צל של ספק

שעתיים מתחילת חופשת סוף השבוע שלנו, הרגשתי כמו הבן אדם הכי גרוע בעולם. מתחתיי מיטה ענקית ורכה, מסביבי חדר מלון פשוט ונעים, מהחלון מציצים אליי כפות דקלים וים כחול, והמזגן עבד על מקסימום. לכאורה כל מה שצריך כדי להיות מאושרת, אז למה ס' סגר את עצמו במקלחת, ואני יושבת כאן עם פרצוף תחת?

חודש לא קל עבר על כוחותינו בתל אביב. צירוף קטלני של חמסינים, כמה ויכוחים מטופשים, ולקינוח פרשת הספינה הטורקית מרמרה וההתבהמות הלאומית שנוצרה סביבה גרמו לס' ולי להרגיש כמו שני בוטנים שכלואים באותו תרמיל. מלבד הכול, ס' גם סבל מהיעדר זמני של רכב, ולפיכך אפילו הימלטות ספונטנית מהעיר לא באה בחשבון.

והנה, בשבוע שעבר ס' התארגן על אוטו, והפתיע אותי עם סוף שבוע באזור הכרמל. שמחתי, התקלחתי, לק אדום על הציפורניים מרחתי, ויצאנו לדרך, שמחים וטובי לב. לא יודעת מה בדיוק גרם למצב הרוח להתהפך. אולי הרדיו, שסירב בעיקשות להשמיע שירים טובים? או המחשבה על הוריי, שבאותם רגעים ממש החלו להעביר את חפציהם לדירות נפרדות? כך או כך, ככל שקרבנו למחוז חפצנו, כן התכנסתי בתוך עצמי. ס' דיבר על העבודה שלו, ואני, שתמיד שמחה כל כך להאזין ואולי גם לייעץ, הבטתי בו מהצד, ופתאום זה הכה בי: הספק.

אף פעם לא הייתה לי בעיה להטיל ספק. להפך, ספקנות בריאה היא אולי בסיס לחיים מסובכים, אבל גם מלאים יותר. ספק הוא חלק בלתי נפרד משיטת החשיבה שלי – בפוליטיקה, בכתיבה, בעבודה. רק בדבר אחד אף פעם לא לימדו אותי שמותר להטיל ספק: באהבה.

אתם מבינים – גדלתי אצל זוג הורים שהכירו בבליינד דייט שאחות של אמא שלי סידרה, ושלא כסטטיסטיקה, נשארו ביחד והתחתנו. הם אהבו זה את זה, ועד השנים האחרונות לא שמעתי אף אחד מהם מביע רצון להיחלץ מהקשר, אפילו במריבות הכי קשות.

כשהתבגרתי והתחלתי להביא בנים הביתה הם לא התערבו. פשוט כך. לא ביקשו רזומה, לא דרשו מאתנו לישון בחדרים נפרדים, לא ביררו אם אני באמת אוהבת או שזה סתם פלירט נעורים מיותר. גם כשהיה ברור שאני נמצאת עם מישהו שלא מתאים לי בעליל, אף אחד מהם לא שאל אותי את השאלה הכה מתבקשת: "את בטוחה?" אולי לכן, כשהגיע רגע של ספק בקשר, הרגשתי שזה סוף העולם. כי אם אני מטילה ספק, זה אומר שאני לא אוהבת מספיק. ואם אני תוהה בנוגע להמשך, לקשר הזה כבר אין סיכוי. ואם הנורא מכול קורה, ואני מרגישה שאולי אני לא רוצה להיות עם הבן אדם הזה עכשיו, זה אך ורק כי אני אישה רעה, כושלת וכפוית טובה.

לעולם לא אשכח את הרגע ההוא בצבא, כשצנחתי על מיטת הקומתיים והתחננתי לעזרה מאלישבע, אחת משבע הבנות שחלקה אתי את החדר המחניק ההוא בצאלים. אלישבע הייתה ירושלמית רכה עם חבר חמש שנים ותכניות להינשא. אני הייתי יצור גמלוני שחגג חמישה חודשי זוגיות עם קצין מודיעין נחמד שחשב שהוא חכם הרבה יותר ממני. באותו זמן התחלתי להרגיש שאולי בחור שמתכנן ללמוד ננוטכנולוגיה אחרי השחרור זה לא בדיוק מה שאני רוצה מהחיים, והייתי אכולת רגשות אשם.
אלישבע, יצור ענוג שכמותה, גיחכה והבטיחה לי שאין יום שהיא לא תוהה אם עליה להיפרד מחבר שלה. בפה פעור מתדהמה הקשבתי לה. לא האמנתי שאפשר להטיל ספק בזוגיות ולהישאר בה, שלא לדבר על להישאר בחיים.
השנים חלפו, קצין המודיעין התחתן עם רופאה, אלישבע נפרדה מבן הזוג שלה, שהיה מסעיר כמו מניה של טבע, ועברה לבחור הבא, ואני, למרות ההסבר המחכים שקיבלתי ממנה, עדיין לא למדתי להתמודד עם הרגע שהספק מרים את ראשו המכוער.

כופרת, ככה אני מרגישה. לא פחות. אנשים מסביבי מתחילים ונפרדים וחוזרים ובוגדים ומתגרשים ועושים ילדים מתרומות זרע בלי להביט לאחור, ואני, כמו פוסטר של האגודה למען שלמות המשפחה, לא מסוגלת אפילו לחשוב "בא לי לישון לבד הלילה" בלי לחטוף מוסר כליות שמגמד את אשמתו של אדולף אייכמן.
כי בסופו של דבר, כשמנקים את הרעש והצלצולים מתגלה האמת: אני בחורה מונוגמית. מונוגמית כל כך שכאשר יש לי בן זוג אני דומה לסוס מרכבה עם סכי עיניים. לא רואה, לא שומעת, לא מאשרת הצעות חברות של גברים שזופים בפייסבוק.

האם כאן טמונה איזו עצם? אולי דווקא ההסגר המוחלט שאני נמצאת מרצון הופך את האפשרות האחרת לבלתי נסבלת, ערעור חריף מדי על אורח חיי? יכול להיות שאם הייתי בחורה כזו שמחזיקה כמה "ידידים" על הקו, שומרת את האופציות פתוחות ולא מעניקה משמעות יתרה למילים, היה לי קל יותר לעמוד למבחן?

ערב ירד על הנמל הישן של קיסריה. ס' חיפש אבנים מעניינות, ואני הבטתי בחומות החרבות. התיישבנו על ספסל מול פתח שנפער בביצורים הרומאיים העתיקים, והוא הריק אל כף ידי שלושה צדפונים זעירים, תינוקות צדפים שגודלם כציפורן הזרת. נגעתי בהם. מושלמים, ורודים ופגיעים כל כך, כמעט שקופים. ופתאום נכמרתי אליו, אלינו.
"לא יודעת למה אני ככה", אמרתי בשקט. והוא אמר שזה בסדר. שמותר לי. בלילה ישבנו על שפת הברכה השוממת ודיברנו. חתול עמד שם והביט בתאווה בעכברון מיניאטורי שנפל למים ושחה במהירות, מנסה נואשות להיחלץ. ס' שלה אותו משם. העכברון ישב על היבשה והתנשם, המום, קפוא, מסרב להאמין למזלו הטוב. ליווינו אותו במבטנו עד שנעלם בדשא.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.6.2010

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s