מועדון הספר הרע

לפני כמה ימים קראתי טור של שהם סמיט, סופרת ומתרגמת, אשר התוודתה על הקושי שלה לגרום לבתה הבכורה לקרוא ספרים. בשביל להגיע בכלל למצב שבו נשקלת קריאת ספר, נדרשת סמיט להימנע מכל המלצה או עידוד, כי ברור שספר שאמא אוהבת הוא ספר משעמם. בתכסיס חביב הצליחה סמיט לעניין את בתה בספר מסוים על ידי כך שפשוט הניחה אותו על השולחן ואמרה לבתה "אין לי כוח לקרוא אותו, תציצי ורק תגידי לי אם הוא טוב או לא". הבת הסתערה על המשימה בחדווה, ואפילו ביקשה את הספר הבא בסדרה.
למקרה של סמיט היה סוף טוב. לצערי, כמוכרת ספרים לשעבר, כקוראת ללא הפסקה מגן חובה וגם כאחות בכורה לשני אחים אינטליגנטים להפליא שאינם קוראים ספרים כלל, אני יודעת שברוב המקרים ההימנעות מקריאה פשוט נמשכת, לפעמים כל החיים.

האמת, אין הרבה סיבות להתפלא: אם לא הייתי מתאהבת בספרים בשלב מוקדם כל כך בחיי, סביר להניח שגם אני הייתי הופכת לאחת כזו, שמתענה מול הדף. למה? כי בשנות בית הספר היסודי לא מצאתי סביבי כמעט אף מורה שהיה אוהב ספר אמיתי. ואם היה, שמר את העדפותיו לעצמו, הספרים שהומלצו לנו היו לא מאוד מעניינים, בלשון המעטה. תאמינו לי, אשכרה קראתי אותם.

אולי זו גם שיטת הלימודים "השפה כמכלול", שיובאה מארצות הברית בשנות השמונים והוכתרה כאחד הכישלונות הצורבים של מערכת החינוך הישראלית. "השפה כמכלול" הניחה אחריה דור של חצי אנאלפבתים: כותבים בשגיאות כי אחד מיסודות השיטה הוא לא לתקן לילדים את שגיאות הכתיב, וטועים בקריאה בקול (אבל זוכרים בעל פה קטעים שלמים מסדרת הטלוויזיה "בלי סודות", ששימשה חלק משיטת הלימוד. חשוב, לא?). שום דבר ב"מה? איך אפשר לקרוא את זה? אהההה, אגס נשאר אגס" (תשאלו מישהו שנולד באייטיז, הוא יסביר לכם) לא רמז לנו שיש עולם נפלא כל כך מאחורי משחקי האותיות הטיפשיים וחוברות העבודה האידיוטיות.

למזלי, השיטה נוסתה עליי בזמן שכבר ידעתי לקרוא ולכתוב, ואולי לכן לא הזיקה לי. בדיעבד, כמו הרבה אוהבי קריאה, אפשר לומר גם עליי שאני קוראת למרות בית הספר. על המראה בחדר שלי מודבק ציטוט של מארק טוויין, שניסח זאת טוב מכולם: "מעולם לא נתתי לבית הספר לחבל בהשכלתי".

ובכל זאת, היו כמה מקרים משונים של ספרים שהצליחו לחדור את חומת השנאה לקריאה ששררה בבית הספר היסודי (ועברתי שלושה, אז אפשר להגדיר זאת כסקר שוק). שני ספרים שעברו מיד ליד וצברו חתימות השאלה בקצב מסחרר (טוב, אצל הבנות, בכל אופן. הבנים לא קראו, נקודה). אחד מהם היה "פרחים בעליית הגג" של הסופרת האמריקנית ו.ס. אנדרוז.

הספר מתחיל במשפחה אוהבת של זוג הורים לנער בן 14, אחותו בת ה-12 ושני תאומים בני ארבע, בן ובת בשם קורי וקארי. הם חיים באושר עד שיום אחד האב נהרג בתאונה. זמן קצר לאחר מכן מגיעה בשורה ממשפחת האם, שניתקה עמה את הקשרים ונישלה אותה מהירושה לפני שנים, כשנישאה לבעלה. האם אורזת את חפציה וילדיה, והם עוברים לאחוזת הפאר של סבא וסבתא משום שסבא הנוטה למות הבטיח להחזיר אותם לצוואה בעקבות מות האב, שהיה סלע המחלוקת.

