תמונות מחיי גירושין

כשהטור הזה נכתב ההורים שלי עדיין נשואים זה לזה. כשהטור הזה יתפרסם הם יהיו גרושים. במקרה או שלא, הגט יינתן בבוקר שלמחרת יום העצמאות. לפני 26 שנים, בערב קיץ ירושלמי מקפיא, קשרו שני אנשים את חייהם למה שהיה נדמה להם כנצח. הנצח, מסתבר, רק הולך ומתקצר.

הפעם האחרונה שראיתי אותם ביחד הייתה בליל הסדר. היה מתח באוויר, אבל צלחנו אותו. לא כמו בראש השנה, חודשיים לאחר שהודיעו לנו על פרדתם. באותו חג עמדתי במטבח ובכיתי. לא הייתי מסוגלת לגשת לשולחן ולתפקד כצוות הוויי ובידור משפחתי. זה מה שתמיד הייתי.
בכל פעם שהאווירה הייתה שפופה מעט היה אפשר לסמוך עליי שאעשה קצת שטויות ואעלה את המורל. לא משנה אם אני עצובה או אם היה לי שבוע קשה – ידעתי שהם מצפים לזה כמו להצלה. חבילת סיוע מתל אביב.
תמיד הייתי הצלב האדום של ההומור במשפחה שלנו. מגיעה גם לשבויי מלחמה שנחשבו אבודים ומעודדת את רוחם הנכאה.

בשלב מסוים החל הצלב האדום להכביד עליי כאילו נקשר לגבי. מה אפשר לומר לשני מבוגרים מודאגים? שיהיה בסדר? שהם יעברו את זה? הרי זה אמור להיות ההפך, אבל אצלנו במשפחה הכול הפוך. מגיל צעיר מאוד הרגשתי שההורים שלי הם משימה שהוטלה עליי.
זה קורה בעיקר אצל ילדים שמקשיבים יותר מדי למה שהמבוגרים מדברים, ומתחילים לדבר כמו מבוגרים בעצמם. הסביבה מניחה שאם הם נשמעים בוגרים, אפשר להעמיס עליהם בעיות של בוגרים, ואז לילד אין בררה אלא להתבגר טרם זמנו. לקחת על עצמו דברים שהוא עוד לא בנוי לשאת.

יש משפחות שלא מדברים בהן ליד הילדים בכלל. המשפחה של ס' הייתה כזו – אמא ואבא שמתלחשים בפולנית בחדר כשכולם הולכים לישון. דור שלם גדל ככה, מאזין לשברי משפטים מבעד לדלת ומנסה לפענח את תוכנם. הרבה מהילדים ההם גדלו להיות הורים שמדברים עם הילדים שלהם על הכול, וכאן טמונה הבעיה: ילדים לא צריכים לדעת הכול.

יש אנשים שמדברים עם החברים שלהם. נשים שופכות את הלב בפני חברה או מעגל קרוב של נשים אחרות. גם גברים עושים זאת, בדרכם, אבל מה קורה כשאין למי לספר? הרבה זוגות עושים את הטעות והופכים את בן הזוג לחבר הנפש היחיד. גם אני.

לס' יש חברים, והוא מעביר להם מעט מהמשא, במקרה הצורך. לי אין. ברור לי שזו טעות, שאסור להשעין על המבנה שלנו מטען כפול שכזה, אבל עוד לא הצלחתי להיחלץ מהדפוס החוזר. רק לאחרונה הבנתי שאולי הוא עבר אליי מהוריי. גם הם, למעט חברות מתחלפות של אמי, השאירו הכול בתוך הזוגיות. לא אווררו בחוץ. לא יצרו נקודות הארקה נפרדות למקרה הצורך. והעומס הכריע אותם לבסוף. כשהטור הזה יעלה לאוויר, הם כבר יהיו אחרי הטקס. אחרי גיליון הקלף. מותרים לכל אדם.

