אין תגובה

קשה לתאר נושא לעוס לכתיבה יותר מטוקבקים. כמה פעמים אפשר לשמוע ש"תרבות" הטוקבקים
בישראל בהמית ואלימה? עובדה שאפשר. צריך לומר זאת בקול רם: פני הדור כפני הטוקבק. אתם יכולים לשכנע את עצמכם עד מחר שאת כל התגובות כותבים אותם שלושה אנשים שמתניידים מאתר לאתר בהתקף טירוף ושבכלל, למי אכפת מה כתבו "שמאלני שהתפכח" ו"שירן25 המלכה" מתחת לידיעה שזה עתה קראתם, אבל האמת היא שהתגובות הן שיקוף נאמן.

הן מציגות לא רק את המנטליות התוקפנית של הכותבים אלא גם אותנו, אלה שעומדים מנגד, מצקצקים ועוברים מיד לעניין הבא. כי למי יש כוח לכתוב תגובה מתונה ומחכימה רק כדי להידחק לסוף התור, להיות טוקבק מספר 3,582, בין "חחחח" ל"פחחח"? זה כמו להכין סלט פירות לחמור. או כמו שאימא של ס' הייתה אומרת: "שמפניה בסיר לילה". מה הטעם?

סחרחורת השבוע וחצי האחרונים, מאז נכנסה האנייה "מרמרה" לחיינו והפכה את ישראל לקרון רכבת שדים שנחטף בידי פסיכופט, הייתה גן עדן לכל מי שבתור ילד אמא איימה לשטוף לו את הפה בסבון או בפלפל חריף בכל פעם שפלט מילה שקלט ברחוב.

נדמה שכל האתרים פיטרו או סיממו בכדורי שינה את התגובנים שלהם, אותם אנשים שאמורים לשבת מול המסך ולבצע את העבודה הלא כל כך סבוכה של סינון תגובות המכילות קללות, הסתה לאלימות, גזענות ואיומים ברצח. "תמיד דופקים את השחורים" – כן, "מחר אני יוצא עם רובה טעון ויורה בכל אשכנזי שעובר מולי" – לא. נשמע די פשוט, נכון? ברור שהעומס עושה את שלו, וסביר שיתפלק איזה טוקבק לא הולם מדי פעם, אבל השבוע היה אפשר ממש לשמוע את ה"בום" של נפילת כל המחסומים וההגנות.

אייטם באחד האתרים הגדולים על חברת הכנסת חנין זועבי גורר בעקבותיו את התגובות "לשפוך לה חומצה על הפנים!" "לירות לה בראש ולחרבן על הגופה" ו"חנין זועבי הולכת למות. כל ערבי שיתנגד יחטוף כדור". מתחת לסיקור קצרצר של הפגנת שמאל בתל אביב נכתב "לגאול דרך מערך המתות חסד מוסדי את כל השמאלנים". הידיעה על רימון עשן שהושלך ממקור לא ברור באותה הפגנה הניבה טוקבק מלא צער: "בוגדים, חבל שלא רימון רסס" (כל הציטוטים מובאים כלשונם). אגב, יונה אברושמי ביקש למסור ד"ש.

ואל תגידו לי "זה רק טוקבקים". אין "רק" טוקבקים כמו שאין "רק" שלטים עם מדי אס-אס ו"רק" דין רודף ודין מוסר. שום דיקטטורה רצחנית לא הייתה משגשגת ללא הרטוריקה, אמנות השכנוע באמצעות השפה. למילים יש כוח הרבה יותר ממה שמייחסים להן. מילים הן שהעלו מעלה כמה מהדמויות הכי מפחידות בהיסטוריה, מילים הובילו למלחמות. מילים יכולות להרוג. אל תשכנעו את עצמכם אחרת.

גם אם מוציאים את הפוליטיקה מהמשוואה, זירת התגובות ממשיכה לתדלק את עצמה. "הכותבת של המאמר מטומטמת", "פוסטמה", "מכוערת דוחה וטיפשה" – זה רק מקבץ קטן משפע הטוקבקים שהופיעו בתגובה לאייטם תמים במדור ספרות באחד האתרים הגדולים.

אני יכולה להבין ביקורת חריפה, ומוכנה גם לקבל תגובה כמו "חרא של כתבה" כי היא מתייחסת לנושא, גם אם בחוסר טעם ובלי הסבר מספק, אבל הבחירה של האתרים לאפשר למגיבים להשתלח על בסיס אישי וללא הגבלה בכותבים המועסקים אצלם מתמיהה. "פוסטמה" זו לא תגובה, זו יריקה בפנים.

האתרים אמורים בין היתר להיות החיץ בין המוחטה לפרצופו של הכותב. למה שלא יעשו זאת? הרי הוא כותב עבורם, לרוב בלעדית, מעמיד את עצמו לשירותם, ויוצר את התוכן שבלעדיו לא היו גולשים מגיעים לאתר. כותב כזה לרוב משתכר פרוטות כי האתרים לא חושבים שהעובדה שהם מרוויחים הון תועפות ממכירת שטחי פרסום מצדיקה תשלום ליוצרי התוכן. לפיכך בפועל, מלבד עוני, נגזרים על הכותב גם חיי חרפה מכיוון שכל אחד יכול בחסות האנונימיות הקדושה לקלל אותו עשרה דורות אחורה.

גם כאן היה אפשר לתהות על ערנותו של הש"ג (מסנני התגובות), אבל כנראה מדובר בבחירה מושכלת של מנהלי האתרים שלא לעמוד מאחורי הכותבים שלהם. בשביל מה? הם בסך הכול ממלאים משבצת, פרזיטים. מיליון כמוהם עומדים בתור, מוכנים לכתוב רק תמורת קרדיט. יושרה? תמיכה ממקום העבודה? קטעים אתכם, תישארו.

טינופת מביאה רייטינג. איך? פשוט מאוד: כאשר אתם רואים פרומו לתכנית שמוצגים בו שני מתמודדי ראליטי שואגים זה על זה בזעם, משהו בבלוטת הטראש שלכם מגרה אתכם להציץ. כאלה אנחנו, מוצצי דם. באינטרנט זה אפילו חייתי יותר: טוקבק הוא סימון טריטוריה. השתנה על פינת גדר שעכשיו היא שלנו. כבשנו את ההר. הותרנו את חותמנו בנצח.

יותר מכך – טוקבקיסטים אוהבים לחזור לזירת הפשע ולבדוק את הבעות הפנים של המז"פ. "איך אני? איך אני?" הם שואלים בכפייתיות, ובודקים אם מישהו כבר הגיב לתגובה שלהם "הכותב הוא זבל טיפש". ברגע שהתקבלה תגובה לתגובה – הטוקבקיסט ניצח. הבאזז נוצר, אפשר ללכת לישון. לא לפני שנגיד למס' 244 מה אנחנו חושבים על האמא שלו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.6.2010