בינתיים, כדי לא להפריע לו או לגרום לו לשנות את דעתו, משכנות האם והסבתא את ארבעת הילדים בעליית גג, ומבטיחות שבקרוב, אחרי שסבא ילך לעולמו, הם ירדו לחיות בבית הגדול ברווחה ושמחה.
עד כאן אופרת סבון מצויה, ומכאן הופכת העלילה לרצף זוועות שאפילו אוליבר טוויסט, ללא ספק אחד הילדים האומללים בתולדות הספרות, היה נחרד מהן.

האם המסורה חדלה לבקר את הילדים, והם נותרים בעליית הגג, נתונים לאימת הסבתא האדוקה והמרושעת, שמספקת להם מעט מזון מדי פעם. הזמן חולף, הילדים גדלים, ובתוך ניסיונותיהם לשמור על השפיות ולהקנות לתאומים הקטנים יכולות בסיסיות כמו קריאה וכתיבה, מתרחש גילוי עריות בין האח והאחות הגדולים, שגיל ההתבגרות והבידוד מהעולם מעוותים אותם נפשית.

בהמשך מגיעות סצנות כמו התעללות פיזית מצד הסבתא, והשיא הוא שאחד התאומים, אשר סובל ממחלה ממושכת, מת בייסורים והאחים הנותרים מבינים שהמקור למחלתו היה רעל עכברים שסבתם פיזרה על עוגיות שהביאה להם בקביעות. לבסוף הם נחלצים משם, ואז מסתבר להם שהסבא מת לפני שנים, שהאמא לקחה את הירושה ונעלמה עם בעל חדש, ויותר מכך, שהם עצמם תוצאה של גילוי עריות בין אמם לאביהם, שהיו קרובי משפחה. הם עוזבים את האחוזה האיומה ונגררים לעוד שלושה ספרי המשך של זוועות, גילוי עריות (כן, גם הצאצאים שלהם ממשיכים את המסורת) ורצח.

לפני כמה ימים שאלתי את חברותיי בפייסבוק אילו ספרי פולחן ליוו את ילדותן המאוחרת. "פרחים בעליית הגג" הייתה התשובה הנפוצה ביותר, ומיד אחריה הספר "שבט דב המערות" (מעין ניסיון לתאר את תחילת האנושות באמצעות נערה המתבגרת בתקופה הניאנדרטלית וצוברת חוויות כמו אונס, היריון לא רצוי ונידוי מהשבט).

כמה מהמשיבות ציינו גם ספרים העוסקים בשואה, בעיקר כאלו שנכתבו על ידי ק.צטניק, ונחשבו אסורים או "לא לגילך". אבל בניגוד לספרי שואה, "פרחים בעליית הגג" היה ספר לגיטימי, כזה שאין שום בעיה לבקש אותו מהספרנית בבית הספר. ההורים והמורים ראו אותנו קוראות אותו בשקיקה, מעבירות אותו בינינו – וכלום.

כנראה אף אחד לא קרא את הספר הזה בעצמו, אחרת אי-אפשר להסביר את העובדה שגוש הזוועות האמריקני הזה הגיע לכל כך הרבה בנות כמוני, תלמידות כיתה ה'-ו' משנות השמונים ואילך. עכשיו לכו תנסו להפחיד אותנו עם מה שהולך באינטרנט.

קשה מאוד לגרום לשונאי ספרים (כן, שמעתי אותם הרבה בחנות, רוטנים בקול מתחלף של גיל ההתבגרות, "אני ששששששונא/ ת ספרים!") לקחת ספר ליד ולקרוא. אני רואה גם את הבחירות של מפעלים מבורכים לכאורה כמו "מצעד הספרים" של משרד החינוך – בחירות יבשות, פדגוגיות, סלט דל שומן, ציונות בשקל במסווה רומן רומנטי, שוב ושוב אותן סופרות שמחברות לפי משקל עלילות נעורים זולות על רקע אירועים היסטוריים של עם ישראל.

