ברשימת הדברים המעמידים לי את השערות הקטנות בעורף, למבנים נטושים יש מקום של כבוד. חלונות מנופצים או אטומים בקרשים, לשלשת יונים או עטלפים על הרצפה הם רק הקדמה לדברים המבהילים באמת: חפצים אישיים שנשארו מאחור, צעצוע נשכח שכוסה אבק. משב רוח לח ומבשר רעות, נשימת רפאים של בית שפעם היה חלק מחייהם של בעליו, איבר מגופם.
אין בארץ מקומות רבים כאלה, אולי בגלל הנטייה שלנו לא לזרוק שום דבר אלא לשמור אותו לעת צרה. המבנים הנטושים אצלנו שייכים לרוב לקודמינו – גל אבנים ושיח צבר גדול אומרים לנו "כאן היה כפר". מבצר צלבני גבוה על צלע הר, מערות ובהן כוכים חפורים באבן, ליונים.
כל המקומות האלה כבר מטופלים ומתוחזקים בידי רשות עתיקות או גנים, אינם משמרים אפילו מעט מרוחם של הדיירים העתיקים. גם השטח המצומצם העומד לרשותנו מונע מאתנו אפשרות שנמצאת בידיו של כל אמריקני – לנטוש בית ולצאת למסע. להשאיר אותו כמו שהוא, לפורצים ולמחפשי שלל, למטפס ירוק ולעכברים. לעבור במכונית למדינה אחרת ולדעת שאם תרצה מספיק, איש לא ימצא אותך.
כאן קשה להיעלם מהרדאר. במושב הכי נידח בערבה יטפח על כתפך מישהו ששירת אתך בצאלים. קרובי משפחה מפתיעים, הודעות תשלום, ההוצאה לפועל. מישהו כבר יאתר אותך במקרה, ובעקבותיו יגיעו השאלות – לאן נעלמת? מה עשית כל השנים? מתי תחזיר את החוב.
קל לזהות מבנים נטושים. תריס שלעולם אינו מורם, שכבת עלים עבה מדי בתוך מרפסת. גרם מדרגות ושער נעול בקצהו. הסיבות לשיממון מעטות וחוזרות – שלושה אחים ואחות שבמשך שני עשורים לא הגיעו להסכמה על חלוקת ירושת האם. שני בעלי בניין שאחד מהם נפטר בפתאומיות ואשתו אינה מוכנה לשאת בעלויות שיפוץ. משא ומתן מתמשך בין חברת התחזוקה של הבניין לקבלן גדול שבונה לצרפתים.
לרוב נדמה לבעלי הנכס כי אם רק ימתינו עוד קצת, תגיע ההצעה שתעשה מהם מיליארדרים. להם לא אכפת לחכות, בשבילם הנכס הוא רק נתון בנייר במשרדו של רואה החשבון. הם אינם רואים את המרפסות המתמוטטות, אינם כואבים את הדקל הזקן בחצר שנכרת לטובת הרחבת חניה סמוכה.
לפעמים החורבות המתפוררות הללו משמשות בית לסטודנטים, צעירים ששמחים על ההזדמנות לגור בלב העיר ואינם באים בדרישות. פעם ראיתי בניין כזה ברחוב תרס"ט, ליד תאטרון הבימה. חדר המדרגות כולו כוסה גרפיטי צבעוני עצום, הנורות נופצו בבתיהן.
בתוך הדירה שבאתי לבדוק כאופציה למגורים גרו ארבעה שותפים. המרצפות רעדו, אילו נשפכה תכולת כוס היא הייתה נוטה על צדה כמו כל הדירה. את הזגוגיות החליפו לוחות פלסטיק שרוטים, ובכל חדר היה פריט ריהוט אחד שהיה אסור להיפטר ממנו מכיוון שהוא "בא עם הדירה" – כיסא חיגר, ארון קטום דלת. בחוזה נאמר שהחברה המנהלת את הבניין יכולה לפנות את הדיירים בהתראה של שבוע בלבד אם יימצא סוף-סוף הרוכש האגדי שיעשיר אותה.
