יוחזרו המכתבים למערכת

כל כותב טור או בלוגר בארץ יודע שהדרך הבטוחה לקבל הרבה טוקבקים היא – לכתוב על טוקבקים. מספיק לזרוק כמה מילים כמו "חשיפת כתובות IP", וכבר הרשת סוערת סביבך כאילו נתפסת על חם מסייע לחיזבאללה. מה הסיפור של הטוקבקים? אדם קורא תוכן מסוים באינטרנט וניתנת לו הרשות לכתוב במספר מילים את אשר על לבו. פשוט ויפה.

טוקבקים. איחולי מוות, בוז לדעות שונות והשפלות הדדיות 

כמו הטלפון הסלולרי, קשה לדמיין איך נראו חיינו בישראל לפני המצאת הטוקבק. הנה תזכורת: עד לפני כמה שנים, אם אזרח ישראלי רצה להגיב על כתבה או מאמר שקרא בעיתון, היה עליו ליטול עט ודף, לחשוב היטב על הנקודות והעובדות שהוא מעלה במכתבו, לנסח אותן בצורה רהוטה, ורק אז לשלוח את מכתבו במעטפה (!) עם בול (!!) למערכת, ושם היו מחליטים אם המכתב ראוי לפרסום בעיתון. בתקופה ההיא גם הקורא הזועם ביותר נטה לרוב להירגע ולוותר על התהליך הארוך. למי יש כוח?

אתם מבינים, מכתב למערכת, אנכרוניסטי ככל שיהיה, דורש דבר מה שנמצא הרחק מהישג ידו של הטוקבקיסט הממוצע: חשיבה לעומק. אנשים ידעו שמישהו עומד לבחון את המכתב שלהם מכל כיוון. אף אחד לא חלם אפילו לשלוח מכתב שמתהדר בכותרת "לאידיוט מתגובה 19".

שונאי הטוקבקים בישראל אוהבים לומר "תראו אתרים מחו"ל! לרוב הידיעות אין בכלל אפשרות לתגובה, וגם אם יש, אף אחד לא מקלל, כולם מנומסים". זוהי כמובן שטות. אתרים כמו Perez Hilton, שעוסקים ברכילות על כוכבי הוליווד, מכילים מיליוני טוקבקים איומים.
פרסום תמונה של שחקנית או זמרת מוכרת יכול לגרור בעקבותיו שובל תגובות מחרידות, החל מ"היא כל כך מכוערת שהייתי מעדיפה להיוולד כחולדה מאשר להיראות כמוה" וכלה ב"אולי כדאי שתתאבדי? ככה יהיה לכולנו הרבה יותר נעים". ועדיין, יש הבדל בין אתר שכל מטרתו לבזות אנשים להנאת הקהל ובין אתרי חדשות מכובדים.

באתר ה"ניו יורק טיימס" למשל, לא תמצאו שום טוקבק שקורא "מוות לערבים" באנגלית, אפילו אם מדובר בידיעה על אוסאמה בן לאדן, ברייה לא ממש אהודה בארצות הברית.
וכאן? נסו להיזכר בפעם האחרונה שנכנסתם לאתר ישראלי וקראתם ידיעה פוליטית. מיד בסופה, כמו עדר ג'מוסים קדמון, שועט לו שרשור טוקבקים שנראים בדיוק כמו השרשור שקראתם רק לפני רגע בידיעה הקודמת, שעסקה בכלל בפלילים. לא משנה מה הנושא – הטוקבקיסטים תמיד שופעים איחולי מוות, בוז תהומי לכל דעה שונה משלהם, השפלות הדדיות וטעויות איות קשות. איך הם הגיעו לשם? מי נתן להם מקלדת?

פעם מכתב למערכת היה דבר להתגאות בו. אם מכתב שלך פורסם, היית גוזר אותו מהעיתון ושומר באלבום. בני משפחה וחברים היו מתקשרים לומר כל הכבוד. הטוקבקים, לעומת זאת, הם פרי באושים פחדני: כותבים ובורחים. יריקה מחלון מכונית נוסעת. בלי שם, בלי כתובת.
במקרה הטוב יתווסף לטוקבק כינוי מאחז עיניים כמו "סמולני שהתפכח, חברון". מכוער כמו גרפיטי "נחמן מאומן" על גשר, אנונימי כמו שריטה טרייה על דלת האוטו שלך בחניה.

הטוקבקיסטים יודעים שאין להם דבר להתגאות בו בפומבי (אחרי הכול, מי ירוץ לספר לחבר'ה שהוא-הוא בעל הג'ורה מתגובה 538?), אבל הם מוצאים דרך משלהם להתענג על מעשה ידיהם: כמו פושע שחוזר לזירה הם חוזרים לבדוק – נו? נו?? מישהו כבר הגיב לתגובה שלי?
אם מישהו עשה את הטעות וטרח לענות, יקפוץ הטוקבקיסט על המציאה ומיד יטיל עוד פצצה בתגובה, ביצת קוקייה חדשה – ושמישהו אחר ישבור את הראש לגביה.

התכונה הבולטת ביותר במסורת הקצרה של הטוקבק הישראלי היא השנאה. שימו לב: לידיעות או מאמרים בעלי גוון חיובי לעד יהיו פחות תגובות מלידיעות סמוכות העוסקות בנושאים שליליים.
חורגות מכלל זה כמובן ידיעות חיוביות בעלות פוטנציאל לוויכוח, דוגמת זכייה של קולנוען ישראלי בפסטיבל כזה או אחר בחו"ל. שלוש או ארבע תגובות יברכו את הקולנוען, ואילו השלושים הבאות יגדפו אותו ואת משפחתו עשרה דורות אחורה בגלל שהוא "סמולני שמשווה את המדינה לנאצים". אף אחד מהשלושים, אגב, לא צפה בסרט, אבל את מי זה מעניין.

עוד יכולת מרתקת של המגיב המצוי היא לכתוב טוקבק פרטני העוסק בנבכי החיים האישיים של הכותב או המרואיין אגב סילופים, השמצות פרועות וחציית גבול הדיבה בצעד תימני עולז. ברגע שתגובתו נמחקת מחשש תביעת לשון הרע, עוטה המגיב הנ"ל את ארשת הקוזאק הנגזל וזועק "איפה חופש הביטוי? אנשים כמוכם (קרי: שמאלנים, עיתונאים וכדומה) מצנזרים כל תגובה שלא מתאימה לכם לאג'נדה?".

מה שהמגיבים הללו מסרבים להבין (וכך גם הפמליה הקבועה הנשרכת אחריהם בצעקות "דיקטטורה!" ו"משטרת המחשבות") זה שחופש הביטוי הוא לא סוודר, שאפשר לפרום לחוטים ואז לסרוג מחדש כשנזקקים לצמר.
לקרוא למישהו אידיוט זה דבר אחד – מי מאתנו לא קרא לאחר אידיוט לפחות פעם אחת? אבל לטוקבק אנונימי, שכולו מסכת שקרית המתארת את חייו של אדם אחר באופן שגורם לו עוול מוחשי, אין כל קשר לחופש הביטוי. זו אלימות פשוטה וברורה. בדיוק כמו לזרוק זבל לחצר של השכן שלך, לדקור מישהו בוויכוח על חניה או להיכנס עם ג'יפ לחוף הים ולדרוס ילד. משהו שקורה בלי שתכננת, רק כי לא היה שם מישהו שיעצור את זה בזמן.

מוות לטוקבקים, יוחזרו המכתבים למערכת.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.2.2010

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s