שכונת הארגזים

כמה פעמים בממוצע אמור אדם לארוז את חייו לארגזים? פעמיים? חמש? אולי עשרים? יש הבדל בין הפעמים, כמובן. הארגזים שמלווים אותך ביציאה מבית ההורים מלאים לא רק בחפצים אלא גם בתקווה שלא תצטרך לחזור אתם לאותו מקום שיצאת ממנו. לאחר מכן הרוטינה של מעבר בין דירות שכורות, עם הניסיון לארוז כך שכל ארגז ייפרק בדיוק בנקודה המתאימה לו בדירה הבאה.

מעבר דירה

מתישהו מגיע גם תורם של ארגזי החופזה, אותם קרטונים אקראיים מהמכולת הסמוכה שמתמלאים שברים של מה שהיה פעם אהבה וזוגיות מאושרת והיום הוא דיסקים שבזמן הקרוב תשתדל לא להאזין להם כדי לא להיזכר. לארגזים האלה יש תכונה מעניינת – לא משנה כמה תקפיד, תמיד יישכח משהו מאחור בדירה, שבוי פצוע בין שתי מדינות שלא מנהלות משא ומתן. לפעמים ישתרבב פנימה דבר מה שאינו שלך, ובנקמנות משונה יצוץ מול עיניך בכל פעם שתחפש משהו אחר.

כשעזבתי את בית ההורים אחרי הצבא ארזתי את כל תכולת החדר שלי. זו לא מטפורה, אלא האמת: כל דבר שהיה בחדר הוכנס לקרטונים ונגרר לדירה העלובה ששכרתי ליד בית הספר רימון, שם טעיתי לחשוב שאלמד מוזיקה. צבעתי את החדר החדש בירוק עדין, מיקמתי את המיטה מול הספרייה בזווית מדויקת שתדמה בדיוק לחדרי הישן, וחשבתי שכך ארגיש בבית.

אחרי חצי שנה חזרה אתי תכולת החדר לבית ההורים, ועמה באה נפילה נפשית קשה. בעזיבה הבאה שלי הייתי חכמה יותר – השארתי את החדר כמות שהוא. לא לקחתי דבר מלבד בגדים ופה ושם כמה ספרים אהובים בשקית. ממילא בן הזוג אז לא אהב לצבור חפצים, וכל פריט שהבאתי הביתה גרם לו לחוש מותקף. שאר החפצים נותרו בבית ההורים כמין רשת ביטחון, אף שלא השתמשתי בה כלל. פשוט פחדתי להיות שוב מוקפת בכל חפציי, בלי מקום משלי או אדם קרוב בעולם.
באותה תקופה התרסקתי בעוצמה כזו שעד היום אני משתדלת לא לדבר או לחשוב עליה. לפעמים לפני השינה אני נזכרת בה ומיד עושה הכול כדי לגרש את הזיכרון. בהלה, בעתה עמוקה ותחושת נטישה מוחלטת הן לא רגשות שנעים להעלות באוב.

