אישה בורחת מבשרה

בשבוע שעבר הגיעה אמא שלי לביקור בעיר הגדולה. בדרך כלל אנחנו מנצלות את הזמן לטובת רביצה על המיטה שלי, עישון סיגריות בשרשרת ופולחן הנשים המסתורי שנקרא "להוציא שחורים" (אין קשר לאפרטהייד), אבל הפעם העיבה עננה על הבילוי המשותף: אימא שלי ביקשה שאבוא אתה לקנות בגדים.

בסרטים זה קל ונעים – אישה פוסעת אל תוך חנות, כמה מוכרות מכרכרות סביבה, תלבושת או שתיים מוחלפות בתא המדידה המרווח, והופ – כבר היא מחוץ לחנות, צועדת באושר, ושקיות נייר צבעוניות עצומות משתלשלות מזרועותיה השזופות. כבר באותו ערב היא תדהים את הדייט שלה בשמלה קוקטית עם גב חשוף וחריץ שדיים בעומק הגרנד קניון. במציאות, איך לומר, המצב שונה מעט.

במקרה שלי עוד מדובר בחוויה סבירה יחסית – אני מעדיפה לבחור בגדים לבד, במהירות, יודעת מה אני אוהבת, ולא נותנת לאף אחד להשפיע עליי, וזה מאפשר לי למצות קניון שלם בשעה בלי התלבטויות מיותרות.

גם הגזרה שלי, במצבה הנוכחי, נמצאת פחות או יותר על הסקאלה שיצרני האופנה מכוונים אליה, אבל גם אני נתקלת בלא מעט קטסטרופות: מכנסיים שאפילו הסינית ששימשה להם מודל מתקשה להידחס לתוכם, חולצות שנתפרו למידתה של אישה דמיונית האוחזת בשדיים בגודל דאבל די וטליה של ילדה בת תשע, והנורא מכול: חנויות שלמות עמוסות סחורה שכל כולה מתנאה במידה one size.

כבר שאלתי פה בעבר, ואשאל זאת שוב: מניין נולד המונח "ואן סייז"? לגברים יש סמול, מדיום, לארג' וכן הלאה. אף אחד לא מעז לומר לקהל הצרכנים הגברי "תתאימו למידה היחידה שיש לנו או שתלכו לקנות במקום אחר".
עולם האופנה לוקח בחשבון שלגברים יש רוחב כתפיים שונה, שרירים, כרס ושאר מאפיינים המבדילים אותם זה מזה. נשים צריכות להסתפק בוואן סייז, אותה מידה עלומה שמתבססת על ההנחה כי לכל הנשים ביקום יש אותו היקף ירכיים, בטן שטוחה, ישבן הדוק, רגליים באורך שלושים קילומטרים וציצים שיכולים לשמש כריות אוויר בעת תאונה.

לא זרועות רופסות, לא תחת בתהליכי התרחבות, ובטח לא כרס. עברת את גיל ארבע ואת מחפשת בגדים? תקבעי תור לפלסטיקאי, ותתחילי להקיא את כל מה שאת אוכלת גברת או שתצטרכי לחפש בגדים במעיין שטוב, אותו מוסד ירושלמי ותיק שמאז 1940 מלביש דורות של חרדיות בכל הגילים, הצורות ומצבי הצבירה.

בפרצוף נחוש ואגרופים קפוצים יצאנו אמא ואני למסע הציד, ובראשי מחשבה אחת: איך למזער את ההשפלה. אתם יכולים להתרשם עד מחר מכל מיני קמפיינים שמדברים על "נשים אמיתיות" ועל זה שחמישים הוא הארבעים החדש, אבל עולם האופנה הישראלי היה מעדיף שתמותי בגיל ארבעים, ואם אפשר, קצת לפני כן.

