הערת אזהרה

אם במקרה יצא לכם להיוולד בישראל או לשהות בה יותר מחצי שעה ברצף, אתם כבר יודעים שרשימת הדברים המסוכנים שאסור לעשות פה ארוכה יותר מרשימת האסירים של חמאס. עוד לפני שלמדתם להתהפך לימדו אתכם שאסור להכניס אצבע לשטקר, וכשהתחלתם לזחול הזהירו אתכם לא לגעת בתנור. בגיל שלוש סיפרו לכם שבחפץ חשוד אסור לגעת, ובבית הספר אמרו שאסור לצאת לטיול בלי כובע ומים.
משביעים אתכם לא לדבר עם זרים ולא לגשת למי שמציע לכם סוכרייה על מקל בגן השעשועים. משננים לכם שאסור ללטף כלב בלי קולר ואסור לאכול משהו שנפל על הרצפה, אסור לספר באינטרנט איפה אתה גר ואסור לשחק באש, אסור להיכנס לים כשאין מציל ואסור לחצות בין מכוניות חונות. בצבא אסור לשחק בנשק, אסור לנסוע בטרמפים ואסור לדבר בסלולרי על היחידה שלך כשנוסעים ברכבת לבסיס. אחר כך אסור לגור בדירה בלי סורגים ואסור להחנות את האופניים בתוך חדר המדרגות, אסור להתערב אם רואים שניים הולכים מכות ברחוב ואסור לצאת לבלות במקומות שיש בהם יותר סכינים מבמטבח של ישראל אהרוני.

בשנה האחרונה, בלי סיבה נראית לעין, התווסף איסור אחד רציני לשורת הפעולות שרצוי לא לבצע אם אתם מעוניינים להמשיך לחיות: איסור ההערה. אותה פעולה תמימה שבעבר הייתה חלק בלתי נפרד משגרת חיינו וחצתה עדות ומגזרים ("סליחה, הייתי לפניך") הפכה לסכנת נפשות. כל ניסיון להסב את תשומת לבו של הזולת לעובדה שהרגע הוא שפך את תכולתו של פח אשפה שלם היישר לתוך הגינה שלך עלולה להצית תגובה אלימה ולגרור רצף קללות קולני במקרה הטוב וסכין בבטן במקרה הרע.

בחדשות שומעים מדי פעם על מישהו ש"נדקר במסגרת ויכוח על מקום חניה". רוב האנשים הנורמלים מצקצקים וחושבים "מי הפסיכופת ששולף סכין בשביל סימון כחול-לבן?" אבל באותה נשימה מסוגלים להטביע את השכן שלהם בטינופת מילולית על הבוקר אם יגלו שהמאזדה שלו חוסמת להם את הסובארו. תגידו שיש הבדל בין מילים למעשים ושהשכן ממש לא בסדר, אבל זה קורה גם בסיטואציות טריוויאליות הרבה יותר.

עומדים בתור בארצות הברית. בלי

דוגמאות? בבקשה: אמא שוכבת על כיסא נוח בחוף הים ומשתזפת בזמן שילדיה מכסחים חטיפים ומשליכים "קובבות" של חול רטוב זה על זה. בתום שעתיים הם מתקפלים בהותירם הררי זבל על החול. המשתזפת הצעירה שלימינם פונה לאם המסורה ושואלת "אתם לא מתכוונים לנקות אחריכם?" האמא פוערת זוג עיניים מאופרות, שואגת "סתמי-סתמי, 'סתכלי על עצמך, יותר טוב", ואוספת בזרועות נחושות את פעוטיה המלאכיים, שלא יינזקו חלילה מהדרישה המעליבה להרים מהקרקע את עטיפות הבמבה שלהם בתום הזלילה.

או האיש המכופתר שמנהל את כל עסקי המשרד שלו בקולי קולות ברכבת עמוסה בין אשקלון לתל אביב, וכאשר האמיץ שבין הנוסעים מעז לפנות אליו ולבקש ממנו להוריד מעט את הדציבלים, הוא מגיב בנביחה "אז אל תקשיב, חצוף".

