בשבת החלטתי ללכת לים. אחרי שדחסתי לתיק את המגבת, הסדין, הארנק, הסיגריות, הסלולרי והאייפוד, סרקתי את שלוש הספריות שבחדרי כדי למצוא ספר שילווה את שהותי בים. בשבת שעברה היה זה "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס", המוכר כ"זורבה היווני", אך הפעם התקשיתי בבחירת ספר.
רגע לפני שוויתרתי כליל על הים הציצה אליי עטיפתו של "מהנעשה בעירנו", קובץ הטורים הנפלא של עלי מוהר ז"ל. אולי השהות על החוף, אפופה במילותיו ורוחו של מוהר האיצה בי לכתוב את הטור בצלמו ובסגנונו של האיש המתוק הזה, שהייתה לי הזכות ללמוד אצלו קורס אחד בבית הספר רימון.
הטור שתקראו הוא פסטיש, געגוע לתל-אביבי שהיה צרפתי הרבה לפני שהגיעו לכאן הצרפתים שמבקשים להיעשות תל-אביבים, לאוהב הגדול של העיר הזו, על נשותיה, מוכרי הגרעינים, נהגי המוניות והרחובות הקטנים שבה.
אם כן, בשבת האחרונה שמתי פעמיי אל חוף הים. אין התל-אביבי הממוצע, השרוע כמעולף מתחת למזגנו בחומו של חודש יולי, משער לעצמו מה קרירה ונעימה הרוח על חוף הים דווקא בעיצומם של הצהריים. עשר דקות הליכה ברחוב אלנבי המפויח, וכבר נפתחת לפניך כיכר מגדל האופרה במלוא כיעורה הנתנייתי, ומיד אחריה: הים!
מנהג עשיתי לי, להתמקם דווקא בהמוני שבחופי תל אביב, הקרוי חוף ירושלים (אולי על שום צפיפותה של העיר הקדושה למשוגעי כל הדתות). כשהגעתי אל קו המים, בדילוגים מגוחכים שימנעו מכפות רגליי את כוויות החול הרותח, חיפשתי מקום לנטות בו את אוהלי. לא הספקתי להתיישב, וכבר הגיע כרסתן צרוב שמש וזנב סוס דליל סרוח לו על עורפו. "שילמת?" פנה אליי בקצרה, וכאשר השבתי בשלילה מיד התייצב לצדו צעיר סודאני או אריתראי, אשר סידר את חלקתי הקטנה – גורף חול מכאן ומשם בעוד זנב הסוס גובה ממני 24 שקלים.
בתחילה היו לי השגות על התעריף, אך חישוב קצר הבהיר לי שזהו חיסכון של ממש: שהרי באתי ברגל, ולכן לא שילמתי על חניה, ואין לי ילדים שידרשו ארטיק ובייגלה ב'אבולעפיה', גם לא גלגל ים חדש או ערכת חפירה מפלסטיק במקום ההיא שאבדה בביקורנו הקודם בחוף. מאחר שיצאתי ברווח גדול, התפניתי בשמחה לפרוס את הסדין על כיסא הנוח, שכן כל תינוק יודע שהוא מלא גרגירי חול זדוניים המגיעים לחריצים נסתרים גם לאחר שניערת והענקת לו חבטות הגונות. או אז נשכבתי וערכתי את שאר חפציי כך שיהיו בהישג יד.
זה הזמן להסביר דבר מה בנוגע למנהגיי בים: אינני שחיינית גדולה, ואיני אוהבת את מי הים המלוחים. יש להזכיר שגם השיזוף נאסר עליי, וכעת דמיינו אותי שוכבת אל מול הגלים, קרם הגנה מלבין את איבריי, הספר על ברכיי והשמשייה מצלה עליי מכף רגל ועד ראש. מפעם לפעם אני מתמרדת ושולחת בוהן זהירה אל מעבר לקו הצל שהשמשייה מתווה. על כך אתחרט בבית, כשאגלה שבוהן רגלי הימנית נשתזפה כולה והיא קורנת בריאות קיצית וחצופה, ואילו שאר גופי נותר חיוור כתאורת ספרייה ציבורית.