גלית גוטמן. פרזנטורית לבגדים לנשים בשלות? כן, בטח

אם העזת להישאר בחיים ולשאת עלייך יותר מגרם עודף, נגזר גורלך. עלייך להיענש ולתור אחר מלבושים בתוך גיהינום העיצוב אשר רשתות מסוימות בוחרות משום מה לשווק ל"נשים בשלות". קודם כול, מיעוט המותגים מדבר בעד עצמו. שלוש-ארבע רשתות פונות לקהל הזה, וזהו. גם מישהי עשירה במיוחד תתקשה למצוא מקום ראוי לפוצץ בו את תכולת ארנקה.

מלבד זה, הרשתות האלה עושות הכול כדי להימנע מזיהוי עם הלקוחות שלהן. הנה, קרייזי ליין, אותה רשת חביבה שמייצרת בגדים נאים במגוון מידות ושרוב הקונות בה הן נשים מעל גיל 45 במידה 44 ומעלה, החליפה לאחרונה את הפרזנטורית שלה, ובחרה דווקא בגלית גוטמן.
כן, אותה גוטמן שנולדה בשנת 1972 וגם אחרי שתי לידות מתגאה בירכיים גפרוריות, בטן שקועה ומותניים של בת הים הקטנה. גוטמן היא אישה בשלה כמו שיאיר לפיד הוא הישראלי הממוצע. כל קשר בינה ובין הקהל האמיתי של קרייזי ליין מקרי בהחלט.

אם חצית את מחסום הפרזנטורית (ואל תסבנו אותי עם נועה תשבי – עבור הקונות הקבועות של מתאים לי מידה 42 היא חלום רחוק), המלאי הרגיל בחנויות יעשה לך שחור בעיניים. זו לא מטפורה – שנים אחרי שהוכח כי אפשר ליצור בגדים נאים למידות גדולות במגוון צבעים, המוטו המיושן "שחור זה מרזה" עדיין מושל בכיפה.
מכנסיים שחורים, טוניקות שחורות, שמלות שחורות, שכמיות שחורות – אז מה אם או-טו-טו יוני ותכף כולנו נפנטז על לפשוט מעצמנו את העור ולהניח אותו לצינון על המזגן? את מבוגרת, יש לך עודף משקל, תגידי תודה שהסתפקנו בזה ולא הכנסנו לקטלוג את הבורקה האפגנית, אמא טאליבן שיק.

פתאום לוכד את עינייך הבהוב צבעוני. את רצה אליו בטרם ייעלם כפטה מורגנה, מסיטה את שאר הקולבים ותולשת אותו מהמדף, מגלה שמדובר בטוניקה עם פסים. פסים לרוחב! בשם הוויסקוזה הקדושה – הרי הדיבר הראשון בענף הטקסטיל הוא "לא תעשה לך כל בגד וכל מידה גדולה בדוגמת פסים עליו".
אחרי שהחזרת את המפגע באכזבה למקומו את מסתובבת אל המוכרת ששואלת "מה את אומרת על דבר כזה?" בעודה מחזיקה קולב שנשרכת ממנו עוד טוניקה, הפעם בגוון אחיד (שחור), ששרווליה רקומים פרפרים בצבעים עליזים, מצווארונה תלויים חרוזים, ובקו המותניים-כיווצים.

כנראה בגיל ארבעים כל הנשים עושות הסבה מקצועית, והופכות לגננות או למורות ביסודי. הניסיון לתת טאצ' "צעיר" לבגד מניב תוצאה מטופשת וילדותית. לא מוצא חן בעינייך? לכי תציירי בגואש או משהו.
לבסוף מצאנו. אחרי שעתיים וחצי של שיטוט עקר בין חנויות עם מוכרות שהבטיחו "גזרה נשפכת" ו"בדים שנעימים על הגוף" (לא על גוף כמו שלך, אבל תמודדי, זה מתרחב בכביסה), הגענו לסניף של רשת קטנה יחסית, עם מוכר חמוד ואדיב שליווה את אמי בכל השלבים המתסכלים של "יש את זה בעוד מידות"? ו"למה רק בשחור"? ספג באומץ את הטרטורים, והחמיא רק כשהבגד באמת ישב יפה – יצאנו מהחנות כמו בסרטים, עם השקיות והחיוך. נתראה בחורף.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 2.6.2010

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אישה בורחת מבשרה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s