ולבנים? ספרים על חבר'ה וכדורגל. לא יודעת מה אתכם, אבל "האסופית" עדיין נפלא. ואריך קסטנר, מה אתו? ואם רוצים ללמוד על שוני והגירה, מה עם "גבעת האירוסים השחורים"? תאמינו לי, אם הם ירצו ספרים גרועים הם כבר יגלו אותם לבד, מפה לאוזן. תנו להם צ'אנס למשהו אחר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.8.2010

אשכנזים בסכנת הכחדה

כבר כמה שנים לא הייתי באירוע משפחתי גדול. מלאי המתחתנים אצלנו אזל אי-שם ב-1996, הבריתות חלפו גם הן, ומכיוון שלפי הסדר הכרונולוגי אני הבאה בתור להתחתן/ ללדת – סביר להניח שבצורת השמחות תימשך גם בשנים הקרובות. אלא אם כן אחד מאחיי הקטנים יפתיע ויפרגן צאצא לא מתוכנן לשושלת, תוצאה של שהייה אלכוהולית בחברתה של רקדנית ברזילאית – מסוג הדברים שמתרחשים פעם בחצי שנה אם קוראים לך מיק ג'אגר.

המונח "אירוע משפחתי גדול" מקבל ממד פארודי אם לוקחים בחשבון שמדובר במשפחה אשכנזית. אשכנזים, כידוע, הם עדה שתשעים אחוזים ממנה נספו בשואה, ועשרת האחוזים הנותרים לא מדברים אחד עם השני. כך נוצרות סיטואציות כמו בר מצוות שבהן משפחה מורחבת שיש בה עשר נפשות בלבד מופרדת לתשעה שולחנות שונים מתוך התחשבות בסכסוכים עתיקים, שלא לדבר על ליל סדר הנחוג בהרכב מלא של חמישה אנשים וכלב (סיפור אמיתי).

אם ניקח את המשפט הידוע של סבתי "יקים לא מתים – הם מתייבשים", אזי חילונים אשכנזים לא מתרבים – הם מתפצלים. תשכחו מהתבוללות, ירידה מהארץ או העדפות ההפקה של "כוכב נולד": היכולת של אנשים אשר שרדו את גלות מזרח אירופה לטפח נתק ארוך שנים עם קרוביהם המעטים היא ככל הנראה האיום הרציני ביותר המרחף מעל הישרדותה של העדה.

אכן, קנאה מסוימת ממלאת את חזי הצנום כאשר אני שומעת קיטורים על חתונות מרוקאיות שבהן רשימת המוזמנים יכולה להקיף פעמיים את כדור הארץ. ברור שיש בזה חסרונות: החובה שמרגישים ההורים משני הצדדים להזמין את כל מי שחלק אתם קרבת דם ב-400 הדורות האחרונים עלולה להעיק מעט על הזוג הצעיר, שבסך הכול רוצה לרקוד, להשתכר עם החברים מהעבודה ולחזור בלימוזינה למלון. אבל חוץ מהכמות הגדלה של צ'קים בתיבת המתנות, יש פחות סיכוי שהחתונה תהפוך לסלע מחלוקת עתידי.

אצל אשכנזים אירוע כזה הופך לקאזוס בלי נצחי בכל פרשת דרכים: אם לא הזמינו אותנו לשטיינברגים או אם הזמינו ושמו אותנו בשולחן הכי קטן ליד השירותים עם הדוד המרייר ואשתו החמוצה – חסל סדר מתנות, נשיקות או הצהרות קרבה מכאן להבא.

באנו ליום ההולדת החמישים של הדודה אחרי שנתיים של נתק (שיחת סלולרי שנקטעה עקב קשיי קליטה ולא חודשה מאז), ובמקום חיבוק היא סקרה אותנו מלמעלה למטה וציינה בקול רם שנורא השמנו? זהו. הפעם הבאה שנראה אותה תהיה בחתונת הבת הכי צעירה שלה, וגם נביא צ'ק על סך ח"י שקלים.

אולי אצל עדות אחרות זה שונה: פשוט מזמינים את כולם. נכון, זה משלש ואפילו מרבע את ההשקעה הכספית באירוע, אבל חוסך שנים של עצבים רופפים, תרופות נגד דיכאון ואולקוס. תעשו בעצמכם את החשבון.
זה לא שאנחנו נקמנים יותר, זה שאיכשהו, למרות הדלדול המצער שחל בשורותינו באדיבותה הרבה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ומשתפי הפעולה הנלהבים שקמו לה ברוב מדינות אירופה, משפחה לא נחרתה על דגל העדה בתור הערך המרכזי ביותר.