לא אשכח גם את הקשיש השקט שעמד באחד התורים בבנק, ופצח ב"חולירע! מי את בכלל, נבלה!" כשהאישה שעמדה לפניו העירה לו שאין טעם שינסה לעקוף אותה כי יש מספרים והתור צריך להתנהל לפיהם. אלה עוד המקרים העדינים, בסך הכול אנשים שיסתפקו בלקלל אותך עד שסבתא רבתא שלך תתהפך בקבר האחים שלה באוקראינה, אבל בחיים לא ישלפו סכין. למה? כי הם לא כמו החוליגנים האלה שמסתובבים חמושים ברחוב ומחפשים עם מי לריב. הם אנשים מן היישוב.

כמובן ישנם מצבים שברור לכל אחד כי עדיף לוותר על ההערה, צודקת ככל שתהיה, ולהימלט מזירת האירוע: רכב עם תאורת אולטרה-סגול חתך אותך בצומת? סע לשלום ונפנף בחיוך לנהג. פרחח מגודל הרביץ לילד שלך, ולאבא שלו יש על הכתף קעקוע שבוצע באמצעות מחט ועט שבור? עבור לגינת משחקים אחרת או בנה אחת במרכז הסלון. קל להימנע מתקרית פומבית כל עוד הסימנים ברורים דיים: יש אנשים שפשוט רואים עליהם שלא כדאי להתעסק אתם.

יש'ך בעיה? תקשר למשטרה

הבעיה היא שבזמן האחרון קשה לדעת מאיפה תבוא המכה. אנשים פה יורדים מהפסים, ולא טורחים לאותת לפני כן. טיפוסים שבחיים לא היית מנחש שמסוגלים אפילו לנזוף בחתול שלהם (ובדרך כלל לא יעזו – הם דואגים מאוד לזכויות בעלי החיים) מתנפלים עליך אם תנסה להעיר להם שהחניה הזו שמורה, שהסיגר שלהם ממש מסריח (אפילו שהוא בטח עלה המון), שהכרטיס שלך לסרט אומר בפירוש שורה עשירית, כיסא חמש, ולא, לא מתאים לך לשבת במקום אחר כדי שהם יוכלו להרגיש טוב יותר את הסראונד, שלא נעים לך שהילדה שלהם זורקת לך פופקורן לתוך הצווארון ומורחת מוחטה על הידית שבין המושבים שלכם, שהתאורה של הנייד שלהם מפריעה לכולם והצפצופים של האס-אם-אס לא ממש מסייעים לכם לחוויית התלת-ממד, שלא נוח לך להירדם כשהם יושבים על המדרגות של הבניין שלך ומעשנים נרגילה אגב ניתוח מדוקדק של הפרק האחרון ב'עספור', שעשית מנוי על העיתון כדי לקבל אותו בכל בוקר לתיבת הדואר ולא כדי לחלוק אתם את מדור הספורט, שלא מתאים לך לרקוד אתם אפילו שאת בחורה ובאת למועדון

ביום חמישי בערב, שיורידו את הידיים שלהם מהכתף שלך ואם כבר מדברים, אז גם מהתחת.

"מי מסתכל עלייך בכלל, יא מכוערת?" "סע, סע, יא מניאק", "יאללה, 'תחפף מפה או שאני מאשפז אותך", "סליחה תגיד לאבא'שך", "על הזין שלי מה אתה חושב", "נרא'לך אני יזוז עכשיו? יש'ך בעיה? תקשר למשטרה", "מה כואב'ך, כולה כיסא, יש מלא מקומות, "פפפפפפפייייי, איזה לחוץ אתה, תרגיע", "יאללה, מה כבר עשיתי?"

העלו את שכר חברי הכנסת, את תעריפי הסיגריות, את מחירי המזון, את מחירי הדירות ואת העמלות בבנקים. מנסים להשביע אותנו למדינה שעושה הכול חוץ מלדאוג לאזרחים שלה, מפקיעים בתים וקרקעות במזרח ירושלים לטובת עמותות נפיצות שמקבלות מימון מאנשים שבחיים לא יבואו לגור כאן, יש תכניות בנייה לכל חוף ופינה עם נוף, אנשים שצריכים לגור באוהל בכלא קציעות עושים חיים במזגן של מליאת הכנסת, מקצצים במשכורות ומעלימים לנו את הפנסיה – אבל בזמן שמסוכן להעיר למי שיורק עליך ברחוב, פלא שאף אחד לא עושה כלום למי שמשתין עלינו מהמקפצה?