אמור לי מהי תכולת ארגזיך ואומר לך מי אתה. המון תיקים? זוגות על זוגות של נעליים? תעודות הצטיינות ממוסגרות? אצלי הרוב המכריע של הארגזים נתפס תמיד על ידי ספרים. יש לי צורך להוכיח בעלות על ספרים, וכמה ספריות בירושלים עדיין שומרות תמונה שלי עם כיתוב "מבוקשת, חיה או מתה".
לא כל ספר ראוי להיכנס לספרייה שלי, ובעיניי ספר שאינו שווה קריאה שנייה גם לא הצדיק את הראשונה, ולכן אין סיבה לשמור אותו; ובכל זאת הספרייה שלי הולכת ותופחת כאילו עומד לרשותי בית שלם ולא חדר שכור. בסוף השבוע האחרון קפצתי להורים, מסתייעת בטרנטע הלוחמנית שפעם הייתה האוטו של אמא שלי ועכשיו עומדת לרשותו של אחי. קפיצה היא תיאור צנוע לנסיעה של שבעים ק"מ לכל כיוון בלי מזגן, אבל המטרה קידשה את האמצעים: הגירושים ומכירת הבית הובילו לשלב האריזה הבלתי נמנע, והייתי צריכה להיות שם כדי להציל מן האש את הספרים שלי שנותרו מאחור.
כשהגעתי הסתבר שזו אש נמוכה: הוריי לא רבו על שום חפץ, להפך – רוב הוויכוחים נסבו על ניסיונות של אחד מהם לשכנע את האחר לקחת דבר מה. כשנכנסתי לחדרי ראיתי שהספריות כבר אינן והספרים מוטלים בערבוביה בארגזים גדולים. כעבור כמה שעות יצאתי משם עם סבב ראשון של חבילות, יודעת שבקרוב מאוד אצטרך לשוב בשביל השאר.

אריזת ספרים אינה כמו אריזת בגדים או דיסקים. כל ספר זורק אותך אחורה לתקופה או מקום, אפילו ריח מסוים שאהבת באותה נקודה בזמן. כמה ספרים שמצאתי בחדר גרמו לי להתלבט ארוכות: האם לנטוש אותם ולהסתכן בכך שהם, על ההקדשות, הקיפולים בזווית הדפים והסימונים, יתגלגלו לידיים זרות? או לקחת אותם אתי אף שביני ובין נועה שקיבלה או קנתה את הספר נפערה מאז תהום?

כמה אף עוררו אי-נוחות – מה לי ולאיש שכתב בעיפרון "לנועה, קצת מהשיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד" על הכריכה הפנימית של "האהבה" מאת ד"ר בוסקאליה? וספר הביכורים ההוא, שמחברו הקדיש אותו "לפשלה האבולוציונית החביבה עליי"? למה נגזר עליי לשאת אותו בספרייה שלי לתמיד? ומי הייתה "הקופצת בראש והולכת ראש בראש" שקיבלה ספר שירים פורטוגלי? האם זו הייתי אני?
מנגד, מצאתי דפים אחדים, מקומטים, שלא יכולתי לזרוק אף שאין לי מושג איפה אאחסן אותם כעת. סיפור של קלאריס ליספקטור משוכפל על נייר צילום ומהודק באטב, עם שרבוט מהיר

"חשבתי עלייך כשקראתי". אותו לא אוכל לזרוק כי זו ההוכחה היחידה שמחבר ההקדשה חשב עליי פעם אחת לפחות; ומכתב שנשר מבין הדפים של "שתהיי לי הסכין"; ותמונה מאושרת ולא אקטואלית שמצאתי בספר תווים של יוני רכטר; וספרי ילדות שלעולם לעולם לא אוכל לעזוב:
כמה מהם (אריך קסטנר ו"אן מאבונלי") כבר נחטפו לחדרי הנוכחי, אבל הנה "נוריקו סאן הילדה מיפן", שכבר לא מדפיסים יותר, נוריקו שלי; והסבתא הסורגת של אורי אורלב, שסורגת לה נכדים וכאשר בית הספר סירב לקבל את נכדיה היא פרמה אותם ונסעה לה הרחק; ו"ילדת חוץ" של נורית זרחי, שהיה התנ"ך שלי כשלמדתי בקיבוץ צרעה וכל יום היה מוות. ולאה גולדברג וע. הלל ו"שמוליקיפוד" הדהוי, ו"שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"ספר הלמה" עם הסיפורים החכמים וספר השירים עם "חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" שאהבתי לדקלם מול המראה כשאף אחד לא היה בבית ולהתייפח מצער על מיכאל שלא בא כמו שבכיתי בדרך לתל אביב במכונית עם הארגזים שפעם היו הבית שלי.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.5.2010


מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s