להלן בדיקת זיכרון קצרה: קראו פעם אחת את המילים האלה – שרון, רמת הגולן, ויקי כנפו, בינת ג'בל, מאבק הסטודנטים, הולילנד, פל קל. כעת עצמו את העיניים ונסו למנות את כולן מהזיכרון. נו, הצלחתם לזכור את כולן, כמה מהן או רק אחת-שתיים? זה בסדר, אתם בחברה טובה – החברה הישראלית.
אצלנו, ידיעה שהרעידה לבבות בעמוד הראשי יכולה להיעלם לחלוטין מן הזיכרון זמן קצר לאחר מכן. מישהו זוכר באמת מה הייתה הסיבה שהוציאה את ויקי כנפו למסעה הרגלי? ומאבק הסטודנטים, איך הוא נגמר? כמה לוחמים נהרגו בבינת ג'בל ומי היה המהנדס שהועמד לדין משום ששיטת הפל קל שהמציא קרסה עם אולמי ורסאי?
את הולילנד בטח זכרתם כי זה מה שחם עכשיו, על זה נכתבות מאות אלפי מילים בעיתונות וברשת, ואפשר להניח כמעט בוודאות שכולן יידחפו למעמקי הבוידעם ברגע שיקרה משהו גדול יותר. לא יכול להיות, אתם אומרים? ספרו את זה למשפחות של אנשים שנהרגו בפיגוע. יום-יומיים כל המדינה עוסקת בהם, ויאללה, דיו, לכותרת הבאה.
בעצם, גם יום אחד הפך כבר לפרק זמן ארוך יחסית. קשה לבוא בטענות כשמהירות העדכון של אתרי האינטרנט משאירה את העיתונים שוכבים מותשים בקיוסק עם כותרת שאיבדה את הרלוונטיות שלה דקה אחרי הירידה לדפוס.
מנגד, אפילו האינטרנט כבר שובר את השיא של עצמו כשזה מגיע לשכחה. הנה, לדוגמה: אתר חדשות מרכזי ומהימן הכריז לפני כשבועיים על חטיפה של ישראלי בסיני. כעבור שעה נעלמה הכותרת המבהילה, והאתר המשיך להתנהל כאילו דבר לא קרה. אופס, בסוף אף אחד לא נחטף. סתם הקפצנו אתכם, אתם יכולים להירגע ולהקליק על הקישור לווידאו מההופעה המהממת של משה פרץ בהיכל התרבות.
אף אחד מהטוקבקיסטים שנחפזו כל כך להגיב ב"אמרנו לכם לא ליסוע יה סמולנים, אסור לסמוך על הערביםםם" לא טרח להביע את מחאתו על אזעקת השווא הטיפשית הזו. מה זה משנה, נחטף או לא נחטף. מתישהו, איפשהו, מישהו ייחטף, ואז תזכרו שאמרנו לכם כל הזמן.
הזיכרון הישראלי הולך ומתקצר. זה קורה לא רק לפני בחירות (זוכרים את מי בעטתם מהשלטון בפעם הקודמת? תתכוננו להצביע בשבילו גם הפעם) או בזמן מלחמות (זוכרים את המלחמה הקודמת? היא הייתה דומה באופן מטריד לזו שקדמה לה ולזו שקדמה לזו שקדמה לה). ילד שיקבל כווייה מתנור לא ינסה לגעת בו שוב. כלב שחטף בעיטות בהיותו גור יזדקק לשנים ארוכות כדי לחזור ולבטוח בבני אדם. אז איך קורה שדווקא אנחנו נוגעים שוב ושוב בתנור הלוהט, ואפילו עומדים בתור כדי לחטוף בעיטות?
כל האנשים שמככבים עכשיו במהדורות החדשות שלנו – הנחקרים, החשודים, העדים והמכחישים – כולם מוכרים לנו. לא נתקלנו בהם במכולת וגם לא כשהלכנו לאסוף את הילד מהגן, אבל כל אחד מהם כבר נכח בחיינו קודם לכן. שום שם אינו חדש או זר לנו לחלוטין. אנחנו היינו אלו שבחרנו בהם, בכוונה או בהיסח הדעת, באחד
הסבבים הקודמים.
תרשו לי להמר שלפחות כמה מקוראי הטור הירושלמים הצביעו לאולמרט אי-שם בשנות התשעים, וסייעו לו להדיח את טדי קולק מראשות עיריית ירושלים. כמה מכם גם הצביעו עבור אריק שרון שקריסתו פינתה לאולמרט את הדרך לראשות הממשלה. ומה בנוגע לנספחים? המזכירות האישיות, ראשי הוועדות ועוזריהם? אותם אולי לא בחרנו במו ידינו, אך אפשרנו להם לטפס במעלה הגזע ולכרסם בו באין מפריע, מתחת לכנפיה המגוננות של מפלגת שלטון כזו או אחרת.
גם עתה, כאשר לכאורה נחשפות העוולות וכמה מהפשעים ייחקרו בקרוב על ידי צוות מיומן, עוד ישנו מספר מבהיל של אנשים ברשויות המקומיות, בכנסת, בממשלה ובחברות הפרטיות שממשיך לעשות בחיינו, בכספנו ובגורלנו כבשלו. הזרקור מאיר עכשיו על אולמרט וחבורתו, אך טיבו של זרקור הוא להתמקד בנקודה אחת ולהותיר את השאר באפלה.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 5.5.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 
לייק לפוסט!