדרי בבושה ומתייפחת שם לתוך הכרית או עומדת מול המראה, ממששת בתיעוב את קפלי השומן שבבטני ותוהה אם נגזר עליי לחיות כך לנצח, מעוותת צורה, לא רצויה.

בכיתה ד' רשמה אמי את שתינו ל"שומרי משקל", שקיימו סדנת ערב במתנ"ס. ישבנו שם שתינו, מוקפות אימהות ובנות ענקיות, וחישבנו קלוריות. קיבלנו אבקות סיבים תזונתיים שאפשר לערבב בחלב או במיץ תפוזים לתחושת שובע, אך בבית נהגתי לחסל את כל שקיות האבקה בערב אחד ולחטוף מאמי צעקות איומות. "תסתכלי על עצמך!" היא צווחה, "עם בטן של היריון בחודש שלישי!"

הסיוט הגדול ביותר שלי היה תהליך קניית בגדים. לקראת כל אירוע הפכנו, אמי ואני, את כל חנויות הבגדים בירושלים בניסיון למצוא משהו שיישב כמו שצריך על הילדה השמנה. המסעות הללו הסתיימו כמעט תמיד במפח נפש. במשך שעות ארוכות נשלחתי שוב ושוב לתאי מדידה מיוזעים, אוחזת ערמות בגדים, ויצאתי דומעת ואכולת שנאה עצמית: שום דבר לא עולה עליי.

אמא שלי, שהייתה אמורה לנחם אותי ולתמוך בי, רק כעסה יותר. מה אפשר לעשות עם ילדה כזו, ששום בגד לא נסגר לה על הבטן? בסופו של דבר נגררנו לחנות רגילה לבגדי מבוגרים, ורק שם הצלחנו למצוא חולצה רפויה מספיק שתסתיר את מה שצריך. בקלטות וידאו מחתונות משפחתיות רואים אותי רוקדת, סמוקת לחיים ומיוזעת, בטוניקה של דודות. שנים ארוכות, גם לאחר שרזיתי (לא, לא דיאטה. פשוט צמחתי לגובה ולמדתי לזרוק אוכל), לא הייתי מסוגלת להיכנס סתם כך לחנויות בגדים.
בפעם הראשונה שקניתי בגד לבדי, בגיל 15, חזרתי הביתה והראיתי לאמי את הקנייה. "מה זה? זה לא בגודל שלך", היא אמרה. "בטח שכן", הגבתי, והראיתי לה את התווית במידה 44. באותו זמן כבר ירדתי למידה 40.

גם היום, כשאני לובשת מידה נורמלית לפי כל קנה מידה אנטומי ותזונתי, אני נתקלת בקושי לקנות בגדים. ברוב רשתות האופנה נמכרים בגדים קטנים הרבה יותר מהמידות המצוינות עליהם: מידה 42 היא למעשה 40, מידה 38 היא בפועל 36. כך נוצר מצב שנשים במידות נורמליות אינן יכולות למצוא בגדים שיהלמו את גופן בלי לחוות תסכול, אבל לנשים יש מגוון גדול למדי שאפשר לבחור ממנו. כשזה מגיע לילדים, החנות החדשה למידות גדולות היא רק ההתחלה, אבל אולי היא תסייע להכרה בכך שגם לילדים כמו שאני הייתי פעם מגיעים התייחסות אנושית ואפילו כבוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.1.2010

איזהו עשיר?

רחוב. כמה פעמים ביום אנחנו משתמשים במילה הזו? "הלכתי ברחוב". "אחי, איך אני מגיע מפה לרחוב אלנבי?" "עוד חמש דקות תהיה מונית, תחכה ברחוב".

שדרות רוטשילד. גם המסעדות מוגבהות

על פי "ויקיפדיה", רחוב הוא חלק ציבורי של מקום יישוב, ובו מתאפשר מעבר של הולכי רגל, ולרוב של כלי רכב. פוליטיקאים ופרשני חדשות אוהבים לדבר על "התחושה ברחוב הישראלי", אבל הרחוב הישראלי הוא פיקציה, מונח מיושן, שעומד לעבור מן העולם.

