כל ישראל חברים בפייסבוק

אם תאספו קבוצה אקראית של אנשים מכל הגילים והשיוכים לחדר, ותבקשו מהם להצביע על התופעות הכי מסוכנות באינטרנט, סביר להניח שתקבלו מקבץ תשובות צפוי למדי: פדופילים, גנבת זהות, הונאת אשראי, תרגילי עוקץ.

הרשת החברתית פייסבוק

כל מי שקבע דייט עם בלונדינית מ"פייסבוק" ופגש במציאות את תאומתה הגוצה והפלומתית, יוסיף גם "תמונת פרופיל מחמיאה מדי" כאחת העברות הנפוצות. "אבדן הפרטיות"? הצחקתם אותי. פרטיות? בימינו? כשבחורות מעדכנות און-ליין מהסלולרי את נתוני האורך והעובי של הפרטנר לאותו ערב?
כשמערכות יחסים מתחילות, מתקיימות ונגמרות לעיני כול, על ידי לחיצת כפתור שמשנה את הסטטוס ב"פייסבוק" מ"במערכת יחסים" ל"פנוי"? הפרטיות מתה, נא לא לרקוד על הקבר בין 14:00 ל-16:00.

למראית עין, כל מי שמעדכן את הגולשים האחרים בהגיגיו ובמצבו הקיומי, עליו לקחת בחשבון שחייו יצאו מרשותו הבלעדית וכל מי שרוצה יכול לעשות בהם ככל העולה על רוחו. כמו לריב עם חלון פתוח בליל קיץ חמים, כך גם חשיפה עצמית ברשת נותנת לשכנים (במקרה זה, הגולשים האחרים) את הזכות לחוות עליך דעה. אם ניקח את אמרת הסבתות "למה לא עושים ילדים ברחוב? כי כל אחד יבוא ויגיד לך איך לעשות את זה טוב יותר!" אז הרשת הישראלית היא הבבון ההוא שצועק לך: "יותר שמאלה, אידיוט, אתה באופסייד".

אם מישהו מאתנו היה יודע להקשיב לסבתות שלו בזמן אמת במקום להיזכר בהן רק בדיעבד, לא היינו היום ב"פייסבוק" או ב"טוויטר" או בכל מקום אחר שהשם שלנו נמצא בו בסמיכות לכל כך הרבה דברים שבכל הזדמנות אחרת לא היינו מעזים להזדהות עמם. בהתחלה זה היה מצחיק. נו, כל מיני כבשים מתעופפות וכוסות מרטיני וירטואלי נשלחות ותמונות מפגרות מהעבודה עולות לאוויר – הרגשה כללית של מחנה קיץ בנוער העובד והלומד, מינוס הצרידות והפעם ההיא שדרכת בתוך חרא של פרה במסע מים אל ים. אנשים שלא פגשת שנים צצים מתהום הנשייה, והעיקר – אפשר לכתוב כל מה שמתחשק; ואז מגיע "טוויטר", ופתאום אפילו לא חייבים את כל חליפת הכבשים הטיפשית הזו כדי לחלוק עם העולם את מה שעובר לך בראש.

מגרש המשחקים מתרחב, ומספח אליו כל מיני אנשים שהבינו את הפוטנציאל וכעת ממתגים את עצמם כ"מומחי תקשורת חברתית", ומסתובבים עם אוזניית בלוטות' בין פגישות עם מנכ"לי חברות.
כל גוף מסחרי ביקום חושב שלפתוח לעצמו פרופיל זה מה שיקרב אותו למיליון השני עוד בטרם צבר את הראשון. כמה מהגולשים מתעייפים ונושרים בדרך, אבל המעגל מוסיף להתרחב: אנשים לא מוכרים מחבקים אתכם באמצע בית הקפה, וכשאתם מנסים לברר מי הם לעזאזל הם נעלבים כאילו שכחתם ששניכם הייתם באותו מחזור של ילדי תימן החטופים ואומרים: "אנחנו חברים ב'פייסבוק'!"

מנגד, רמת ההשקעה והתחזוקה של קשרים חברתיים יורדת אל מתחת לאפס: נגמרו הימים שהיית צריך אשכרה לסנן מישהו שאין לך כוח אליו. היום? לחיצת כפתור והוא איננו. הסתרת אותו כך שלא יטריד אותך, ומנגד – לא ביצעת שום פעולה דרסטית כמו למחוק אותו מהרשימה. הוא לא ידע על כך לעולם. הפשע המושלם.

