ומה אם הוא לא נמשך?

"אני חייבת לשאול אותך משהו קצת אישי", אומרת יפעת, וכובשת מבטה בכוס התה שמולה. "אוי לא", אני חושבת, "הנה זה בא: עכשיו היא תשאל אותי אם היה לי פעם קטע עם אישה, ושוב אני אצטרך לתרום איזה וידוי משומש רק כדי שהיא תוכל סוף-סוף לפרוק בפניי את מה שמעיק עליה מרגע שביקשנו תפריט, ותגלה לי שהיא התאהבה במישהי מה'פייסבוק' והחבר שלה עוד לא יודע". בפועל אני כמובן משלבת את ידיי מתחת לסנטר בהבעת ריכוז עצומה, ועונה: "בטח, מותק, מה שתרצי".

יפעת מיישרת את המפית מתחת לצלוחית שלה לפני שהיא מרכינה עוד יותר את הראש וממלמלת: "מה לדעתך עדיף – גבר שאוהב אותך או גבר שנמשך אלייך? ואל תגידי לי שעדיף גם וגם. אם הייתי רוצה תשובה כזו, הייתי שואלת את האחיינית שלי, והיא בת תשע".

לרגע אני מתבלבלת – האם זו יפעת? יפעת, שחגגה לאחרונה שנתיים לזוגיות המושלמת שלה עם ליאור, אחד הגברים המוצלחים בעיר? "למה את שואלת?" אני תוהה, והיא עונה: "רגע, אני רוצה לדעת את התשובה האינסטינקטיבית שלך, לפני שתקבלי את כל הפרטים".

שקט משתרר בשולחן שלנו. אני בוחשת את הקולה שלי בקש וחושבת מה משיבים לשאלה כזו. מצד אחד ברור שעדיפה אהבה. ככה גידלו אותנו, יפהפיות נרדמות קטנות בעולם אגדות שוביניסטי, שהנסיך מגיע להציל אותך בנשיקה, אפילו שישנת מאה שנה ובטח יש לך ריח נורא מהפה. אפילו האחים גרים לא דמיינו תסריט שהנסיך זורק בו את הנסיכה כי היא לא מוכנה לרדת לו בדייט הראשון. מצד אחר התבגרנו בתקופה ליברלית, שגם לבחורה הכי עדינה כבר מותר להתלונן בה לפרטנר – "אבל לא גמרתי" – בלי להישמע כמו מורה שמבטלת את ההפסקה.

"נו?" דוחקת בי יפעת, ואני מושכת בכתפיי. היא מביטה בי כמו שמביטים בחפץ לא שימושי כמו מנקה פופיקים, ומתחילה לשפוך.
ליאור, בן הזוג שלה, הוא באמת משהו מיוחד. הם נמצאים ביחד כל הזמן, משלימים זה לזה את המשפטים, צוחקים מאותן שטויות, ישנים כפיות, וקופצים לסופי שבוע בפראג כמו שאחרים קופצים ל-AM:PM. הוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד. אמנם די מההתחלה היה ברור לשניהם שיפעת היא זו שמביאה יותר תשוקה לקשר ביניהם, יוזמת ומתגרה, אבל חוסר האיזון הזה לא הפריע כל עוד ליאור שיתף פעולה.

בזמן האחרון משהו חורק. הוא עדיין מלטף אותה המון, אומר שהוא אוהב אותה בתדירות גבוהה מאי-פעם, שמח לבלות בחברתה בכל רגע נתון, אבל הסקס נעלם. שוב ושוב היא מוצאת את עצמה ערה ליד גופו הישן במיטה, מנסה להרדים את החשק. רק אתמול, בדיוק כשסולם הנחירות של ליאור הגיע לקרשצ'נדו, הצליחה יפעת לחשב את מספר הימים שהם לא שכבו, והתחלחלה.

"חודש. את קולטת? חודש! כשאני חושבת על הדברים שהייתי מספיקה לעשות בחודש אחד בתקופה שהייתי פנויה, אני לא מאמינה על עצמי. ברור שבהתחלה חשבתי שיש מישהי אחרת. הפכתי את ה'פייסבוק' שלו, את התיקיות, את הקבצים, אפילו נכנסתי לאתרי הפורנו שלו כדי לראות אם יש שם משהו חדש שאולי לא הסכמתי לנסות וגרם לו להתבאס ממני. בדקתי בשיחות היוצאות והנכנסות, אס-אם-אסים – כלום".

אני מציצה בה לרגע. היא לא נראית כמו מישהי ששמחה לגלות שבן הזוג שלה שומר לה אמונים. "אז הכול בסדר, לא?" אני שואלת, ונענית במבט חד של בוז. "בטח, הכול בסדר. הכול מצוין, חוץ מזה שאהוב לבי לא שוכב אתי, ובמקום שתהיה לי איזו כלבה מגודלת דדיים וצרת מותניים שאוכל להאשים בכך, אני צריכה לאסוף נתונים למשוואה עם נעלמים. מה, המניה שלו נפלה? בעיות בעבודה? מרקורי בנסיגה? מה כבר יכול לגרום לבחור צעיר וחתיך להתנהג כמו פנסיונר שקנה ויאגרה באינטרנט וקיבל במקומה משלוח ואבן?"

"אולי זה משהו זמני?" אני מציעה. "נניח שזה זמני. השאלה היא כמה אצטרך לחכות בשביל לברר אם זה זמני או קבוע. והכי נורא", היא לוגמת בהתרגשות מהתה שהתקרר, "לפני כמה ימים אחותי שאלה אותי אם נראה לי שזה הולך לכיוון של חתונה. מה יכולתי להגיד לה? שאני לא מסוגלת לחשוב עכשיו על עשרים השנים הבאות לצדו של בחור שהדבר היחיד שאקבל ממנו במיטה זה קפה במגשית בבוקר? הוא הנפש הכי קרובה אליי, אני אוהבת אותו כל כך, וקשה לי!" יפעת כבר מתאפקת לא לעפעף כדי שהדמעות שממלאות לה את העיניים לא ינשרו מטה.

"זה קורה לכל הגברים", אני אומרת, ורוצה להרביץ לעצמי בגלל טון העובדת הסוציאלית. "את לא מבינה – זה לא שהוא לא יכול. הוא יכול ועוד איך! כשזה כבר מגיע לשם, הכול מעולה. זה כמו בצבא, נו – אין לא יכול, יש רק לא רוצה. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל מה אם הוא פשוט לא נמשך אליי?" היא כבר דומעת ממש, מתעלמת מהמבטים שננעצים בה מהשולחנות הסמוכים.

"מה פתאום?" אני מבטיחה לה. "איך אפשר לא לרצות אותך? את מדהימה, את נראית מצוין, את סקסית, מה קרה לך? הבעיה היא לא שלך – רק שלו". הסלולרי של יפעת מצלצל פתאום, הבוס שלה על הקו, צועק. "אני חייבת לחזור למשרד, נדבר יותר מאוחר", היא נפרדת ממני, משאירה שטר על השולחן, ויוצאת אגב ניגוב חפוז של הפנים. אני נשארת שם מול הספל הריק שלה, קצותיו מוכתמים בשפתון.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.2.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s