איזהו עשיר?

רחוב. כמה פעמים ביום אנחנו משתמשים במילה הזו? "הלכתי ברחוב". "אחי, איך אני מגיע מפה לרחוב אלנבי?" "עוד חמש דקות תהיה מונית, תחכה ברחוב".

על פי "ויקיפדיה", רחוב הוא חלק ציבורי של מקום יישוב, ובו מתאפשר מעבר של הולכי רגל, ולרוב של כלי רכב. פוליטיקאים ופרשני חדשות אוהבים לדבר על "התחושה ברחוב הישראלי", אבל הרחוב הישראלי הוא פיקציה, מונח מיושן, שעומד לעבור מן העולם.

אחד הדברים הבולטים המאפיינים את מתעשרי השנים האחרונות הוא הימנעות מוחלטת מהרחוב. ארכיטקטים יכולים לספר לכם עד מחר סיפורים על כך שמגדלים הם הצורה הטובה ביותר לחיסכון בקרקע, אבל מאחוריהם עומדים האנשים עם הכסף הגדול, ולהם יש מטרה אחרת לגמרי: לחסוך לעצמם כל מגע עם הרחוב.

שימו לב למגדלי המגורים החדשים: הם מוקפים גדרות, שלעתים מוסוות בצמחייה מטופחת. מצלמות מנטרות את הכניסה, מאבטחים מסתובבים ליד הבניין, ובתוך הלובי יש שומר, שמטרתו למנוע מזרים לטמא את ההיכל. אם תנסו להיכנס סתם כך לאחד המגדלים כדי להתרשם מאיכות השיש האיטלקי, תתוחקרו מיד על סיבת בואכם ותישלחו החוצה.

אחד השקרים הלבנים הגדולים של מתכנני המגדלים הוא הקצאת "שטח לטובת הציבור" בקרבת כל מגדל. בפועל, מדובר ברחבת אבן חסרת נשמה, מנוקדת בכמה עצי נוי. לא פארק, לא גן שעשועים, לא ספסלי אוהבים. אם תנסו לנצל את מעמדכם כציבור ב"שטח לטובת הציבור" (במגדל נווה צדק למשל), תזכו למבטים חשדניים ולאי-נעימות. הרמז ברור מאוד: אינכם רצויים פה.

העשירים החדשים אינם מעוניינים לבוא במגע עם שום פן של הרחוב הישראלי: בבוקר הם יורדים מדירתם היישר אל החניון שחונה בו ג'יפ נוצץ. נכון, הם נוסעים בתוך העיר, אבל ג'יפים מטבעם לא ממש קרובים לקרקע. הנהג רואה הכול מלמעלה, ולמעשה אינו רואה דבר. כשנוהגים בג'יפ לא צריכים לתמרן בין ערמות חרא של כלבים או להתחמק מהומלסים ששוכבים על הספסל.

אם בכל זאת צריך להחנות את הג'יפ לכמה דקות, אפשר תמיד לעמוד על המדרכה. לא, לא עם שני גלגלים. את זה תשאירו למכוניות הפשוטות. ארבעה גלגלים מוצקים על המדרכה לכל רוחבה, והופ-מי אמר שאין חניה בתל אביב. הולכי רגל, אימהות עם עגלות, ילדים שחוזרים מבית הספר? שירדו לכביש. הג'יפאי עסוק. פקח חניה? נו, מאה שקלים. מחר נשלח את המזכירה לשלם את זה בדואר.

בערב יוצאים לרוטשילד לאכול. גם המסעדה מוגבהת מהרחוב. בכניסה עומד שומר, והג'יפאים מרגישים בטוחים יותר. הם אולי משכנעים את עצמם שזו אבטחה נגד פיגועים, אבל בעלי המסעדה פוחדים לא ממחבלים אלא מטיפוסים אחרים לגמרי: הנרקומנית השלדית מפינת בלפור, הנרקומנית האולטרה-שלדית מהרצל, ההומלסית שמספרת בכל פעם סיפור אחר – פעם גנבו לה ארנק, פעם אין לה שמיכה. בהחלט לא נעים, והורס את התיאבון.

כמובן הרחוב מלא עוד אנשים, לא רק הומלסים ונרקומנים. הרי אני שם. ואתם. אבל גם אנחנו לא ממש כוס הקאווה של הג'יפאים. כי לעומתם, מי אנחנו בכלל, מרוויחי המינימום, מקוצצי ההטבות, נעשקי הארנונה ונמצצי החשמל? הג'יפאים הם האנשים שבכמה מילים מסוגלים לפגוע בתנאי ההעסקה שלי, לקצר לי את הפסקת

האוכל, להאריך לי את שעות העבודה בלי תשלום נוסף. חלילה, אין להם שום דבר אישי נגדי – הם לא מכירים אותי, אבל בינינו, הם גם לא רוצים להכיר. בשבילם אני עוד מספר או נתון במצגת פאוור-פוינט כלכלית, ואין להם בעיה לומר "המספרים האלה לא מקובלים עליי, אני רוצה שעד הרבעון הבא הם יופחתו בעשרה אחוזים". הם לא מסוגלים לדמיין למשל שאני הבת שלהם ולהתחשב בי בשל כך.

הרי ביני ובין הילדים שלהם אין דבר במשותף. הם לומדים תקשורת ומנהל עסקים בבינתחומי, מתגוררים (בגפם, לעולם לא עם שותפים) בנכס המשופץ שהעניקו להם הוריהם מתוך מבחר הנכסים שברשותם. הילדים האלה לא ילמדו או יעבדו אתי לעולם. לא ייסעו אתי באוטובוס. כי מי נוסע באוטובוס היום? רק מי שאין לו בררה. החלשים, הנגזלים, חסרי הלובי, שאפשר להעלות להם את תעריף הנסיעה בלי למצמץ. הרי הם לא יעשו דבר.

האומנם?
ככל שמצבם של הג'יפאים משתפר, כן מצבנו מידרדר. אתם ואני סולקנו מהתודעה שלהם כבר מזמן. הם לא הולכים במדרכות שלנו, לא נושמים את אותו אוויר, לא אוכלים את אותו אוכל, לא חיים באותה מדינה. כבר לא מדובר ב"פער חברתי". מדובר בבערה שהולכת ומתלקחת.

יותר ויותר אנשים "רגילים" צוברים זעם. אנשים כמוכם וכמוני, שעובדים שישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום ובכל זאת מסיימים את החודש עם 3,500 שקלים בזמן שמישהו אחר אוסף לכיסו את הרווחים ומדבר על צמצומים בעלויות. הג'יפאים עושים הכול כדי לא להתערבב עם הרחוב, ולכן הם לא יודעים שמהרחוב נשקפת להם הסכנה. כי אין דבר מסוכן יותר ממי שאין לו מה להפסיד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 20.1.2010