אחד הדברים הבולטים המאפיינים את מתעשרי השנים האחרונות הוא הימנעות מוחלטת מהרחוב. ארכיטקטים יכולים לספר לכם עד מחר סיפורים על כך שמגדלים הם הצורה הטובה ביותר לחיסכון בקרקע, אבל מאחוריהם עומדים האנשים עם הכסף הגדול, ולהם יש מטרה אחרת לגמרי: לחסוך לעצמם כל מגע עם הרחוב.

שימו לב למגדלי המגורים החדשים: הם מוקפים גדרות, שלעתים מוסוות בצמחייה מטופחת. מצלמות מנטרות את הכניסה, מאבטחים מסתובבים ליד הבניין, ובתוך הלובי יש שומר, שמטרתו למנוע מזרים לטמא את ההיכל. אם תנסו להיכנס סתם כך לאחד המגדלים כדי להתרשם מאיכות השיש האיטלקי, תתוחקרו מיד על סיבת בואכם ותישלחו החוצה.

אחד השקרים הלבנים הגדולים של מתכנני המגדלים הוא הקצאת "שטח לטובת הציבור" בקרבת כל מגדל. בפועל, מדובר ברחבת אבן חסרת נשמה, מנוקדת בכמה עצי נוי. לא פארק, לא גן שעשועים, לא ספסלי אוהבים. אם תנסו לנצל את מעמדכם כציבור ב"שטח לטובת הציבור" (במגדל נווה צדק למשל), תזכו למבטים חשדניים ולאי-נעימות. הרמז ברור מאוד: אינכם רצויים פה.

העשירים החדשים אינם מעוניינים לבוא במגע עם שום פן של הרחוב הישראלי: בבוקר הם יורדים מדירתם היישר אל החניון שחונה בו ג'יפ נוצץ. נכון, הם נוסעים בתוך העיר, אבל ג'יפים מטבעם לא ממש קרובים לקרקע. הנהג רואה הכול מלמעלה, ולמעשה אינו רואה דבר. כשנוהגים בג'יפ לא צריכים לתמרן בין ערמות חרא של כלבים או להתחמק מהומלסים ששוכבים על הספסל.

אם בכל זאת צריך להחנות את הג'יפ לכמה דקות, אפשר תמיד לעמוד על המדרכה. לא, לא עם שני גלגלים. את זה תשאירו למכוניות הפשוטות. ארבעה גלגלים מוצקים על המדרכה לכל רוחבה, והופ-מי אמר שאין חניה בתל אביב. הולכי רגל, אימהות עם עגלות, ילדים שחוזרים מבית הספר? שירדו לכביש. הג'יפאי עסוק. פקח חניה? נו, מאה שקלים. מחר נשלח את המזכירה לשלם את זה בדואר.

בערב יוצאים לרוטשילד לאכול. גם המסעדה מוגבהת מהרחוב. בכניסה עומד שומר, והג'יפאים מרגישים בטוחים יותר. הם אולי משכנעים את עצמם שזו אבטחה נגד פיגועים, אבל בעלי המסעדה פוחדים לא ממחבלים אלא מטיפוסים אחרים לגמרי: הנרקומנית השלדית מפינת בלפור, הנרקומנית האולטרה-שלדית מהרצל, ההומלסית שמספרת בכל פעם סיפור אחר – פעם גנבו לה ארנק, פעם אין לה שמיכה. בהחלט לא נעים, והורס את התיאבון.