פורם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.7.2010

צו הקלישאה: מיתוסים תל אביביים

באופן לא מפתיע, ככל שגדל מספר האירועים והחגיגות בתל אביב, כן התל-אביבים בוחרים להסתגר בד' אמותיהם ולא להשתתף. זה לא שאנחנו משביתי שמחות, אבל הלילה הלבן השנה הזכיר באופן מדאיג את יום ירושלים: מאות אלפי אנשים שהקשר בינם ובין העיר קלוש ביותר פושטים על הרחובות וחוסמים את נתיבי התנועה, החניה והאוויר.

ירושלמים למדו כבר מזמן לא לצאת מהבית ביום כזה, אבל יום ירושלים יש פעם בשנה, ואילו אירועי הלילה הלבן הם רק טיפה בים חגיגות היחצנות של תל אביב, העיר שאוהבת אורחים, אבל לא תושבים. זה הזמן לנצל את השקט הזמני כדי לבחון כמה קלישאות עירוניות שהפכו את תל אביב לנוצצת ונחשקת מבחוץ.

צילום: פלאש 90

מכירה אינטימית

קל לזהות את המכירות האינטימיות האלה: קהל היעד הוא נשים, ונשים הן גם המעצבות והמוכרות. כולן בוגרות מוסד כזה או אחר לעיצוב, מבית הספר לתפירה של שוש בנצרת עילית עד שנקר. לכולן קראו פעם חגית, גלית או שירן, אבל לא עוד: היום הן חגיתה, גליתה ו star Shiran.

במכירה יש כמה שולחנות ועליהם עגילים מפימו, שרשרות פיברגלס וקשתות לשיער ממיתרי גיטרה, קולבים שמשתלשלים מהם סדיני כותנה פרומים וחמש אפשרויות קשירה. ומה בנוגע לאינטימיות? האם זו ההתגודדות בחדר השינה של בעלת הבית (אין תאי מדידה) בניסיון לקשור נכון את הסרבל-מג'ימיקס-טייץ?
או אולי זה המחיר, שמרוב אינטימיות הוחלט לא לציין אותו על המוצרים עצמם? ואולי זו העובדה שאנחנו מעבירות למעצבות כסף, והן מכניסות אותו לארנק באופן אינטימי, ולא נותנות קבלה (זה ממש לא אינטימי)?

אורבני

את התואר "אורבני" אפשר לנכס לכל צורך. בפועל הוא משמש סופרלטיב מיותר, ובדרך כלל גם מופרך, לתיאור טיפוסים, מקומות או מוצרים שמנסים לשווק לכם כאטרקטיביים.
כיסא בית ספר עם רגליים מצופות צמיג של פיז'ו? רהיט אורבני. כפכפים שעולים כמו לקסוס חדשה? אופנה אורבנית. מובטל בן עשרים שגר אצל אבא ואימא בדופלקס ברמת השרון ובערב נוסע לתל אביב, יושב בפאב ושותה לאחרים מהבירה? משורר אורבני.

מסיבת רחוב

אם המשטרה אישרה את קיום האירוע, אין טעם להגיע. קשה לקרוא "מסיבה" לדחיסה של כמה מאות אנשים לתוך קטע רחוב באורך 25 מטרים שחסומים על ידי ניידת מכל צד. ותשכחו מלרקוד – התנועות היחידות שתעשו הערב הן הדיפת חלקי גוף זרים ומישוש אובססיבי של התיק, לבדוק שהארנק עדיין שם.
אגב, האירועים שהמשטרה לא מאשרת הם הכי טובים, אבל אתם תמיד תשמעו עליהם מאחרים בדיעבד, כי אפילו שאתם בודקים בפייסבוק ובטוויטר ובפורסקוור ובגוגל באז ובאייפון ומחוברים למשדר הטלקינזיס שעל הגג, לא היה לכם מושג מכלום.