באחד משיטוטיי ברשת גיליתי אתר מפעים, שבו נצברים אלפי מסמכים ותמונות המתעדים מבנים נטושים מכל העולם. מפעלים משגשגים שנסגרו באחת, שכונות שלמות ועיירות שננטשו בגלל אסון טבע כמו שיטפון וסופה או אסון מעשה ידי אדם כמו קרינה או סתם כביש מהיר שנסלל כך שיעקוף את העיר והביא למותה של התיירות במקום.
רבות מהתמונות מתעדות מוסדות ציבוריים שננטשו – בתי חולים לחולי נפש, כנסיות עצומות כנושאות מטוסים, קניונים שהיו בעבר תורי מכוניות משתרכים בכניסה אליהם והיום בוקעים קוצים מבין סדקים במגרשי החניה המשתרעים למלוא רוחב העין, שדות אספלט ללא שימוש לנצח.
לונה פארק שבור גדול נפער במרכז רחבת ההחלקה שלו, רכבת הרים שקרונותיה ניתזו מהפסים, מתקני עץ מכורסמי טרמיטים. הילדים שהתנדנדו וגלשו עליהם בעבר כבר הרחיקו הלאה. היזמים מתו או בנו פארק חדש במקום אחר, אולי קרוב יותר לכביש הראשי. זזים בעקבות החיים.
יש בארץ מקומות מתים-חיים. יישובים שעדיין מתגוררים בהם אנשים, אבל ננטשו על ידי הסביבה. בשפלה הפנימית למשל ישנם מושבים שהצליחו במעבר מחקלאות לולים מצומצמת ונעשו פופולריים בקרב זוגות צעירים עם ילדים שמחפשים את "איכות החיים בכפר".
סמוך לכל מושב כזה כמעט תמיד אפשר למצוא את היישוב שלא הצליח, שתושביו הוותיקים, לרוב עולים משנות החמישים והשישים, עדיין מתגוררים בו בבתי סוכנות מצופי טיח שפריץ, מאחסנים מכוניות פעורות חלפים ומקררים עתיקים בסככות פח שפעם אכלסו תרנגולות. ולא נוטשים.
ילדיהם לפעמים מצליחים להיחלץ, עוברים לעיר סמוכה – קריית מלאכי, לוד. לפעמים ראשון לציון, אבל הם נשארים. לפעמים אפשר למצוא מושב מחולק לשניים – חציו עמוס וילות חדשות, מכוניות 4X4 והורים שעובדים בעיר, ובחצי השני נשמרים החיים הישנים, לא מתערבבים.
במושב כזה נמצא בית הוריי, שבעוד כמה שבועות יועבר לרשותה של משפחה חדשה. הוא לא יינטש – מיד עם עזיבתה של אמי יבואו משאיות הובלה וימלאו אותו חפצים זרים. הסלון והמטבח ישתנו, חדר נעוריי הקטן, שנצבע כל כך הרבה פעמים לפי גחמותיי המשתנות, יזכה בדיירת חדשה, אחת מבנותיהם הקטנות של בני הזוג. או אולי יהפוך לחדר עבודה.
צמחים חדשים יישתלו בגינה, עץ השסק ימשיך להשיר את פירותיו הקטנים על הקרקע; ולא אחזור לשם עוד לעולם. אולי בעוד שנים, בטיול משפחתי, אעצור את ילדיי המתקוטטים במושב האחורי של המכונית, ואצביע על בית קטן, קטן הרבה יותר מהווילות המקיפות אותו, ואגיד: "אתם רואים? כאן אמא גרה פעם". ולא אגש לצלצל בפעמון.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.5.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 
הכתבה שלך ממש יפה! בחיפה יש בנין נטוש שהיה פעם בית קולנוע, אחד המקומות היפים.. מענין אם הוא ישאר יפ במידה וישפצו אותו.