כמובן הרחוב מלא עוד אנשים, לא רק הומלסים ונרקומנים. הרי אני שם. ואתם. אבל גם אנחנו לא ממש כוס הקאווה של הג'יפאים. כי לעומתם, מי אנחנו בכלל, מרוויחי המינימום, מקוצצי ההטבות, נעשקי הארנונה ונמצצי החשמל? הג'יפאים הם האנשים שבכמה מילים מסוגלים לפגוע בתנאי ההעסקה שלי, לקצר לי את הפסקת

האוכל, להאריך לי את שעות העבודה בלי תשלום נוסף. חלילה, אין להם שום דבר אישי נגדי – הם לא מכירים אותי, אבל בינינו, הם גם לא רוצים להכיר. בשבילם אני עוד מספר או נתון במצגת פאוור-פוינט כלכלית, ואין להם בעיה לומר "המספרים האלה לא מקובלים עליי, אני רוצה שעד הרבעון הבא הם יופחתו בעשרה אחוזים". הם לא מסוגלים לדמיין למשל שאני הבת שלהם ולהתחשב בי בשל כך.

הרי ביני ובין הילדים שלהם אין דבר במשותף. הם לומדים תקשורת ומנהל עסקים בבינתחומי, מתגוררים (בגפם, לעולם לא עם שותפים) בנכס המשופץ שהעניקו להם הוריהם מתוך מבחר הנכסים שברשותם. הילדים האלה לא ילמדו או יעבדו אתי לעולם. לא ייסעו אתי באוטובוס. כי מי נוסע באוטובוס היום? רק מי שאין לו בררה. החלשים, הנגזלים, חסרי הלובי, שאפשר להעלות להם את תעריף הנסיעה בלי למצמץ. הרי הם לא יעשו דבר.

האומנם?
ככל שמצבם של הג'יפאים משתפר, כן מצבנו מידרדר. אתם ואני סולקנו מהתודעה שלהם כבר מזמן. הם לא הולכים במדרכות שלנו, לא נושמים את אותו אוויר, לא אוכלים את אותו אוכל, לא חיים באותה מדינה. כבר לא מדובר ב"פער חברתי". מדובר בבערה שהולכת ומתלקחת.

יותר ויותר אנשים "רגילים" צוברים זעם. אנשים כמוכם וכמוני, שעובדים שישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום ובכל זאת מסיימים את החודש עם 3,500 שקלים בזמן שמישהו אחר אוסף לכיסו את הרווחים ומדבר על צמצומים בעלויות. הג'יפאים עושים הכול כדי לא להתערבב עם הרחוב, ולכן הם לא יודעים שמהרחוב נשקפת להם הסכנה. כי אין דבר מסוכן יותר ממי שאין לו מה להפסיד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 20.1.2010

מתנות

באופק כבר נצנצו פנסי הגגות של מגדלי עזריאלי, ואי-הנוחות הקלה שהרגשתי במשך שעה וחצי של נהיגה מהצפון לתל אביב הפכה רשמית למועקה. ס' נמנם במושב הנוסע, ואני הידקתי לסתות ואת האחיזה בהגה. ברמזור בעלייה ממחלף השלום התעורר ס'. 'תיסעי קודם כול לדירה שלך, אני כבר אמשיך משם במכונית בחזרה אליי', הוא אמר, ואני הנהנתי בנוקשות.

מתנה

זה עתה חזרנו מטיול של כמה שעות בצפון לציון יום הולדתי. תכננו לנסוע לאזור עין חרוד, אבל גשמים כבדים ליוו אותנו מהבוקר ובלמו אותנו באיזור זיכרון יעקב. דמיינתי יום בטבע, השתרעות באחו ירוק וכרסום חמציצים, ובמקום זה מצאנו את עצמנו כלואים במכונית, עוצרים מדי פעם לגיחה קצרה החוצה, נושמים את ריח האדמה הרטובה, וחוזרים ספוגי טיפות פנימה, להתחמם.

קינחנו בפיתה עם לבנה בבת שלמה, וחזרנו הביתה בחושך, לא לפני הביקור המחייב ב"איקאה" (שולחן עם שלוש רגליים דגם בורגנסן, רק 49.90 שקלים!).

נכון, לא יצא בדיוק כמו שרצינו, אבל לס' ולי טוב ביחד, והנסיבות לא הפריעו לנו ליהנות מאוד, על אף המבול והתוכניות שהתבטלו. כשנמצאים עם אדם שאוהבים, אפילו נסיעה משותפת במכונית היא זמן איכות. אז איך קרה שעם כל קילומטר שעברנו בדרך חזרה לתל אביב התמלאתי כעס?

