אם במקרה יצא לכם להיוולד בישראל או לשהות בה יותר מחצי שעה ברצף, אתם כבר יודעים שרשימת הדברים המסוכנים שאסור לעשות פה ארוכה יותר מרשימת האסירים של חמאס. עוד לפני שלמדתם להתהפך לימדו אתכם שאסור להכניס אצבע לשטקר, וכשהתחלתם לזחול הזהירו אתכם לא לגעת בתנור. בגיל שלוש סיפרו לכם שבחפץ חשוד אסור לגעת, ובבית הספר אמרו שאסור לצאת לטיול בלי כובע ומים.
משביעים אתכם לא לדבר עם זרים ולא לגשת למי שמציע לכם סוכרייה על מקל בגן השעשועים. משננים לכם שאסור ללטף כלב בלי קולר ואסור לאכול משהו שנפל על הרצפה, אסור לספר באינטרנט איפה אתה גר ואסור לשחק באש, אסור להיכנס לים כשאין מציל ואסור לחצות בין מכוניות חונות. בצבא אסור לשחק בנשק, אסור לנסוע בטרמפים ואסור לדבר בסלולרי על היחידה שלך כשנוסעים ברכבת לבסיס. אחר כך אסור לגור בדירה בלי סורגים ואסור להחנות את האופניים בתוך חדר המדרגות, אסור להתערב אם רואים שניים הולכים מכות ברחוב ואסור לצאת לבלות במקומות שיש בהם יותר סכינים מבמטבח של ישראל אהרוני.
בשנה האחרונה, בלי סיבה נראית לעין, התווסף איסור אחד רציני לשורת הפעולות שרצוי לא לבצע אם אתם מעוניינים להמשיך לחיות: איסור ההערה. אותה פעולה תמימה שבעבר הייתה חלק בלתי נפרד משגרת חיינו וחצתה עדות ומגזרים ("סליחה, הייתי לפניך") הפכה לסכנת נפשות. כל ניסיון להסב את תשומת לבו של הזולת לעובדה שהרגע הוא שפך את תכולתו של פח אשפה שלם היישר לתוך הגינה שלך עלולה להצית תגובה אלימה ולגרור רצף קללות קולני במקרה הטוב וסכין בבטן במקרה הרע.
בחדשות שומעים מדי פעם על מישהו ש"נדקר במסגרת ויכוח על מקום חניה". רוב האנשים הנורמלים מצקצקים וחושבים "מי הפסיכופת ששולף סכין בשביל סימון כחול-לבן?" אבל באותה נשימה מסוגלים להטביע את השכן שלהם בטינופת מילולית על הבוקר אם יגלו שהמאזדה שלו חוסמת להם את הסובארו. תגידו שיש הבדל בין מילים למעשים ושהשכן ממש לא בסדר, אבל זה קורה גם בסיטואציות טריוויאליות הרבה יותר.
דוגמאות? בבקשה: אמא שוכבת על כיסא נוח בחוף הים ומשתזפת בזמן שילדיה מכסחים חטיפים ומשליכים "קובבות" של חול רטוב זה על זה. בתום שעתיים הם מתקפלים בהותירם הררי זבל על החול. המשתזפת הצעירה שלימינם פונה לאם המסורה ושואלת "אתם לא מתכוונים לנקות אחריכם?" האמא פוערת זוג עיניים מאופרות, שואגת "סתמי-סתמי, 'סתכלי על עצמך, יותר טוב", ואוספת בזרועות נחושות את פעוטיה המלאכיים, שלא יינזקו חלילה מהדרישה המעליבה להרים מהקרקע את עטיפות הבמבה שלהם בתום הזלילה.
או האיש המכופתר שמנהל את כל עסקי המשרד שלו בקולי קולות ברכבת עמוסה בין אשקלון לתל אביב, וכאשר האמיץ שבין הנוסעים מעז לפנות אליו ולבקש ממנו להוריד מעט את הדציבלים, הוא מגיב בנביחה "אז אל תקשיב, חצוף".
