תמרור עשור

את סוף העשור הקודם ציינתי בנשיפה על נרות שהיו נעוצים בעוגת קרם גדולה. מסביבי עמדו חמישה חבר'ה מהכיתה, וברקע התקדם מצעד שנות התשעים של גלגלצ לקראת המקום הראשון (One של U2, נרשמה אכזבה כללית). זה היה ב-30 בדצמבר 1999, יום הולדתי ה-15.

זוג

כשהגיע רגע כיבוי הנרות עצמתי עיניים, וביקשתי שלוש משאלות. כל משאלה הייתה שם פרטי: עמיחי, רועי ועוד אחד, שלא העזתי לדבר עליו אפילו עם הפסיכולוגית. עד כדי כך סודית ומופרכת הייתה ההתאהבות ההיא. ביקשתי את שלושת האנשים ההם לעצמי, וקיוויתי שמישהו באגף המשאלות יחבב אותי מספיק כדי להתקזז ולסדר לי לפחות את אחד מהם.

צה"ל עוד היה בלבנון, פיגועים הרעידו מדי פעם את ירושלים, וכל נסיעה באוטובוס הייתה רולטה רוסית מרובת משתתפים, אבל כל אלו היו רק הרקע, שגרה מעיקה שמאחוריה מסתתרות הצרות והדאגות האמיתיות: מה יהיה אתי? בת 15, עם נשיקה צרפתית אחת בלבד ברקורד (וגם היא הגיעה רק בזכות התערבות מטופשת בין חברים), אמא שלא מסוגלת לתקשר אתי בפחות מ-170 דציבלים, חצ'קונים כואבים, והנורא מכול – היעדר מוחלט של שדיים. הבנות מסביבי צימחו הרים וגבעות בזמן שאני נשארתי שטוחה כמו שולחן הפורמייקה בכיתה, שחרטתי עליו בסכין יפנית את שמות כל אהוביי המכזיבים. כולם, מלבד אחד.

אף אחד מהם לא אהב אותי בחזרה. אף אחד, אף פעם. באותה שנה הפסקתי לכתוב ביומן האישי, שניהלתי מאז כיתה ב', ועברתי לכתיבת שירים גרועים על דפי שורות צהובים במחברת היחידה, שטרחתי לסחוב לבית הספר. על מחברות נפרדות לכל שיעור כבר ויתרתי מזמן, שלא לדבר על ספרים. גאוגרפיה, תנ"ך, ערבית? אל תטרידו אותי בזוטות בזמן שמחלון הכיתה אפשר לתצפת על המגרש ואולי לראות שם את אחד מנושאי תשוקתי.

הייתי משוכנעת באמת ובתמים שאם רק אוהב חזק מספיק, אם רק אהיה עקשנית למדי, אם רק אמצא את המילים המתאימות, יקרה הנס, וכמו בשיר של חזי לסקלי, שמצוטט בפתיחת הספר "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, המילים ייהפכו לגוף. בטחתי יותר מדי ביכולתה של אהבתי להמס כל התנגדות. חשבתי שאם אהיה הרבה בסביבה או איראה תמיד נכונה לתת את עצמי, נפש וגוף והכול, מישהו יבוא סוף-סוף ויגיד: "את כל כך אוהבת. איך אפשר שלא לאהוב אותך".

בסוף 1999 לא ידעתי כלום. שום דבר. עוד דבקתי בחלום הילדות שלי להיות שחקנית תאטרון, ולא שיערתי שההתפכחות המכאיבה ממנו נמצאת ממש מעבר לפינה. בסוף 1999 האמנתי שאין דבר חתרני יותר מללכת יחפה במרכז העיר ירושלים ולעשן נרגילה עם טבק תפוח. בסוף 1999 שנאתי את תל אביב – עיר רועשת מדי שממילא נמצאת מעבר להרי החושך.

הדבר הכי קרוב אליה היה הסדרה "פלורנטין", שעלתה לשידור שנתיים קודם לכן, אבל מלבד כמה דימויים שנחרטו בי לנצח (מבוגרים נוסעים על אופניים! סתם כך, לא רק ביום כיפור!), לא יכולתי לדמיין את עצמי חיה חיים אחרים מאלו שחייתי באותו זמן. בשנת 1999 הייתי כמו החיילים היפנים שנשארו במסתור ולא ידעו שמלחמת העולם השנייה הסתיימה.

באיחור קולוסאלי מביך גיליתי את הפינק פלויד – מתעוררת בבקרים שחורים מרוב גשם, ובלי לפקוח עיניים מושיטה יד וחובטת בכפתור ה"פליי" של המערכת, מתלבשת מהר בגלל הקור, עטופה בצליל הקודר. לא ידעתי שעשר השנים הבאות יהיו מרתקות, אך קשות ביותר – נפילות ועליות, עזיבת הבית ונסיגה מפחידה חזרה, התמוטטות ובנייה מחדש. אהבה גדולה, שתסעיר ותפרח ותלמד אותי דברים שלא העזתי לחלום, פרדה מרה ואהבה חדשה ואחרת.

אם אפגוש עכשיו את חמשת החבר'ה שהיו לצדי אז, באותו רגע של נשיפת הנרות, ואספר להם על חיי – לא אראה הפתעה בפניהם. כמה נבואות נשמעו בנוגע אליי באותו יום הולדת, כמה מהן נאמרו בצחוק, וכמה מהן ברצינות. כנראה בלי להתכוון הגשמתי כמה מהן.
"זוכר, כשהיית צעיר זרחת כמו השמש. זרח הלאה, יהלום משוגע. עכשיו המבט בעיניך, כמו חורים שחורים בשמים. זרח הלאה, יהלום משוגע".

* הציטוט תורגם מתוך השיר Shine on you crazy diamond, פינק פלויד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s