כמובן גם אצלנו כל ניסיון לבטל הגעה לארוחת חג גורר חארקירי של המארחת (ובינינו, יותר מאשר צורך בקרבה משפחתית מדובר בחרדה לגורל הכמויות העצומות של סלט הוולדורף שהכינה מבעוד מועד ועלול להיוותר יתום וערירי). אבל בשאר השנה רוב הפעילות המשפחתית נשארת בתחום הגרעיני: אבא-אימא-ילדים. ואם גל הגירושים הפיל חללים גם בקרבכם, תתבקשו לפצל גם את גרעין האטום הזה לנייטרונים, פרוטונים ואלקטרונים.

אולי האשכנזים הם עדה שרק נראית מנומנמת, אבל עמוק בפנים היא עדיין נמצאת בעיצומו של מרד נעורים, כלומר מתנהגת כמו מתבגרת עצבנית ששונאת לבוא לדודים ולא מרגישה חובה מיוחדת לציית להוריה? ואולי בסופו של דבר יתברר שמחיר החופש כבד מדי, ששום פרינציפ או תחושת ניצחון בוויכוח נושן לא שווה את הרגע שבו תגלה שהחתונה של הבן שלך נראית כמו יום ההולדת ב"הקיץ של אביה".

יכול להיות שאם היינו משפחה גדולה יותר היינו יותר מאושרים? אם היה כאן משהו מעבר לזוג הורים ושלושה ילדים, היינו שונים? בדרך כלל אני חושבת על זה כשמתקרבים החגים (ראש השנה הקרוב יעמוד, לראשונה אצלנו, בסימן פיצול אטומים), אבל הפעם, בעקבות כל מיני משקולות מאה טונות שנחתו עליי מהשמים המשפחתיים לאחרונה, מצאתי את עצמי מוקדם מן הצפוי מייחלת למשפחה גדולה.
משפחה גועשת, עמוסת קרובים, בני דודים, אחייניות וגיסים מדרגה ג' – משפחה שדוחפת את האף, שמתקשרת ומנדנדת ומתעקשת, רכבת שלמה של אנשים שחולקים אתי סבא רבא ובגלל זה הם מרשים לעצמם להתערב לי בחיים. כי אם הייתה לי משפחה כזו מישהו כבר היה עוזר, מטה שכם, לוקח על עצמו חלק מהמעמסה.

אם הייתה לי משפחה גדולה, לא הייתי צריכה לסחוב הכול לבד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.8.2010

אישה בלי חזון

כנראה אם היה עכשיו גשם בחוץ, לא הייתי חושבת על זה. אחרי הכול, בחורף אפשר תמיד להוסיף עוד שכבה, להתעטף בסוודר או מעיל, כולם מלופפים בצמר, וקשה מאוד להבחין בהבדלים בין גוף לגוף מתחת לכל הבד הזה. לא הייתי מאמינה שאי-פעם אשיר שיר תהילה לחורף, אני, ששונאת שמים אפורים ושהחושך הנופל מוקדם גורם לי דיכאון עמוק.
אבל מסתבר שאם יש סיבה אחת אמיתית לאהוב את החורף, מלבד המים שמנקים קצת את הרחובות המלוכלכים של העיר, היא שבחורף אני פחות מתבאסת מהמראה החיצוני שלי. או אם לדייק – בחורף אני מרגישה פחות רע עם העובדה שאין לי ציצים.

כן, אני יודעת שכמה מכם ציפו לעוד מאמר נוקב בנושא פסיכולוגיה או משברים משפחתיים, אבל הגיע הזמן שאגיד זאת: נמאס לי. נמאס מחולצות שמידלדלות ממני, נמאס מהצורך הנצחי בחזייה עם ריפוד שיכול למלא שלוש ספות "איקאה". נשבר לי מהמסלול המישורי הזה שתקוע מתחת לעצמות הבריח שלי, בדיוק במקום שאמורות להיות בו שתי גבעות עגלגלות ונחמדות. אין לי כוח יותר להונאה הזו.

 

נמאס לי לבהות בקנאה בנשים הולכות, רצות, מטלטלות זוג שדיים שאולי מעייף אותן לסחוב – הייתי מוכנה לעזור לך, גברת, רק תשאילי לי אותם ליום יומיים? זה אולי שטחי, אבל נמאס לי להיות שטוחה.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מהבנות האלה שיורדות מההליכון במכון וישר נעמדות מול המראה להתלונן בטון מתפנק "שיואו, איך נהייתי דובה? רק כדי שכולם יגידו "השתגעת? את נראית פצצה".