בעת השכיבה בים מזדמנים לעיניך מיני אנשים ומעשים משונים, אשר ביום רגיל אינם מתרחשים בכפיפה אחת. דווקא חוף ירושלים אהוב עליי משום שבפרפרזה על האמרה הידועה, יש שם מכל הבא לים. הנה למשל סווטלנה אשר צלב זעיר נושר משרשרת אל בין שדיה הנאים. לצדה שוכב ואדים קצוץ שיער אשר קעקוע של מגן דויד מעטר את שכמו ושניהם נצלים בהנאה על מגבות זהות.
משמאלי שתי נערות שחומות טורחות על תסרוקתה מרובת הגוונים של נערה שלישית, ונערה רביעית מורחת את זוויות עיניה באייליינר, אותו קו שחור המקנה מבט חתולי ועורג. נמלאתי סקרנות: מה יהא על התסרוקת והאיפור בין הגלים? מימיני מתנהלת שיחה ערה בין ארבע סבתות רוסיות עבות בבגדי ים שלמים פרחוניים, אשר מפעם לפעם דוחקות בנכד בלונדיני לטעום מהתקרובת שהביאו עמן בקופסאות פלסטיק. גופן הסובייטי האמיץ רוטט וראשן נתון בכובע ים (!), ללמדכם שהן לא באו לשחק – עבורן הים הוא משימה שיש לבצעה כראוי.
הכול, הכול אפשר לראות בחוף הים. מגוון חלקי גוף שכדאי ולא כדאי לחשוף, וגם פעולות שאין מבצעים ברחוב, כגון סידור מחשוף, משיכת רצועה סוררת וכדומה.
אך הפעם התרחשה לנגד עיניי סצנה שמעולם לא שיערתי שאראה בפומבי: נערה צנומה קרבה אל בן זוגה החסון והשזוף, והחלה לוחצת באצבעותיה על שני צדי אפו. לרגע חשבתי שהחום מתעתע בי, אך לא – היא הוציאה לו שחורים. בים! בחוף הומה אדם, בשבת בצהריים! לקוראינו הלא קוסמטיים אספר שהוצאת שחורים היא פעולה אלימה אשר כרוכה בהפעלת לחץ פיזי לא מתון על חלקי גוף מסוימים (לרבות הגב והפנים) כדי לדלות מתוכם את אותן נקודות לכלוך ושומן זעירות המסתתרות בנקבוביות.
הידע הנחוץ למלאכה זו מועבר מאם לבת, ובחייה של כל אישה (למעט נשים קרות וערלות רגש) מגיע הרגע שאהבתה לבן זוגה באה לידי ביטוי בהוצאת שחוריו. מובן שנשים מבצעות זאת על עצמן, אך הרצון לבצע זאת בגופו של הזולת מעיד לדעתי יותר מכול על אהבת אמת.
למרות זאת, כשצפיתי בהם חשתי שסומק עולה בלחיי. מניין היא מוצאת את העוז לביצוע פעולה כה אינטימית בפרהסיה? האם תרבות ה'פייסבוק' עיקרה מאתנו את הצורך בפרטיות? האם בקרוב נחזה בשובם של רופאי השיניים אשר ישחזרו את ימי ראשית המקצוע ויקימו את הקליניקה שלהם מתחת לכיפת השמים, בטבורה של העיר, כשהם מזמינים בקולי קולות את הציבור להתנסות במכשירים החדישים ואף לזכות בעקירה חינם? או שמא ילמדו קוסמטיקאיות עירנו מאותה נערה אמיצה ויציעו שירותי מריטה (מפשעות, רגליים, שפם ושחי בחצי מחיר!) בקרנות רחוב או אפילו במרכז הטיילת? אין זאת אלא שהשתגענו לגמרי, ידידיי. ואולי זה החום.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 13.7.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 