ילדה שמנה

השבוע, באחת מגיחותיי לאינטרנט, צדה עיני פרסומת שריצדה על המסך. "גם לילד שלך מגיע להיראות נהדר – בגדי ילדים מעוצבים במידות גדולות", נכתב שם מתחת לתמונתה של ילדה מקסימה בשמלה ורודה.

ילדה אוכלת

"סוף-סוף!" קראתי בקול, ופתאום תפסתי את עצמי: אין לי ילדים במידות גדולות. למעשה, אין לי ילדים בכלל. בעצם, בלי קשר למידה, הרי אני כבר לא ילדה. למעשה, השמחה שהרגשתי מול המודעה באה לא ממני, אלא ממישהי שהייתי פעם, לא כל כך מזמן.

הייתי ילדה שמנה. המונח הזה נשמע מחמיר מעט בהתחשב בעובדה שאפילו בתקופות הקשות סחבתי עליי לא יותר משמונה קילוגרמים עודפים, אבל כשרובם מתרכזים באיזור הבטן (קילוגרם שובב אחד התמקם בלחיים ובסנטר), למי יש כוח להתעסק בהגדרות?

גדלתי אצל שני הורים עם תיאבון בריא מצד אחד וסבתא ניצולת שואה מצד אחר. אם זה לא מספיק, לאבי הייתה קונדיטוריה ומאפייה בירושלים מלאה כל טוב; ואני אכלתי. אוהו, כמה שאכלתי.
אחד התענוגות החביבים עליי היה מילוי כוס גבוהה בקצפת, זילוף סירופ שוקולד מעל ואכילת התערובת המופלאה בכפית ארוכה. בקיצור – לא היה לי שום סיכוי להיות שום דבר אחר מלבד מה שאני: שמנה.

אחת האמרות החביבות על יועצות חינוך היא "אין ילד רע – יש רק ילד שרע לו". בתור מי שעברה יועצות בכמות המספיקה להקיף פעמיים את כדור הארץ, הרשו לי לחלוק על הקביעה הזו. כל ילד יכול להיות רע, אם רק ייתנו לו את ההזדמנות. ואיזו הזדמנות קורצת לחבורת ילדים יותר מילדה שמנה שנקלעת ביניהם? במשך שש שנות בית הספר היסודי, בשלושה מוסדות חינוך שונים, התמודדתי עם רוע מזוקק שנבע מילדים שבכל מצב אחר היו עשויים לזכות בכינוי "מלאכים" ו"לא ייגעו בזבוב". כמה מהם היו שמנים פי כמה ממני, אבל כנראה השילוב של שומן חיצוני ופגיעות ניכרת לעין הפך דווקא אותי למטרה.

"דבה", "גוש שומן", ואיך אוכל לשכוח את הכינוי שליווה אותי במשך שנתיים רצופות בבית הספר הר-טוב שבקיבוץ צרעה: "פרה". יותר משליווה אותי הכינוי הוא החליף את שמי הפרטי. הימצאן של פרות אמיתיות בקרבת בית הספר (בכל זאת, קיבוץ) העניקה לאויביי לכיתה שפע תחמושת. בימים שאחות בית הספר עוד נהגה לזמן את התלמידים לשקילה פעמיים בשנה, נידונתי להשפלה פומבית בכל פעם שהגיע תורי וסקלת המשקל נטתה חדות ימינה. הבנות האחרות היו תמיד קטנות כאלה, אווריריות, רקדו ג'ז או השתתפו בחוג התעמלות קרקע, ואני? מוווווווווו.

כל מי שהיה ילד שמן יודע שהבעיות בבית הספר הן רק יריית הפתיחה בקרב האמיתי המחכה לו בבית. יש מספיק סבל בלהיות ילד שמן להוריםרזים ומטופחים, אבל קשה הרבה יותר להיות ילדה שמנה לזוג הורים שבעצמם סובלים מעודף משקל. איך אפשר לרזות מכוח ההחלטה בלבד בבית שכל דריו אוהבים לאכול, והרבה? תקופה מסוימת, בהשפעתה של חברה כלשהיא, ניסתה אמי להגביל אותי באכילה. החברה ההיא בדיוק רזתה באורח פלא באמצעות אחת השיטות האמריקניות, והחלה להקפיד על הרגלי האכילה של בתה היפה והמלאה מעט.