כשעצרתי את המכונית ליד הבניין שלי כבר הייתי אדומה מרוב איפוק. ס' שאל מה קרה, ובתגובה פרצתי בבכי מביך, משיכות באף והכול. "אתה לא הבאת לי מתנה", ייבבתי אל הדשבורד. ס' נאלם מתדהמה. "אני יודעת שזה מטומטם, ואתה בטח חושב שאני נקבה נצלנית, שרוצה יותר מדי, אבל אפילו לא כתבת לי כרטיס ברכה קטן, כמה מילים בדף של מדפסת, משהו".

שקט מסוכן השתרר בחלל המכונית. הרמתי את הראש מההגה, וראיתי את ס' מביט קדימה בזעם. "למה הכול חייב להיות לפי הטקס?" סינן. "זה כל כך משעמם! הרי היינו ביחד בטיול מ-10:00 בבוקר, אז למה ב-12:00 אני חייב לשלוף כרטיס ברכה וב-15:00 מתנה ארוזה בסרט? אני רוצה לתת לך מתנה, אבל לא מוכן להיות כבול לטקסים המטופשים האלה. כבר עברתי את זה. רציתי לשמח אותך, ואת גורמת לי להרגיש רע".

חמש דקות לאחר מכן כבר שכבתי לבד במיטה בחדר, מספיגה את הכרית ביפחותיי. האם ביקשתי יותר מדי? האם החמדנות הידועה לשמצה הרימה את ראשה המכוער גם אצלי? מה לא בסדר בי? מה היה לי רע בטיול החמוד שלנו? האם אני באמת זקוקה לחפץ כלשהו באריזה נוצצת כדי להרגיש שהיום יום הולדת? ס' הקדיש הרבה מאוד מזמנו כדי לשמח אותי – האם הרצון שלי במתנה חומרית הוא יריקה בפרצוף?

אף פעם לא הבנתי את הנשים האלו שיום ההולדת שלהן הוא תירוץ עבורן לרושש את הסביבה מנכסיה. בצבא ישנתי במיטת קומתיים מעל חיילת בשם אוסנת, שחודשיים לפני יום ההולדת שלה כבר בילתה שעות במתן הוראות מדויקות בטלפון לבן זוגה האומלל והמתרפס: לאיזה ספא היא רוצה שייקח אותה, סוג המסז' המדויק שהיא מחפשת (אבנים חמות ושמן פצ'ולי) ובירור רשימת התכולה והאבזור של הצימר, שהיא ביקשה ממנו להזמין עבורם לשלושה לילות.

שאר השיחות היו ניסיונות לסחוט מחברותיה רמזים על ההפתעות הנוספות המצפות לה ("אמרתי לו כבר מזמן שאני רוצה מנוי שנתי ל'לאשה', אבל נראה לי שהוא בסוף מביא לי רק בושם של דונה קארן"). לאחר מרתון שיחות שכזה נהגה אוסנת להוציא פנקס קטן ולסמן בו סימונים: המתנות שתקבל השנה ואלו שתיאלץ לדחות בצער ליום ההולדת הבא ("חבל, דווקא עכשיו ה. שטרן יצאו עם קולקציה מהממת. אוף").

אני נהגתי לנעוץ מבט בתקרה ולנסות לבלוע את הבחילה. בשבוע שעבר, כששכבתי במיטה בחדר ובכיתי, חשבתי על אוסנת. איפה היא ואיפה אני? ספר טוב עם הקדשה אוהבת על הכריכה הפנימית היה משמח אותי כל כך, וממילא צימר אף פעם לא היה כוס חליטת העשבים שלי. בכל זאת יצרתי אצל ס' תחושה שאני אחת הבנות האלה ששום דבר לא מספיק לה.