אין לי תלונות כמעט, טפו-טפו, באמת. וברור לי שיש דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם מאשר באותה רקמת שומן מגוחכת שנתלית לנשים מהגוף ונועדה להזנת צאצאים – מסמך גלנט, הולילנד, אחמדינג'אד. הכול נכון. אבל מה לעשות שעכשיו שיא החום, ובחורות לא מסתובבות בחוץ עם צווארון גולף ושכמייה? רואים להן, ולעזאזל, לי לא.

פעם, כשהייתי ילדה שמנה, התביישתי להוריד בגדים בברכת השחייה ונשארתי תמיד עם חולצת טריקו גדולה שהסתירה את הבטן. כל כך הרבה זמן לקח לי להיגמל מהמנהג הזה (ומאכילת יתר): למה לא לצ'פר אותי קצת? "אני אוהב אותך כמו שאת", אומר ס' בכל פעם שאני מתלוננת על היעדרו המעציב של זוג שדיים מחיי. ברור לי שזו התשובה הנכונה, ובהתחשב בעובדה שאני נוטה לנצח אותו במכות, זו גם התשובה האפשרית היחידה. ובכל זאת – טרם קם הגבר ששונא ציצים, ואיכשהו יש לי הרגשה שהוא לא הולך להופיע בעתיד הקרוב או הרחוק.

עכשיו יקומו המעצימות המקצועניות עם סדנאות הגיבוש הווגינלי שלהן ויגידו שאני בושה למין הנשי, שאני רוצה ציצים רק כי זה מה שגברים אוהבים. צר לי לאכזב אתכן, יקירותיי. אני פמיניסטית זועמת מהזן הלא מתפשר, והעניין הזה הוא לגמרי ביני לביני: הזכות להרגיש מבסוטה מול הראי לא ניתנת לאישה במתנה משום גבר – ובא לי להביט במראה בלי להרגיש שמשהו חסר, שאני לא נשית, שנפלה כאן טעות.

תגידו "תעשי הגדלה". נשמע נורא פשוט – קופצים לאיזה דוקטור והופה, יש מילוי! אבל האמת היא שבתור מי שמעולם לא עשתה עגילים בשום מקום חוץ מהאוזניים, יש יותר סיכוי שאקפוץ באנג'י בלי חבל לפני שאשתרע מתחת לסכין. רבאק, המכונה שמורטת שערות מהרגליים מפחידה אותי – ואתם מדברים אתי על ניסור, פתיחה והכנסת שקיות בהרדמה מלאה.

גלשתי בין כמה אתרים של פלסטיקאים ידועים והתיאורים של התהליך והסיכונים הכרוכים בו ממש עשו לי חלושעס. התמונות, לעומת זאת, הותירו אותי אמביוולנטית. מצד אחד בכל תמונות ה"לפני" מופיעות נערות חיוורות למדי, אך בתמונות ה"אחרי" מצולמות אותן נערות כששיזוף ים-תיכוני מעטר את גופן, למעט סימני בגד ים זעיר במיוחד שמכסה את המינימום הנדרש, כלומר – בנות שהתביישו בעבר בגופן מרגישות יותר בנוח להיחשף מאז הניתוח.

מצד אחר התוצאה הסופית לא תמיד יפה, טבעית או נעימה לעין. למעשה, יש שם לא מעט ציצים מכוערים. ואם אלו המקרים שהם בוחרים להציג, אני לא רוצה לחשוב מה הם העדיפו להסתיר.
ברור שאלה לא רק הציצים או היעדרם. ואם היו לי שניים, זה היה משנה במשהו את מהלך החיים שלי? הייתי מרגישה טוב יותר אם הבנים בתיכון לא היו קוראים לי "קרש גיהוץ"? או שהייתי מוצאת משהו אחר להתלונן עליו, למשל על כך שאף בחור לא מסוגל להסתכל לי רק בעיניים?

אני רוצה להאמין לבנות שעשו ניתוח ומדברות על לידה מחדש, על חיים טובים יותר, על ביטחון עצמי גבוה. עם זאת, אני מעדיפה לא להקשיב להן, כי יהיה די עצוב לחשוב שהסיכוי היחיד שלי אי-פעם להרגיש ממש טוב עם המראה החיצוני שלי תלוי בכמה עשרות אלפי שקלים ובמנתח שימקם שתי כריות ג'לי מעל הצלעות שלי ואז יתפור אותי כמו עוף ממולא לשבת.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.8.2010

מישהו מטפל בך?