השיטה כללה השפלות פומביות מהסוג שמוכר לכל ילד שמן באשר הוא: בכל מפגש הכולל אוכל נזפה האם בבתה בפומבי בכל פעם שזו שלחה יד או אפילו מבט עורג בכיוון המזון. "את ממש לא צריכה את זה, במצבך". בהשראתה הפכה אותי אמי למופע המרכזי בכל ארוחה, והנוכחים נעצו בי עיניים. לאחר מכן הייתה מפרטת אמי את תלאות ההרזיה שלי באוזניהם בעוד אני נמלטת לחדרי בבושה ומתייפחת שם לתוך הכרית או עומדת מול המראה, ממששת בתיעוב את קפלי השומן שבבטני ותוהה אם נגזר עליי לחיות כך לנצח, מעוותת צורה, לא רצויה.

בכיתה ד' רשמה אמי את שתינו ל"שומרי משקל", שקיימו סדנת ערב במתנ"ס. ישבנו שם שתינו, מוקפות אימהות ובנות ענקיות, וחישבנו קלוריות. קיבלנו אבקות סיבים תזונתיים שאפשר לערבב בחלב או במיץ תפוזים לתחושת שובע, אך בבית נהגתי לחסל את כל שקיות האבקה בערב אחד ולחטוף מאמי צעקות איומות. "תסתכלי על עצמך!" היא צווחה, "עם בטן של היריון בחודש שלישי!"

הסיוט הגדול ביותר שלי היה תהליך קניית בגדים. לקראת כל אירוע הפכנו, אמי ואני, את כל חנויות הבגדים בירושלים בניסיון למצוא משהו שיישב כמו שצריך על הילדה השמנה. המסעות הללו הסתיימו כמעט תמיד במפח נפש. במשך שעות ארוכות נשלחתי שוב ושוב לתאי מדידה מיוזעים, אוחזת ערמות בגדים, ויצאתי דומעת ואכולת שנאה עצמית: שום דבר לא עולה עליי.

אמא שלי, שהייתה אמורה לנחם אותי ולתמוך בי, רק כעסה יותר. מה אפשר לעשות עם ילדה כזו, ששום בגד לא נסגר לה על הבטן? בסופו של דבר נגררנו לחנות רגילה לבגדי מבוגרים, ורק שם הצלחנו למצוא חולצה רפויה מספיק שתסתיר את מה שצריך. בקלטות וידאו מחתונות משפחתיות רואים אותי רוקדת, סמוקת לחיים ומיוזעת, בטוניקה של דודות. שנים ארוכות, גם לאחר שרזיתי (לא, לא דיאטה. פשוט צמחתי לגובה ולמדתי לזרוק אוכל), לא הייתי מסוגלת להיכנס סתם כך לחנויות בגדים.
בפעם הראשונה שקניתי בגד לבדי, בגיל 15, חזרתי הביתה והראיתי לאמי את הקנייה. "מה זה? זה לא בגודל שלך", היא אמרה. "בטח שכן", הגבתי, והראיתי לה את התווית במידה 44. באותו זמן כבר ירדתי למידה 40.

גם היום, כשאני לובשת מידה נורמלית לפי כל קנה מידה אנטומי ותזונתי, אני נתקלת בקושי לקנות בגדים. ברוב רשתות האופנה נמכרים בגדים קטנים הרבה יותר מהמידות המצוינות עליהם: מידה 42 היא למעשה 40, מידה 38 היא בפועל 36. כך נוצר מצב שנשים במידות נורמליות אינן יכולות למצוא בגדים שיהלמו את גופן בלי לחוות תסכול, אבל לנשים יש מגוון גדול למדי שאפשר לבחור ממנו. כשזה מגיע לילדים, החנות החדשה למידות גדולות היא רק ההתחלה, אבל אולי היא תסייע להכרה בכך שגם לילדים כמו שאני הייתי פעם מגיעים התייחסות אנושית ואפילו כבוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.1.2010

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s