הפגנה ענקית

כמה הפגנות ענקיות היו כאן בזמן האחרון? הפגנות באמת, לא אוטובוסים מאורגנים של חרדים שחוסמים את מרכז ירושלים כי הרבי אמר שתלמידות ספרדיות זה שיקוץ. לא הרבה, הא? שום דבר לא מצליח לגרום לישראלים להרים את התחת מהספה: שיח' ג'ראח? עניין של שמאלנים. ההתנתקות? עניין של מתנחלים. להחזיר את גלעד? ברור, אבל ללא שחרור מחבלים.
אפילו להפגנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה הגיעו שני מחנות יריבים – מחנה השמאל ומחנה הליכוד, שלא ידעו שמעל ראשם נרקם דיל לערב אחד בין ראשי מפלגות האופוזיציה כדי להפגין כוח מול ראש הממשלה אז אולמרט.
התוצאה: התנגשויות מילוליות ואף פיזיות בין הצדדים, שלא ממש אהבו את רעיון המחאה המאוחדת. נדמה שהפעם האחרונה שכיכר רבין הייתה דחוסה בהמון אדם סולידרי הייתה בלילה האחרון שלה ככיכר מלכי ישראל. ושם זה נגמר.

AM:PM

ההתחלה הייתה מושלמת. מינימרקטים סקסיים שפתוחים 24 שעות ביממה, לטובת כל מי שחייב מנצ'יז או נתקע בלי טמפונים. תל אביב ביצעה קפיצת מדרגה קמעונאית: רשת צעירה שלא שמעה על חגי ישראל או על חוקי הכשרות. בשלב מסוים הגיעה הנפילה: הרשת נרכשה על ידי טייקון המזון והדלק דודי וייסמן, והבשורה הראשונה שיצאה ממשרדו הייתה טיהור הרשת ממזון לא כשר. לא נורא – מי מסוגל לתקוע ירך חזיר עם אמנטל ב-2:00 בלילה? אולי כדי לפצות את עצמה החלה הרשת להתרחב באופן מפלצתי, כמעט סניף לקילומטר.
בד בבד דלפו ידיעות על תנאי ההעסקה ברשת – שכר הקרוב למינימום וקנסות על איחורים או משגים. ובסניפים? המחירים לעומת זאת מתעדכנים בתדירות מפליאה, ותמיד כלפי מעלה. שווה לחיות בעיר הזאת.

דיור לצעירים

הבדיחה הכי טובה בעיר. לפני זמן קצר התמלא האינטרנט פרסומות מרצדות על מגדלי הצעירים. גלישה באתר האינטרנט של המגדלים מגלה שמחיר דירת שני חדרים מתחיל ממיליון שקלים פלוס (כמובן בקומות הנמוכות), ומטפס לשני מיליון ומעלה ככל שמתקדמים. אני צעירה. אתם צעירים. כמה מאתנו יכולים לגור במגדלי הצעירים? אף אחד.
לקחת משכנתה מטורפת וללוות מההורים בשביל דירת חמישה חדרים בראשון לציון זה דבר אחד, אבל להיכנס לחובות לכל החיים בשביל דירת שני חדרים של 65 מ"ר שממוקמת על אי תנועה בין דרך נמיר לאיילון זו כבר פסיכוזה. כן, זה נשמע זול בהתחשב במחירים המטורפים שבעלי דירות ביד אליהו כבר מבקשים תמורת חורבות הסבנטיז שלהם, אבל בפועל זה רק ניפוח של אותה בועה. תחזיקו אצבעות לפיצוץ.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 20.7.2010

מהנעשה בחופינו (מחווה לעלי מוהר)

בשבת החלטתי ללכת לים. אחרי שדחסתי לתיק את המגבת, הסדין, הארנק, הסיגריות, הסלולרי והאייפוד, סרקתי את שלוש הספריות שבחדרי כדי למצוא ספר שילווה את שהותי בים. בשבת שעברה היה זה "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס", המוכר כ"זורבה היווני", אך הפעם התקשיתי בבחירת ספר.
רגע לפני שוויתרתי כליל על הים הציצה אליי עטיפתו של "מהנעשה בעירנו", קובץ הטורים הנפלא של עלי מוהר ז"ל. אולי השהות על החוף, אפופה במילותיו ורוחו של מוהר האיצה בי לכתוב את הטור בצלמו ובסגנונו של האיש המתוק הזה, שהייתה לי הזכות ללמוד אצלו קורס אחד בבית הספר רימון.

צילום: רענן כהן

הטור שתקראו הוא פסטיש, געגוע לתל-אביבי שהיה צרפתי הרבה לפני שהגיעו לכאן הצרפתים שמבקשים להיעשות תל-אביבים, לאוהב הגדול של העיר הזו, על נשותיה, מוכרי הגרעינים, נהגי המוניות והרחובות הקטנים שבה.

