יום אישה שמח, כלבה

איך, איך פספסתי את יום האישה הבינלאומי? הייתכן שמרוב עיסוק בעצמי הייתי עיוורת לכל הדברים הנפלאים שהרעיף היקום עלי ועל אחיותי ביום החשוב הזה?

גלולות למניעת הריון. מה עם התקן תוך פיני?

כשהתעוררתי בבוקר החלטתי שאעביר 24 שעות בלי קטנוניות או חשבונות מהעבר, ופשוט אתן לעולם לפנק אותי. סתם ככה, כי אני אישה. ואז נזכרתי ששכחתי לקחת גלולה. רגע לפני שפרץ מפי מבול קללות עצרתי והזכרתי לעצמי שהיום הבטחתי לנהוג אחרת. אז שכחתי גלולה. אז מה. אז מה אם זה אומר שמעתה עד סוף החפיסה אצטרך לבחור בין זהירות מוגברת לאימת מוות (ברור שזהירות מוגברת, נראה אתכם מפרנסים ילד מטור במקומון).

אז מה אם חמישים שנה חלפו מאז המצאת הגלולה, ועדיין האחריות למניעת היריון מוטלת כולה על המין הנשי? חמישים שנה של פיתוח רפואי – תרופות לשחפת, למלריה, לאיידס, לדיכאון קליני, לסכיזופרניה, לסרטן – אבל נשים שרוצות לשכב עם בן הזוג שלהן בלי לסבול מתשעה חודשי תופעות לוואי שמסתיימים בלידה עדיין צריכות לקחת כדור בכל ערב במקרה הטוב ולתקוע פנימה התקן תוך רחמי במקרה הרע.

מה בנוגע לחפיסת כדורים דיסקרטית לגבר? למה עוד לא המציאו טבליות מציצה לדילול הזרע או התקן תוך פיני? איך את מדברת, תתביישי לך! זה עלול להביא לאבדן הפוריות, לבעיות רפואיות, ובכלל, שום גבר לא יסכים אפילו לאפשרות התאורטית של הצבת סכר על מקור גאוותו. את השיבוש ההורמונלי ואת הסיכונים האפשריים הוא משאיר לך. העיקר שעכשיו את יכולה לעשות סקס כמה שבא לך ולומר לעצמך שאת אישה משוחררת. רק אל תשכחי גלולה.

כנראה יום האישה הבינלאומי חלף על פניי כשיצאתי לעבודה, בדרך לעוד שמונה שעות של חיוכים, עמידה וסחיבת ארגזים בשכר מינימום. או אולי זה היה בנסיעה בקו עירוני שהתנייד באטיות מצפון העיר לדרומה.
השעה הייתה מאוחרת, ובאוטובוס לא היה מקום לשבת. המון נשים מגיל 18 עד שישים, רוסיות, אתיופיות, פיליפיניות, ישראליות מכל העדות, בוהות מבעד לחלון המפויח, משפילות ראש לסלולרי, מחליפות מילה עייפה במילה עייפה. לאוטובוס הזה יש מסלול הלוך וחזור, אבל בפועל הוא כרטיס לכיוון אחד.

הקו מסיע בכל פעם את אותן נשים ומחזיר אותן בתום עוד יום שהן היו בו בלתי נראות ומועילות. סיעוד חולים, החלפת חיתולים קטנים וגדולים, דחיפת עגלות וכיסא גלגלים, ניקיון אסלות וכיורים, ריקון פחים, העברת מוצרים בקופה, גרירת מגב וסחבה בין עקבות נעליהם היקרות של אחרים.
בכל בוקר הן עולות על הקו שלוקח אותן אל עולם שמוכן לארח אותן כל עוד הן נשארות מאחורי הקלעים. חלוק כחול ותג שם החליפו את הסינר המעומלן והכובע הקטן, אבל המשרתות נשארו משרתות. פעם קראו לזה "כוח אדם", אחר כך "הון אנושי". אבל ההון תמיד מתאדה לפני שהוא מגיע אלייך, ואף אחד לא זוכר שאת אנושית.

באמת התכוונתי לחשוב על יום האישה הבינלאומי, אבל הייתי עסוקה בלחפש את תווית המידה של שמלה יפה שקרצה לי מאיזו חנות לבגדי נשים. "הכול אצלנו One Size", הייתה התשובה שקיבלתי. One Size, כלומר מידה אחת ויחידה, שאמורה להתאים לכל הנשים.
לטובת מי שאינו מתמצא בתחום, One Size לרוב נע בטווח המצומצם שבין מידה 34 ל-36. שתי מידות כמעט דמיוניות מבחינה אנטומית ובריאותית, לפחות עבור מי שחצתה בשלום את גיל 11.

מישהו מסוגל להעלות בדעתו חנות נעליים שמחזיקה רק דגמים במידה 36? ומה בנוגע לחנות הלבשה תחתונה שמוכרת רק תחתוני גברים במידה אקסטרה סמול? ברור שלא, אבל כשזה מגיע אלינו אין לאף אחד בעיה לצמצם את כולנו למידה אחת ולדרוש מאתנו להתאים את עצמנו אליה. מה הסיפור? כל הנשים אותו דבר.

נשבעת שהתכוונתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי, אבל לא הצלחתי להתנתק מהחדשות באינטרנט. אם לארבעה ילדים נרצחה השבוע בלוד בידי בעלה. גבר הרג אישה. פשוט כל כך. הכוח האולטימטיבי היה בידיו, והוא השתמש בו.

קווי המהדרין. יום אישה שמח

כן, היא התלוננה במשטרה, רשויות הרווחה ידעו. אבל אפילו בג"ץ או אלוהים בעצמו לא יעצרו גבר שחושב שזכויותיו בעולם הזה כוללות גם את הזכות להפסיק את חייה של אישה. הוא אינו פוחד להיתפס, ואינו חושב על ילדיהם המשותפים. כל מה שחשוב לו הוא שהאישה הזו תפסיק לחיות, עכשיו. בעיניו, היא עשתה משהו ובעוון כך לא מגיע לה להמשיך לחיות. הוא השופט הגוזר את דינה והתליין המבצע. פשוט כך. כי הוא יכול. הוא גבר, והיא בסך הכול אישה.

רציתי להביא פה כמה דאחקות על יום האישה הבינלאומי, אבל אז קראתי על ההפרדה בקווי המהדרין. מישהו זוכר שפעם כל אישה (אפילו חרדית!) יכלה לעלות לכל אוטובוס בלי להידרש לשבת מאחור? או לעמוד עם גברים באותו תור, לשבת באותו חדר המתנה? הטרנד הנוכחי הוא מדרכות נפרדות ושעות נפרדות.

צריכה להגיע לצד השני של הרחוב בשעה 9:00? תשכחי מזה, יש גברים בחוץ. לכי תרקמי איזה גובלן בינתיים, עד שתגיע שעתך לצאת מהבית. אנחנו לא יכולים לקחת את הצ'אנס שמישהו יראה את השביס שלך וייתקף תשוקה מטורפת להשכיב אותך כאן ועכשיו באמצע הרחוב. את מסוכנת, תביני את זה.
לכן הלבישו לך גרבונים אטומים כבר מגיל שנתיים. אימא שלך לא הייתה חייבת ללבוש אותם עד גיל 12, אבל זה היה דור אחר. היום כבר אי-אפשר לסמוך על אף אחד. בטח לא על אישה.

יום אישה שמח לקוראות.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.3.2010

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s