זה לא שהרגילו אותי למי יודע מה, להפך: רוב שנותיי מצאתי את עצמי מתבוננת בקנאה בחברות לכיתה שעבורן יום הולדת היה היום הזה שהן קמות בבוקר בידיעה ברורה שמישהו כבר עבד מאחורי הקלעים וארגן להן מסיבת הפתעה או לפחות ערמת מתנות נאה. זה לא שהזניחו אותי, חלילה. ההורים טרחו תמיד לציין את ימי ההולדת שלי ולהזמין את הכיתה למסיבה בסלון, אבל רוב הזמן רציתי להיות אחת הבנות האלו שהמסיבה מתארגנת סביבן מעצמה, לא מתוך יוזמה של איזו מורה שמרחמת על הילדה הלא משתלבת.

אולי החסך הזה הוא זה שגורם לי לצפות למשהו גדול? או אולי אלו החיים המודרניים שהרגילו אותנו לצפות תמיד לדרמה. אין ספק שאירועים גדולים כמו המילה הראשונה של ילד או סיום תיכון שווים חגיגה, אבל מה בנוגע לאירועים משניים וחוזרים כמו ימי הולדת? מה הסיבה שאנחנו עושים כזה עניין מיום אחד בשנה שבאופן שרירותי לחלוטין או באדיבות ניתוח קיסרי יצאנו בו לאוויר העולם? בר מצווה אני עוד מסוגלת להבין, אבל סתם יום הולדת, אפילו לא מספר עגול – מה הסיפור הגדול?

למחרת הבנתי: ס' ואני מעניקים זה לזה מתנות רבות, בלי צורך בתאריכים חיצוניים. לפני יומיים הכנתי לו תמונה לתלות על הקיר. כמה שבועות קודם לכן הוא נתן לי סריג בצבע לילך. לפני כן קניתי לו ספר ילדים שהזכיר לי אותו.
בכלל, הפגישות שלנו הן מתנה: הארוחות הקטנות שלנו ביחד, הטיולים הרגליים בקור המקפיא, חבוקים. ברור שבסופו של דבר קיבלתי ממנו מתנה ליום ההולדת. מתנה נהדרת, באמת. אבל המתנה האמיתית נמצאת בינינו, ואין בעולם כולו נייר צבעוני גדול מספיק שיוכל לעטוף אותה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 13.1.2010

תמרור עשור

את סוף העשור הקודם ציינתי בנשיפה על נרות שהיו נעוצים בעוגת קרם גדולה. מסביבי עמדו חמישה חבר'ה מהכיתה, וברקע התקדם מצעד שנות התשעים של גלגלצ לקראת המקום הראשון (One של U2, נרשמה אכזבה כללית). זה היה ב-30 בדצמבר 1999, יום הולדתי ה-15.

זוג

כשהגיע רגע כיבוי הנרות עצמתי עיניים, וביקשתי שלוש משאלות. כל משאלה הייתה שם פרטי: עמיחי, רועי ועוד אחד, שלא העזתי לדבר עליו אפילו עם הפסיכולוגית. עד כדי כך סודית ומופרכת הייתה ההתאהבות ההיא. ביקשתי את שלושת האנשים ההם לעצמי, וקיוויתי שמישהו באגף המשאלות יחבב אותי מספיק כדי להתקזז ולסדר לי לפחות את אחד מהם.

צה"ל עוד היה בלבנון, פיגועים הרעידו מדי פעם את ירושלים, וכל נסיעה באוטובוס הייתה רולטה רוסית מרובת משתתפים, אבל כל אלו היו רק הרקע, שגרה מעיקה שמאחוריה מסתתרות הצרות והדאגות האמיתיות: מה יהיה אתי? בת 15, עם נשיקה צרפתית אחת בלבד ברקורד (וגם היא הגיעה רק בזכות התערבות מטופשת בין חברים), אמא שלא מסוגלת לתקשר אתי בפחות מ-170 דציבלים, חצ'קונים כואבים, והנורא מכול – היעדר מוחלט של שדיים. הבנות מסביבי צימחו הרים וגבעות בזמן שאני נשארתי שטוחה כמו שולחן הפורמייקה בכיתה, שחרטתי עליו בסכין יפנית את שמות כל אהוביי המכזיבים. כולם, מלבד אחד.