אם כן, בשבת האחרונה שמתי פעמיי אל חוף הים. אין התל-אביבי הממוצע, השרוע כמעולף מתחת למזגנו בחומו של חודש יולי, משער לעצמו מה קרירה ונעימה הרוח על חוף הים דווקא בעיצומם של הצהריים. עשר דקות הליכה ברחוב אלנבי המפויח, וכבר נפתחת לפניך כיכר מגדל האופרה במלוא כיעורה הנתנייתי, ומיד אחריה: הים!

מנהג עשיתי לי, להתמקם דווקא בהמוני שבחופי תל אביב, הקרוי חוף ירושלים (אולי על שום צפיפותה של העיר הקדושה למשוגעי כל הדתות). כשהגעתי אל קו המים, בדילוגים מגוחכים שימנעו מכפות רגליי את כוויות החול הרותח, חיפשתי מקום לנטות בו את אוהלי. לא הספקתי להתיישב, וכבר הגיע כרסתן צרוב שמש וזנב סוס דליל סרוח לו על עורפו. "שילמת?" פנה אליי בקצרה, וכאשר השבתי בשלילה מיד התייצב לצדו צעיר סודאני או אריתראי, אשר סידר את חלקתי הקטנה – גורף חול מכאן ומשם בעוד זנב הסוס גובה ממני 24 שקלים.

בתחילה היו לי השגות על התעריף, אך חישוב קצר הבהיר לי שזהו חיסכון של ממש: שהרי באתי ברגל, ולכן לא שילמתי על חניה, ואין לי ילדים שידרשו ארטיק ובייגלה ב'אבולעפיה', גם לא גלגל ים חדש או ערכת חפירה מפלסטיק במקום ההיא שאבדה בביקורנו הקודם בחוף. מאחר שיצאתי ברווח גדול, התפניתי בשמחה לפרוס את הסדין על כיסא הנוח, שכן כל תינוק יודע שהוא מלא גרגירי חול זדוניים המגיעים לחריצים נסתרים גם לאחר שניערת והענקת לו חבטות הגונות. או אז נשכבתי וערכתי את שאר חפציי כך שיהיו בהישג יד.

זה הזמן להסביר דבר מה בנוגע למנהגיי בים: אינני שחיינית גדולה, ואיני אוהבת את מי הים המלוחים. יש להזכיר שגם השיזוף נאסר עליי, וכעת דמיינו אותי שוכבת אל מול הגלים, קרם הגנה מלבין את איבריי, הספר על ברכיי והשמשייה מצלה עליי מכף רגל ועד ראש. מפעם לפעם אני מתמרדת ושולחת בוהן זהירה אל מעבר לקו הצל שהשמשייה מתווה. על כך אתחרט בבית, כשאגלה שבוהן רגלי הימנית נשתזפה כולה והיא קורנת בריאות קיצית וחצופה, ואילו שאר גופי נותר חיוור כתאורת ספרייה ציבורית.

בעת השכיבה בים מזדמנים לעיניך מיני אנשים ומעשים משונים, אשר ביום רגיל אינם מתרחשים בכפיפה אחת. דווקא חוף ירושלים אהוב עליי משום שבפרפרזה על האמרה הידועה, יש שם מכל הבא לים. הנה למשל סווטלנה אשר צלב זעיר נושר משרשרת אל בין שדיה הנאים. לצדה שוכב ואדים קצוץ שיער אשר קעקוע של מגן דויד מעטר את שכמו ושניהם נצלים בהנאה על מגבות זהות.

משמאלי שתי נערות שחומות טורחות על תסרוקתה מרובת הגוונים של נערה שלישית, ונערה רביעית מורחת את זוויות עיניה באייליינר, אותו קו שחור המקנה מבט חתולי ועורג. נמלאתי סקרנות: מה יהא על התסרוקת והאיפור בין הגלים? מימיני מתנהלת שיחה ערה בין ארבע סבתות רוסיות עבות בבגדי ים שלמים פרחוניים, אשר מפעם לפעם דוחקות בנכד בלונדיני לטעום מהתקרובת שהביאו עמן בקופסאות פלסטיק. גופן הסובייטי האמיץ רוטט וראשן נתון בכובע ים (!), ללמדכם שהן לא באו לשחק – עבורן הים הוא משימה שיש לבצעה כראוי.