גירושים של זוגות מפורסמים היו תמיד רכילות מעניינת. פעם הסתפקנו בשורה או בשתיים במדור הנכון בעיתון, אבל היום אי אפשר להירגע לפני שנראה תמונות פפרצי מהכניסה לרבנות: הזוג נכנס, הזוג יוצא, הגרוש הטרי חובש כובע מצחייה, הגרושה מלווה בחברה תומכת ורכב 4×4 אימתני.

כמה פשוט וחסר הבעה, אבל מה קורה בפנים? אני מתארת לעצמי שכמו רגע הקידושין, כך גם רגע מתן הגט הוא רגע מבהיל. סופי. גולל שנסתם על תקופה, נעשה שאין להשיבו. קשה לי להאמין שמישהו יכול לחצות אותו בלי להזיל דמעה, אפילו של פחד, ואחר כך? שממה. הדרמה הגדולה שוככת. תם ונשלם.

בספר "שלושה סיפורי אהבה" המצוין של יעל הדיה ישנו סיפור על אישה בשנות השלושים לחייה, רווקה שהוריה הזקנים מחליטים פתאום להתגרש. המהלך מפיח חיים באם באותה מידה שהוא מוציא את הרוח ממפרשיו של האב. היא מתחילה לתכנן את העתיד, מנסה לדמיין כיצד ייראו חייה אחרי הגירושים האלה, שמצטיירים בעיניה כהרפתקה מסעירה במדבר השומם של הזקנה.

האב, מנגד, קמל. שוכר דירה קטנה ומרופטת, מנסה להסתדר בעצמו. כף חשמלית אחת, כיסא עץ, שידת מגירות – זה כמעט כל רכושו. הבת מלווה את הוריה לרבנות, ואחרי מתן הגט שלושתם נוסעים ביחד לאכול ארוחת בוקר. האם מביטה בהתרגשות מסביבה, בודקת כיצד העולם נראה מבעד לעיניים גרושות, ומתאכזבת לגלות שהוא נותר כשהיה. האב, שאינו יודע מי יבשל לו את הארוחה הבאה, מכניס בהיחבא לכיסו את קופסאות הריבה הקטנות של בית הקפה.

בסופו של הסיפור ההורים חוזרים לגור ביחד, אחרי שהבינו שאת השנים שנותרו להם יהיה הרבה יותר קשה לחצות לבד. נדמה לי שאצלנו זה לא יקרה. וממילא במקרה שלנו דווקא אבא הוא זה שמצא דירה טובה, ואילו אמא שלי עוד לא יודעת היכן תגור כשהבית שמכרנו יפונה לטובת בעליו החדשים. מנגד, לאמא יש משרה קבועה, ואילו אבא עדיין לא מצא עבודה, למרות כל הניסיונות והמאמצים. לאיש מהם אין בן או בת זוג. את כל הדברים האלה אני יודעת, והלוואי שיכולתי לשכוח אותם כי אין לי שום יכולת לעזור להם.

וכמו הרבה דברים בחיים, גם כאן מפריד הכסף בין מי שמסתדר למי שנאבק. לו יכולתי הייתי עוזרת לאמא שלי לקנות דירה (הסכום שנתקבל ממכירת הבית לא מגיע אפילו למחירה של דירת חדר וחצי בתל אביב. עכשיו חלקו אותו לשניים, ונסו לקנות מחסן בבאר שבע). לו יכולתי הייתי מאפשרת לאבא שלי לחיות בלי לדאוג לעבודה. כבר עכשיו הוא מתנדב בשלושה מקומות, רק כדי שתהיה לו סיבה טובה לקום בבוקר כי למי שעוד לא יודע, קל לתפוס את אליהו שותה מהכוס בליל הסדר יותר מאשר למצוא עבודה בישראל אחרי גיל ארבעים. הלוואי שלא הייתי יודעת דבר. הלוואי שיכולתי לא לדעת דבר. להיות אחת שהוריה רק מרימים טלפון מדי פעם ומנדנדים לה שתבוא לארוחת שישי. להיות מישהי שהוריה מסתדרים לבד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.4.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s