כבר יותר מחצי שנה לא ביקרתי אצל פסיכולוג, אבל כמה טלטלות שספגתי בשלושת השבועות האחרונים גרמו לי להרים טלפון לקופת חולים ולנסות לקבוע תור בהקדם האפשרי. ידעתי שאני צריכה אוזן קשבת, רצוי של מישהו עם טישו. צחוקה העדין של המוקדנית העיר אותי מהזיותיי המתוקות על סיוע מהיר: "התור הכי מוקדם זה לדוקטור לוי, ב-25 באוגוסט".
חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, אבל לא – שאר התורים הפנויים שהוצעו לי היו לתחילת ספטמבר. "פגרה", היא אמרה. הודיתי לה וניתקתי, בעודי תוהה איך לעזאזל מסוגלים הפסיכולוגים הישראלים לצאת לחופשות דווקא בשיא הקיץ – בדיוק בזמן שגם אחרוני האנשים השפויים במדינה מתחילים לרדת מהפסים.

הרומן שלי עם הפסיכולוגיה התחיל ב-1990. לפני שאנליזה הפכה לתנאי הכרחי בתהליך המיון והקבלה של ילדים בני שלוש לגן חנה, בזמן שמפגשים עם פסיכולוג היו דבר שיש להסתיר. לא כל כך מזמן, נכון, אבל אני זוכרת בבירור את השתיקה סביב הנושא, את תזוזת האי-נוחות של מבוגרים וילדים כשסיפרתי להם.

הסיבה הראשונית לכך שהגעתי לטיפול הייתה בעיה חברתית: הייתי ילדה שניגנה ושרה והייתה מוכנה להתחבר עם ילדים אחרים, אבל משהו לא עבד. בשלוש-ארבע השנים הבאות חזרתי לטיפול בגלל בעיית דימוי עצמי (נסו לדמיין ילדה שכתבה בלורד כחול על כל זרוע שמאל "אני מטומטמת", "אני מפגרת", "אני שמנה"), ולאחר מכן מסיבות נוספות: בעיות בלימודים, הפרעת קשב שאובחנה בגיל מאוחר, וכשהתחלתי לחיות לבד ולממן את עצמי – הגעתי לטיפול כשהרגשתי לנכון, גם בלי סיבה רשמית.

בשלב מוקדם מאוד למדתי לבטוח בטיפול, ידעתי שהוא עומד לרשותי, בחירה טבעית, עוד אופציה. יכול להיות שאם הייתי מישהי שמתחזקת ארסנל של ידידי נפש חינמיים, לא הייתי נזקקת למישהו שיקשיב ויעוץ לי עצות תמורת תשלום במשך חמישים דקות. אבל אין לי דרך לדעת זאת בביטחון. מה שאני כן יודעת זה שחמישים דקות כאלה הן נחמה ועזרה לא פחות משיחה חברית או טפיחה על השכם, ולפעמים גם יותר.

כמה מכם מרגישים שהם עומדים להתפוצץ? שיש בתוכם יותר ממה שהם מסוגלים להכיל, שעל גבם מונח משקל שהם אינם מסוגלים לשאת? לרוב זו תחושה מצטברת: קודם כול הבוסית המעיקה, ואז בן הזוג שתמיד נדמה שעושה פחות ממך בבית, ואם יש ילדים, אז צריך לדאוג להם כדי שלא יכרסמו את הריפוד מהכורסאות מרוב שיעמום – חופש, וגם הורה מבוגר שצריך להשגיח עליו והכותרות הנוראות האלה בעיתונים וברדיו, כל כך הרבה דברים רעים בזמן קצר – איפה אתם מאווררים את כל זה?

כמה מכם נתקעים עם המחשבות שלהם לבד, בלי אף אחד לחלוק אתו, בלי יכולת לעצור את השטף הזה שמתגלגל לכם במוח? לא לכל אחד יש זמן איכות עם עצמו, בשקט, הזדמנות לפרוס את הגליל הארוך של הנפש ולקרוא בו סעיף-סעיף בסבלנות; וכמעט כל אדם זקוק להזדמנות כזו. אז איך קורה שכל כך הרבה אנשים שמוגדרים מודרנים ונאורים לפי כל קנה מידה עדיין חושבים שטיפול נפשי הוא לחולי נפש בלבד?