הכול, הכול אפשר לראות בחוף הים. מגוון חלקי גוף שכדאי ולא כדאי לחשוף, וגם פעולות שאין מבצעים ברחוב, כגון סידור מחשוף, משיכת רצועה סוררת וכדומה.
אך הפעם התרחשה לנגד עיניי סצנה שמעולם לא שיערתי שאראה בפומבי: נערה צנומה קרבה אל בן זוגה החסון והשזוף, והחלה לוחצת באצבעותיה על שני צדי אפו. לרגע חשבתי שהחום מתעתע בי, אך לא – היא הוציאה לו שחורים. בים! בחוף הומה אדם, בשבת בצהריים! לקוראינו הלא קוסמטיים אספר שהוצאת שחורים היא פעולה אלימה אשר כרוכה בהפעלת לחץ פיזי לא מתון על חלקי גוף מסוימים (לרבות הגב והפנים) כדי לדלות מתוכם את אותן נקודות לכלוך ושומן זעירות המסתתרות בנקבוביות.

הידע הנחוץ למלאכה זו מועבר מאם לבת, ובחייה של כל אישה (למעט נשים קרות וערלות רגש) מגיע הרגע שאהבתה לבן זוגה באה לידי ביטוי בהוצאת שחוריו. מובן שנשים מבצעות זאת על עצמן, אך הרצון לבצע זאת בגופו של הזולת מעיד לדעתי יותר מכול על אהבת אמת.

למרות זאת, כשצפיתי בהם חשתי שסומק עולה בלחיי. מניין היא מוצאת את העוז לביצוע פעולה כה אינטימית בפרהסיה? האם תרבות ה'פייסבוק' עיקרה מאתנו את הצורך בפרטיות? האם בקרוב נחזה בשובם של רופאי השיניים אשר ישחזרו את ימי ראשית המקצוע ויקימו את הקליניקה שלהם מתחת לכיפת השמים, בטבורה של העיר, כשהם מזמינים בקולי קולות את הציבור להתנסות במכשירים החדישים ואף לזכות בעקירה חינם? או שמא ילמדו קוסמטיקאיות עירנו מאותה נערה אמיצה ויציעו שירותי מריטה (מפשעות, רגליים, שפם ושחי בחצי מחיר!) בקרנות רחוב או אפילו במרכז הטיילת? אין זאת אלא שהשתגענו לגמרי, ידידיי. ואולי זה החום.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 13.7.2010

אריזה משפחתית

בסרטי בנות אמריקניים גירושים הם תהליך קצר: כל צד מגיע עם עורך הדין שלו, חותמים על כמה מסמכים, דמעה דקורטיבית גולשת במורד הלחי (של האישה כמובן), משאית כחולה מגיעה ובה עובדים חרוצים בסרבלים, הם אורזים את תכולת הבית בפצפצים, ואחד מהם, בחור חסון ונאה שקוראים לו נניח דייגו, מניח יד על כתפה של האישה העצובה, ואומר לה פתגם מקסיקני שסבתו לימדה אותו: "יש הרבה דגים בים".

רקפת מולדר

אז נכון שגם כאן יש חברות הובלה ואריזה, אבל תשכחו מהפצפצים, ובעיקר תשכחו מדייגו: הכנסת 25 שנות נישואים לארגזים היא משימה שאפילו סיזיפוס היה מערער עליה לבג"ץ. אבל שלא כמו במערכון המפורסם של הגשש "קרקר נגד קרקר", אצלנו לא רבים על הכבל המאריך. להפך, כל צד מנסה לתת לאחר כמה שיותר חפצי ערך:

"אתה לוקח את פינת האוכל?"
"אני? אני הולך לגור לבד, בשביל מה אני צריך פינת אוכל?"
"כי לך יש דירה גדולה יותר".
"טוב. אז את לוקחת את הספה".
"אתה יודע שאני שונאת את הספה הזו".
"בסדר, בסדר, אני אקח את הספה".

לפני כמה שבועות החלה אמא במעבר לדירונת השכורה שתחלוק עם אחי הקטן, והשבוע הגיע תורו של אבא. מכיוון שהמשפחה שרכשה את ביתנו אמורה להתחיל בהריסתו (שיפוצים קוראים לזה היום) עוד החודש, הכול נעשה במהירות ובלחץ. תמונות ישנות התעופפו, סירי לחץ חלודים התגלגלו על הרצפה, לכלוך איום נחשף במקומות שעד כה הוסתרו בהצלחה על ידי רהיטים כבדים.

