הפעם הראשונה שאמא שלי ואני דיברנו זו עם זו הייתה כשהייתי בכיתה י'. עד אז פשוט תקשרנו רק בצעקות. ברוב המקרים, הורים וילדים מפסיקים לשוחח ומתחילים לצווח בין הגילים 12 ל-18, מכל הסיבות הנכונות: הם דואגים לנו לבגדים נקיים, אנחנו מתעקשים ללבוש שמאטעס לא מכובסים שחתכנו בסכין יפנית. הם קוראים לנו לאכול, אנחנו צועקים "לא רעב!" הם מבקשים שנבוא אתם לדודים, אנחנו מסרבים ואז נגררים בעל כורחנו ושומרים על פרצוף תשעה באב לכל אורך המפגש.
בשלב הזה הורים ומתבגרים אמורים להתעצבן, לטרוק דלתות, לריב על גרביים שנשארו בסלון ולתחזק ארסנל פצעונים מלאי מוגלה (טוב, פצעונים זה אצל המתבגרים. על האימהות נגזר לנסות למנוע מהם לפוצץ אותם ובלילה להתפלל "אלוהים, תעשה שזה יעבור להם, אני לא יכולה לראות יותר את הפרצוף הנורא הזה בבקרים").
אז איך קרה שאמא שלי ואני, שהתחלנו לריב פחות או יותר ביום שהתחלתי לומר משפטים שלמים, התפייסנו דווקא בעיצומו של גיל ההתבגרות? הסיבה לפיוס, כמו הגורם למריבה, נעוצה במוסד שמשתחררים ממנו עכשיו עשרות אלפי ילדים בקריאות שמחה: בית הספר.
הייתי תלמידה איומה. בנות, באופן כללי, נוטות להיות תלמידות טובות וממושמעות יותר, ואם בכלל הן מחליטות להתפרע, זה קורה בתיכון. אצלי הבעיות התחילו כבר ביסודי. עליתי לכיתה א' שנה מוקדם מדי, והציפיות של ההורים שלי הרקיעו שחקים. אחרי הכול, כבר ידעתי לקרוא ולכתוב, מאחוריי היו כבר שנתיים של לימודי פסנתר, ולכולם היה ברור שאין שום סיכוי שאלטע קופ עם פה גדול כמוני לא תהיה תלמידה מצטיינת. הם טעו בענק.
לדוגמה, יום אחד ביקשה מאתנו המורה אורנה לכתוב שיר קצר. היום שום מורה לא היה דורש זאת מילדים שרק עלו לכיתה א', אבל באותו יום חזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב. כעבור כמה שעות של בהייה באוויר הבנתי שאין לי מושג מה ואיך לכתוב, ולכן פתחתי את אחד הספרים האהובים עליי והעתקתי מילה-מילה: "כלב נובח לא נושך. כלב לא נושך לא נובח. לא נושך ולא נובח, מה עושה? בורח!" סגרתי את המחברת, החזרתי את הספר למקום והייתי מרוצה.
למחרת נצטוויתי לקרוא בקול את שיעורי הבית. כשהגעתי לשורה "לא נושך ולא נובח, מה עושה" זינק ניתאי מהשולחן הסמוך, ואמר "בורח! אני מכיר את השיר הזה". באותו ערב ניהלו אמא שלי והמורה אורנה שיחת טלפון ארוכה. שנים לאחר מכן, כשהתחלתי לכתוב שירים, מישהו שאל אותי מה היה השיר הראשון שכתבתי. אמרתי "שיר של ע. הלל".
