מתנות

באופק כבר נצנצו פנסי הגגות של מגדלי עזריאלי, ואי-הנוחות הקלה שהרגשתי במשך שעה וחצי של נהיגה מהצפון לתל אביב הפכה רשמית למועקה. ס' נמנם במושב הנוסע, ואני הידקתי לסתות ואת האחיזה בהגה. ברמזור בעלייה ממחלף השלום התעורר ס'. 'תיסעי קודם כול לדירה שלך, אני כבר אמשיך משם במכונית בחזרה אליי', הוא אמר, ואני הנהנתי בנוקשות.

זה עתה חזרנו מטיול של כמה שעות בצפון לציון יום הולדתי. תכננו לנסוע לאזור עין חרוד, אבל גשמים כבדים ליוו אותנו מהבוקר ובלמו אותנו באיזור זיכרון יעקב. דמיינתי יום בטבע, השתרעות באחו ירוק וכרסום חמציצים, ובמקום זה מצאנו את עצמנו כלואים במכונית, עוצרים מדי פעם לגיחה קצרה החוצה, נושמים את ריח האדמה הרטובה, וחוזרים ספוגי טיפות פנימה, להתחמם.

קינחנו בפיתה עם לבנה בבת שלמה, וחזרנו הביתה בחושך, לא לפני הביקור המחייב ב"איקאה" (שולחן עם שלוש רגליים דגם בורגנסן, רק 49.90 שקלים!).

נכון, לא יצא בדיוק כמו שרצינו, אבל לס' ולי טוב ביחד, והנסיבות לא הפריעו לנו ליהנות מאוד, על אף המבול והתוכניות שהתבטלו. כשנמצאים עם אדם שאוהבים, אפילו נסיעה משותפת במכונית היא זמן איכות. אז איך קרה שעם כל קילומטר שעברנו בדרך חזרה לתל אביב התמלאתי כעס?

כשעצרתי את המכונית ליד הבניין שלי כבר הייתי אדומה מרוב איפוק. ס' שאל מה קרה, ובתגובה פרצתי בבכי מביך, משיכות באף והכול. "אתה לא הבאת לי מתנה", ייבבתי אל הדשבורד. ס' נאלם מתדהמה. "אני יודעת שזה מטומטם, ואתה בטח חושב שאני נקבה נצלנית, שרוצה יותר מדי, אבל אפילו לא כתבת לי כרטיס ברכה קטן, כמה מילים בדף של מדפסת, משהו".

שקט מסוכן השתרר בחלל המכונית. הרמתי את הראש מההגה, וראיתי את ס' מביט קדימה בזעם. "למה הכול חייב להיות לפי הטקס?" סינן. "זה כל כך משעמם! הרי היינו ביחד בטיול מ-10:00 בבוקר, אז למה ב-12:00 אני חייב לשלוף כרטיס ברכה וב-15:00 מתנה ארוזה בסרט? אני רוצה לתת לך מתנה, אבל לא מוכן להיות כבול לטקסים המטופשים האלה. כבר עברתי את זה. רציתי לשמח אותך, ואת גורמת לי להרגיש רע".

חמש דקות לאחר מכן כבר שכבתי לבד במיטה בחדר, מספיגה את הכרית ביפחותיי. האם ביקשתי יותר מדי? האם החמדנות הידועה לשמצה הרימה את ראשה המכוער גם אצלי? מה לא בסדר בי? מה היה לי רע בטיול החמוד שלנו? האם אני באמת זקוקה לחפץ כלשהו באריזה נוצצת כדי להרגיש שהיום יום הולדת? ס' הקדיש הרבה מאוד מזמנו כדי לשמח אותי – האם הרצון שלי במתנה חומרית הוא יריקה בפרצוף?