ביום ראשון, מיד אחרי העבודה, נסעתי לאבא. מצאתי אותו עומד מיוזע והמום בלב תופת ארגזים שמילאה את החלל עד התקרה. המובילים נאבקו בספרייה הענקית, מקללים את הזמנים שלפני הרהיטים המודולריים של "איקאה". אחר כך פרקתי ארגזי ספרים, הזעתי כמו ארבעה חמורים, וקרצפתי את המקלחת מכל חומרי הבניין שדבקו בה. ברור שרציתי לעזור, אבל הייתה סיבה נוספת לפעלתנות היתר שלי: ידעתי שאם אעצור, אשב או אנוח, אתחיל לבכות ולא אפסיק.

אני אוהבת מאוד את אמא, אבל אבא הוא הקשר המשפחתי הסימביוטי שלי. כשטוב לו – טוב לי. וכשרע לו – גם לי רע. מאוד. מצחיק לומר זאת על בן אדם שעד גיל 11 פגשתי רק פעם בשבוע. הוא עבד 18 שעות ביום בקונדיטוריה-קפה המשפחתית, וכשהייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון – ידעתי שהיום יום שבת. בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה יותר, וככל שאני מרבה להכיר ולחבב אותו, כך מתווספות לי דאגות.

מגיל מוקדם מאוד הפכתי להורים של ההורים שלי. הם לא ביקשו שאעשה זאת, אבל כשילד בוגר לגילו מרגיש שדברים מתערערים, הוא ינסה לתקן אותם בעצמו, גם אם המטלה הזו היא למעלה מכוחותיו ויכולתו. הבעיה עם ילדים כאלה היא שהם מקבלים פידבק חיובי – מתפעלים מהבגרות הנפשית שלהם, מודים להם על העזרה, ומשתמשים בהם שוב במקום לומר להם לעוף מכאן ולחזור לשחק בלגו על השטיח, כי זה לא התפקיד שלהם להציל את העולם.
אף פעם לא הצלחתי להתנער מהצורך ההרסני שלי להחזיק על הכתפיים שני הורים שתודה לאל, עוד מיטב שנותיהם לפניהם והם עצמאיים ובריאים טפו-טפו חמסה-חמסה. כי לעזאזל, הם יכולים להסתדר לבד.
אז למה השבוע, כשהייתי אצל אבא שלי, התנהגתי כמו אמא שלו? למה הלכתי וקניתי סבונים ונייר טואלט ולחם וממרחים ופירות ושתייה כדי שיהיה לו משהו במקרר? האם רק כדי לעזור? כשאחי הצעיר עבר לתל אביב לפני כמה שנים נטרפתי מדאגה. שיאכל, שישתה, שיתלבש חם בחורף, שלא ייתקע בלי כסף, שיכיר את קווי התחבורה הציבורית. זה הגיוני כשמדובר באח קטן (אם כי צעיר ממני בסך הכול בשנתיים וקומבינטור שועלי מאין כמוהו), אבל עם אבא? איך התהפכו לנו התפקידים?

הלילה ירד, המובילים נסעו, ואבא הלך להוריד מעליו את אבק היום. ברגע שיצאתי מטווח הראייה שלו קרסתי. התחלתי לזלוג בלי יכולת לעצור בכלל – עשיתי ספונג'ה בחדר שלו ובכיתי. הוצאתי את בגדיו מהשקיות, קיפלתי אותם אחד-אחד בארון ובכיתי. הלטתי את המיטה במצעים יפים ובכיתי.

כשהוא יצא, מיד נכנסתי גם אני להתקלח כדי שלא יראה אותי מושכת באף ומנגבת את העיניים. בכיתי מתחת לזרם המים, ולקח לי זמן ארוך להתאושש מספיק כדי לצאת בחזרה לסלון. הוא ישב שם על הספה החבוטה, מביט אבוד בקיר החשוף ממולו. דמעות נקוו בזוויות עיניו. לא רציתי להתחיל לדלוף שוב, ונפרדתי ממנו לשלום, יורדת במדרגות בחופזה. בדרך הביתה חשבתי על המשפט האחרון שאמר לי:

We Shall Overcome.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.7.2010