אבל כמו לכל שבת, גם לאינטרנט יש מוצאי שבת, וקוראים לו "גוגל". נכון לרגע כתיבת שורות אלה, "פייסבוק" אינו מתועד על ידי מנועי החיפוש של "גוגל", כלומר שמות המשתמשים כן, אבל התוכן לא. משמע: אפשר לכתוב הכול, ואם היה לך שכל ודאגת שהפרופיל שלך יהיה פתוח לחברים בלבד, מה שקורה ב"פייסבוק" נשאר ב"פייסבוק".  "טוויטר" לעומת זאת נסרק בתדירות גבוהה על ידי "גוגל", ולפיכך כל שורה שתכתבו שם תופיע במוקדם או במאוחר בתוצאות החיפוש של שמכם. כן-כן, הבוס שלכם קורא ברגע זה בדיוק מה אתם חושבים עליו ועל אשתו ועל הניתוח הפלסטי האחרון שלה.

בלוגים הם עניין אחר: ברגע שאתם חתומים על בלוג בשמכם האמיתי וברגע שקבעתם בהגדרות הבלוג אפשרות לסריקה על ידי "גוגל" – הלך עליכם. תשכחו מחיים נינוחים או מחופש. כל מילה שלכם נמצאת שם בחוץ, ידידיי. אין "לא אמרתי" או "לא לזה התכוונתי". הכול מתועד שחור על גבי מסך.

לאחרונה נקלעתי שלא בטובתי לתסבוכת רשת עכורה במיוחד. אדם קרוב אליי כתב דבר מה אישי, שלא היה צריך להיכתב. מכיוון שעידן היומן במגירה חלף מזמן, הוא כתב זאת ב"פייסבוק". זו הייתה טעות מרה, והיו נפגעים. העניין היה יכול לשקוע במהרה אלמלא אושיית רשת נלהבת במיוחד, שבחרה לפרסם בבלוג האישי שלה את המשפט הפוגע ולפתוח סימפוזיון שלם בעניין, באפשרה לכל מאן דהוא אנונימי להביע את שאט נפשו בטוקבקים. לכאורה שטויות. הרי האיש כתב את המשפט המדובר ב"פייסבוק". אין פרטיות ברשת, כבר אמרנו?

אלא שזהו, נדמה לי שגם כאן צריכים להיות כמה כללים. למשל – אם מישהו אפשר לך להיות חבר שלו ב"פייסבוק", אל תבגוד באמונו, אפילו שזו רשת וכולנו זונות שלה. יתרה מכך, הדיון התקיים ב"פייסבוק". נא להשאיר אותו שם. אנשים מרגישים נוח יותר בסביבה שלכולם יש תמונות פרופיל ושמות אמיתיים. אל תגרמו לזירה הזו, שעדיין נותרה נעימה יחסית, להפוך למאיימת.

אותה אושיית רשת שפרסמה את העניין בבלוג נהנתה כמובן מהרעש שנוצר ומהפרסום, והכותב, שהותקף פתאום מכל כיוון, נבהל, מחק את המשפט הפוגע ואף התנצל. כמעט הפי אנד, אבל מה עם הבלוג? הרי הוא מתועד ב"גוגל", וכל מי שיחפש את שמו של הכותב ימצא את הסיפור כל עוד הבלוג פעיל. נדרשה מסכת ארוכה ומכוערת של תחנונים, בקשות ואפילו בכי, אך במשך זמן שנראה כמו נצח סירבה אושיית הרשת להסיר את התוכן מהבלוג. "ככה זה", היא אמרה בחיוך לבבי. ברוכים הבאים לאינטרנט.

במציאות וירטואלית שאפשר למחוק בה אדם בהינף עכבר, קל לשכוח שמאחורי התמונות והשמות ישנם אנשים. ברשת, כמו בסדרות פשע אמריקניות, כל דבר שתכתבו יכול לשמש וישמש נגדכם. ותשכחו מ"האח הגדול" בטלוויזיה; האח הגדול האמיתי נמצא ממש לידכם, אפילו ברשימת החברים שלכם, ואתם אף פעם לא יכולים לדעת מתי יתחשק לו לשחק.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.3.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s