אף פעם לא הבנתי את הנשים האלו שיום ההולדת שלהן הוא תירוץ עבורן לרושש את הסביבה מנכסיה. בצבא ישנתי במיטת קומתיים מעל חיילת בשם אוסנת, שחודשיים לפני יום ההולדת שלה כבר בילתה שעות במתן הוראות מדויקות בטלפון לבן זוגה האומלל והמתרפס: לאיזה ספא היא רוצה שייקח אותה, סוג המסז' המדויק שהיא מחפשת (אבנים חמות ושמן פצ'ולי) ובירור רשימת התכולה והאבזור של הצימר, שהיא ביקשה ממנו להזמין עבורם לשלושה לילות.

שאר השיחות היו ניסיונות לסחוט מחברותיה רמזים על ההפתעות הנוספות המצפות לה ("אמרתי לו כבר מזמן שאני רוצה מנוי שנתי ל'לאשה', אבל נראה לי שהוא בסוף מביא לי רק בושם של דונה קארן"). לאחר מרתון שיחות שכזה נהגה אוסנת להוציא פנקס קטן ולסמן בו סימונים: המתנות שתקבל השנה ואלו שתיאלץ לדחות בצער ליום ההולדת הבא ("חבל, דווקא עכשיו ה. שטרן יצאו עם קולקציה מהממת. אוף").

אני נהגתי לנעוץ מבט בתקרה ולנסות לבלוע את הבחילה. בשבוע שעבר, כששכבתי במיטה בחדר ובכיתי, חשבתי על אוסנת. איפה היא ואיפה אני? ספר טוב עם הקדשה אוהבת על הכריכה הפנימית היה משמח אותי כל כך, וממילא צימר אף פעם לא היה כוס חליטת העשבים שלי. בכל זאת יצרתי אצל ס' תחושה שאני אחת הבנות האלה ששום דבר לא מספיק לה.

זה לא שהרגילו אותי למי יודע מה, להפך: רוב שנותיי מצאתי את עצמי מתבוננת בקנאה בחברות לכיתה שעבורן יום הולדת היה היום הזה שהן קמות בבוקר בידיעה ברורה שמישהו כבר עבד מאחורי הקלעים וארגן להן מסיבת הפתעה או לפחות ערמת מתנות נאה. זה לא שהזניחו אותי, חלילה. ההורים טרחו תמיד לציין את ימי ההולדת שלי ולהזמין את הכיתה למסיבה בסלון, אבל רוב הזמן רציתי להיות אחת הבנות האלו שהמסיבה מתארגנת סביבן מעצמה, לא מתוך יוזמה של איזו מורה שמרחמת על הילדה הלא משתלבת.

אולי החסך הזה הוא זה שגורם לי לצפות למשהו גדול? או אולי אלו החיים המודרניים שהרגילו אותנו לצפות תמיד לדרמה. אין ספק שאירועים גדולים כמו המילה הראשונה של ילד או סיום תיכון שווים חגיגה, אבל מה בנוגע לאירועים משניים וחוזרים כמו ימי הולדת? מה הסיבה שאנחנו עושים כזה עניין מיום אחד בשנה שבאופן שרירותי לחלוטין או באדיבות ניתוח קיסרי יצאנו בו לאוויר העולם? בר מצווה אני עוד מסוגלת להבין, אבל סתם יום הולדת, אפילו לא מספר עגול – מה הסיפור הגדול?

למחרת הבנתי: ס' ואני מעניקים זה לזה מתנות רבות, בלי צורך בתאריכים חיצוניים. לפני יומיים הכנתי לו תמונה לתלות על הקיר. כמה שבועות קודם לכן הוא נתן לי סריג בצבע לילך. לפני כן קניתי לו ספר ילדים שהזכיר לי אותו.
בכלל, הפגישות שלנו הן מתנה: הארוחות הקטנות שלנו ביחד, הטיולים הרגליים בקור המקפיא, חבוקים. ברור שבסופו של דבר קיבלתי ממנו מתנה ליום ההולדת. מתנה נהדרת, באמת. אבל המתנה האמיתית נמצאת בינינו, ואין בעולם כולו נייר צבעוני גדול מספיק שיוכל לעטוף אותה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 13.1.2010