מתישהו בכיתה ב' הפסקתי להכין שיעורי בית. לא יודעת מה עבר לי בראש – אחרי הכול זו הייתה בחירה שתביא על ראשי 12 שנים של סיוט פדגוגי: צעקות בבית ובבית הספר, תעודות מחפירות ותחושת נחיתות. המבחנים התכערו בסימונים אדומים, היומן התמלא מכתבים שהייתי צריכה להחזיר עם חתימת ההורים (אמא, זה הזמן להתוודות – זייפתי את החתימה שלך בערך 5,000 פעם בין השנים 1990 ל-1994). כלום לא עזר. בפעמים שנתפסתי בשקר נאלצתי לסבול שעות ארוכות בישיבה ליד שולחן המטבח, מנסה להבין איזו פעולה באה לעזאזל אחרי שמכפילים את המספר שבראש הטור. "מה יש פה לא להבין?" הייתה התגובה הנצחית לאנחות הייאוש שלי. תמיד זה נגמר בדמעות. תוסיפו למשוואה גם את הבעיות החברתיות הקשות שהיו לי בכיתה, ותקבלו ילדה ששוקלת להתאבד בדקירת סרגל זווית, רק לא ללכת בבוקר לבית הספר. אחרי הכול, חיכה לי רק עוד יום של התחמקות מהתלמידים, מהמורים, ובבית – להתחמק מההורים, לפני שיגלו שיש לי שיעורי בית.
קל להבין את אמא שלי – היא באמת לא הבינה מה הבעיה של הבת הבכורה שלה, שלא מסוגלת לפתור שלוש שאלות מחורבנות בתנ"ך או להתאמן על יצירה של באך. האם נורמלי לצפות מילדה לא יפנית בת שבע לשבת במשך יותר מחצי שעה רצופה ליד הפסנתר? אולי. עובדה שכל מי שלמד אצל המורה שלי אז לואיזה יופה מופיע היום בקונצרטים מסביב לעולם. במרתף שלה בטח יש לוח מטרה עם התמונה שלי – הכישלון היחיד שלה כמורה לפסנתר.
בסוף השנה הפסקתי לנגן, ושברתי את לבה של אמי. אולי הכאב הזה הניע אותה להפוך את הלימודים למלחמה. הקזוס בלי הביתי של משפחת אסטרייכר. בכל ערב היא פתחה את הילקוט שלי בהבעה מאיימת – אוי ואבוי אם יתגלו בפנים שיעורי בית שלא נעשו.
דווקא אז, רגע לפני השינה, התלקח הבית באש תופת: "למה את עושה לי את זה? בשביל מי אני מתאמצת? את יודעת שלבת של השכנה יש רבע מהשכל שלך והיא תלמידה מעולה?" הרבה ערבים בילדותי נגמרו כשאמא שלי מעלה עשן בסלון ואני בוכה בחדר שחלקתי עם אחי הצעיר. לא משנה כמה צעקות ופליקים חטפתי – לא הצלחתי לקחת את עצמי בידיים. הייתי כבדה מדי עבורי.
בכיתה ז' השתנה מצבי החברתי מקצה אל קצה: הגעתי לבית הספר לאמנויות בירושלים, מצאתי חברים, ולראשונה התאפשר לי להיות משהו אחר מלבד אפס. בלימודים עצמם לעומת זאת, חוץ מהברקות קבועות בספרות ותאטרון, נשארתי אותו דרעק. פשוט המשכתי את מסורת ה"אין שיעורי בית" מהיסודי. פעמיים בשנה היה מגיע המכתב שבישר להוריי את סילוקי מבית הספר, ופעמיים בשנה נמצא בחדר המורים המלאך הגואל שנאבק למעני והציל אותי מרוע הגזרה.
בנקודה מסוימת הפכו העניינים עם אמא לבלתי נסבלים. התחלתי לישון אצל מורה שאימצה אותי כבת אלטרנטיבית והקצתה לי ספה ומברשת שיניים. הייתי מגיעה הביתה, נתקלת בחומה של תלונות כלפיי ובורחת לסלון של המורה, ישנה שם שבוע ושוב מנסה את מזלי בבית. בבוקר שלמחרת אחת ההתנגשויות הקשות בבית הגיעה אמא שלי לבית הספר. אמרתי לה: או שאת מפסיקה לחטט לי בילקוט ולשאול על הלימודים או שאין לנו מה לדבר יותר.
לא יודעת אם האיום שלי עשה את העבודה או שאמא שלי הבינה בעצמה שמדובר בקרב אבוד, אבל היא למדה להרפות. בסוף יצאתי די בסדר, והעיקר – התחלנו לדבר. ללימודים של אחי הקטן היא כבר התייחסה בשוויון נפש. השבוע הוא הביא תעודה מלאה מאיות. הודעתי לו שהוא בושה למשפחה. ככה לשבור מסורת?
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 29.6.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 