לא אשכח גם את הקשיש השקט שעמד באחד התורים בבנק, ופצח ב"חולירע! מי את בכלל, נבלה!" כשהאישה שעמדה לפניו העירה לו שאין טעם שינסה לעקוף אותה כי יש מספרים והתור צריך להתנהל לפיהם. אלה עוד המקרים העדינים, בסך הכול אנשים שיסתפקו בלקלל אותך עד שסבתא רבתא שלך תתהפך בקבר האחים שלה באוקראינה, אבל בחיים לא ישלפו סכין. למה? כי הם לא כמו החוליגנים האלה שמסתובבים חמושים ברחוב ומחפשים עם מי לריב. הם אנשים מן היישוב.
כמובן ישנם מצבים שברור לכל אחד כי עדיף לוותר על ההערה, צודקת ככל שתהיה, ולהימלט מזירת האירוע: רכב עם תאורת אולטרה-סגול חתך אותך בצומת? סע לשלום ונפנף בחיוך לנהג. פרחח מגודל הרביץ לילד שלך, ולאבא שלו יש על הכתף קעקוע שבוצע באמצעות מחט ועט שבור? עבור לגינת משחקים אחרת או בנה אחת במרכז הסלון. קל להימנע מתקרית פומבית כל עוד הסימנים ברורים דיים: יש אנשים שפשוט רואים עליהם שלא כדאי להתעסק אתם.
הבעיה היא שבזמן האחרון קשה לדעת מאיפה תבוא המכה. אנשים פה יורדים מהפסים, ולא טורחים לאותת לפני כן. טיפוסים שבחיים לא היית מנחש שמסוגלים אפילו לנזוף בחתול שלהם (ובדרך כלל לא יעזו – הם דואגים מאוד לזכויות בעלי החיים) מתנפלים עליך אם תנסה להעיר להם שהחניה הזו שמורה, שהסיגר שלהם ממש מסריח (אפילו שהוא בטח עלה המון), שהכרטיס שלך לסרט אומר בפירוש שורה עשירית, כיסא חמש, ולא, לא מתאים לך לשבת במקום אחר כדי שהם יוכלו להרגיש טוב יותר את הסראונד, שלא נעים לך שהילדה שלהם זורקת לך פופקורן לתוך הצווארון ומורחת מוחטה על הידית שבין המושבים שלכם, שהתאורה של הנייד שלהם מפריעה לכולם והצפצופים של האס-אם-אס לא ממש מסייעים לכם לחוויית התלת-ממד, שלא נוח לך להירדם כשהם יושבים על המדרגות של הבניין שלך ומעשנים נרגילה אגב ניתוח מדוקדק של הפרק האחרון ב'עספור', שעשית מנוי על העיתון כדי לקבל אותו בכל בוקר לתיבת הדואר ולא כדי לחלוק אתם את מדור הספורט, שלא מתאים לך לרקוד אתם אפילו שאת בחורה ובאת למועדון
ביום חמישי בערב, שיורידו את הידיים שלהם מהכתף שלך ואם כבר מדברים, אז גם מהתחת.
"מי מסתכל עלייך בכלל, יא מכוערת?" "סע, סע, יא מניאק", "יאללה, 'תחפף מפה או שאני מאשפז אותך", "סליחה תגיד לאבא'שך", "על הזין שלי מה אתה חושב", "נרא'לך אני יזוז עכשיו? יש'ך בעיה? תקשר למשטרה", "מה כואב'ך, כולה כיסא, יש מלא מקומות, "פפפפפפפייייי, איזה לחוץ אתה, תרגיע", "יאללה, מה כבר עשיתי?"
העלו את שכר חברי הכנסת, את תעריפי הסיגריות, את מחירי המזון, את מחירי הדירות ואת העמלות בבנקים. מנסים להשביע אותנו למדינה שעושה הכול חוץ מלדאוג לאזרחים שלה, מפקיעים בתים וקרקעות במזרח ירושלים לטובת עמותות נפיצות שמקבלות מימון מאנשים שבחיים לא יבואו לגור כאן, יש תכניות בנייה לכל חוף ופינה עם נוף, אנשים שצריכים לגור באוהל בכלא קציעות עושים חיים במזגן של מליאת הכנסת, מקצצים במשכורות ומעלימים לנו את הפנסיה – אבל בזמן שמסוכן להעיר למי שיורק עליך ברחוב, פלא שאף אחד לא עושה כלום למי שמשתין עלינו מהמקפצה?
פורם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.7.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 