אף אחד מהם לא אהב אותי בחזרה. אף אחד, אף פעם. באותה שנה הפסקתי לכתוב ביומן האישי, שניהלתי מאז כיתה ב', ועברתי לכתיבת שירים גרועים על דפי שורות צהובים במחברת היחידה, שטרחתי לסחוב לבית הספר. על מחברות נפרדות לכל שיעור כבר ויתרתי מזמן, שלא לדבר על ספרים. גאוגרפיה, תנ"ך, ערבית? אל תטרידו אותי בזוטות בזמן שמחלון הכיתה אפשר לתצפת על המגרש ואולי לראות שם את אחד מנושאי תשוקתי.

הייתי משוכנעת באמת ובתמים שאם רק אוהב חזק מספיק, אם רק אהיה עקשנית למדי, אם רק אמצא את המילים המתאימות, יקרה הנס, וכמו בשיר של חזי לסקלי, שמצוטט בפתיחת הספר "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, המילים ייהפכו לגוף. בטחתי יותר מדי ביכולתה של אהבתי להמס כל התנגדות. חשבתי שאם אהיה הרבה בסביבה או איראה תמיד נכונה לתת את עצמי, נפש וגוף והכול, מישהו יבוא סוף-סוף ויגיד: "את כל כך אוהבת. איך אפשר שלא לאהוב אותך".

בסוף 1999 לא ידעתי כלום. שום דבר. עוד דבקתי בחלום הילדות שלי להיות שחקנית תאטרון, ולא שיערתי שההתפכחות המכאיבה ממנו נמצאת ממש מעבר לפינה. בסוף 1999 האמנתי שאין דבר חתרני יותר מללכת יחפה במרכז העיר ירושלים ולעשן נרגילה עם טבק תפוח. בסוף 1999 שנאתי את תל אביב – עיר רועשת מדי שממילא נמצאת מעבר להרי החושך.

הדבר הכי קרוב אליה היה הסדרה "פלורנטין", שעלתה לשידור שנתיים קודם לכן, אבל מלבד כמה דימויים שנחרטו בי לנצח (מבוגרים נוסעים על אופניים! סתם כך, לא רק ביום כיפור!), לא יכולתי לדמיין את עצמי חיה חיים אחרים מאלו שחייתי באותו זמן. בשנת 1999 הייתי כמו החיילים היפנים שנשארו במסתור ולא ידעו שמלחמת העולם השנייה הסתיימה.

באיחור קולוסאלי מביך גיליתי את הפינק פלויד – מתעוררת בבקרים שחורים מרוב גשם, ובלי לפקוח עיניים מושיטה יד וחובטת בכפתור ה"פליי" של המערכת, מתלבשת מהר בגלל הקור, עטופה בצליל הקודר. לא ידעתי שעשר השנים הבאות יהיו מרתקות, אך קשות ביותר – נפילות ועליות, עזיבת הבית ונסיגה מפחידה חזרה, התמוטטות ובנייה מחדש. אהבה גדולה, שתסעיר ותפרח ותלמד אותי דברים שלא העזתי לחלום, פרדה מרה ואהבה חדשה ואחרת.

אם אפגוש עכשיו את חמשת החבר'ה שהיו לצדי אז, באותו רגע של נשיפת הנרות, ואספר להם על חיי – לא אראה הפתעה בפניהם. כמה נבואות נשמעו בנוגע אליי באותו יום הולדת, כמה מהן נאמרו בצחוק, וכמה מהן ברצינות. כנראה בלי להתכוון הגשמתי כמה מהן.
"זוכר, כשהיית צעיר זרחת כמו השמש. זרח הלאה, יהלום משוגע. עכשיו המבט בעיניך, כמו חורים שחורים בשמים. זרח הלאה, יהלום משוגע".

* הציטוט תורגם מתוך השיר Shine on you crazy diamond, פינק פלויד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2010