הנה כמה מהתירוצים הנפוצים ביותר בקרב אנשים לא מטופלים:

"אבל הכול בסדר אצלי". בסדר, שמענו. תנו לי רק לומר, בעדינות ככל האפשר, שאם מישהו כבר הציע לכם ללכת לטיפול, זה כי הוא רואה אצלכם משהו שנדמה כמו סיבה מספיק טובה.

"על מה כבר יש לי לדבר כל כך הרבה זמן?" אין בן אדם שלא צריך לדבר על עצמו מדי פעם; ואם כבר לדבר, עדיף שהמאזין יהיה אמפתי ואמין יותר מהקיר או מהמקרר שלכם.

"זה ממש יקר". נכון , אם אתם מתעקשים על טיפול פרטי. השוק הפרטי פרוץ לחלוטין, וכבר שמעתי במו אוזניי על מטפלים שגובים אלף שקלים לפגישה אחת. יש לי שני דברים לומר על כך: הראשון הוא שהם בני זונות, ואני מאחלת להם שביום שיסבלו מהמצוקה הקשה ביותר בחייהם יתברר להם שהשירות שהם נזקקים לו יקר מכפי שהם יכולים להרשות לעצמם. הדבר השני הוא שבכל קופת חולים אפשר לקבוע תור לטיפול מצוין וזול, ולעתים קרובות אפשר למצוא ברשימת המטפלים גם בעלי מקצוע ידועים אשר מטפלים גם בלקוחות פרטיים וגם בחברי קופת החולים. מלבד זה, ישנם כמה מרכזים לבריאות נפש בערים הגדולות שמעניקים סיוע ראשוני בחינם.

"אבל מה יחשבו הילדים/ השכנים/ בעלי/ ההורים שלי?" זו לא בעיה שלכם. אם הם שואלים, נסו להסביר להם שטיפול נפשי חשוב ולגיטימי כמו טיפול פיזי. אם הייתם שוברים רגל בתאונה, אף אחד מהקרובים לכם לא היה מעז להציע לכם לעטוף את השבר במכנסיים יפים וללכת למחרת לעבודה כאילו כלום, נכון? הם היו מטיסים אתכם למיון וצורחים על האחות שתקרא כבר לרופא שעושה את הגבס. אם יש לכם עסק עם מישהו אטום או לא מפותח רגשית במיוחד, אפשר פשוט גם לא לספר לו. בדיוק כמו שלא כל ביקור אצל גינקולוג או פרוקטולוג צריך להפוך לסטטוס בפייסבוק.

"אני לא מאמין בזה". איך אתם יודעים אם לא ניסיתם? נו, אז היה לכם פעם חבר שהלך לפסיכולוג ונשאר דפקט. אף אחד לא קוסם, אתם יודעים. אין גם מה להיבהל מהמחשבה על תרופות נוגדות דיכאון או חרדה – אתם לא יכולים לתאר לכם כמה אנשים חשובים שאתם מכירים מהעיתון, הטלוויזיה, עולם העסקים והכנסת לוקחים תרופות כאלה רק כדי לקום בבוקר או לישון טוב בלילה. נסו לחשוב על זה כך: האם אתם מעדיפים לסבול? טוב לכם ככה? אם התשובה לשתי השאלות היא "לא", אין לכם מה להפסיד.

קלישאה ידועה אומרת שהמשוגעים האמיתיים הם לא אלה שנמצאים בבית משוגעים, אלא דווקא אלה שמסתובבים חופשי. זה לא כל כך מצחיק כשחושבים על כמות האנשים שהזיקו לעצמם או לסביבה שלהם בהיעדר טיפול מתאים או השגחה.
אדם שנמצא בטיפול הוא אדם שמסוגל להודות בבעיה או מכשול שעומד בפניו, וזו כבר חצי הבטחה לשינוי לטובה. תעשו לי טובה, תרימו טלפון לאנשהו, ותקבעו פגישה. מקסימום תפסידו קצת זמן וכסף – זה הרבה פחות ממה שאתם עלולים להפסיד אם תמשיכו לסחוב את הכול לבד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.8.2010

הנפילה

מתי מותר להרים ידיים? האם אפשר להסכים על נקודה מסוימת, תחתית חבית מטפורית,
שהאדם המגיע אליה יכול להפסיק להתמודד עם הקושי? עד לאן צריך להידרדר כדי לקבל אישור לנטוש את הספינה בלי לספוג גינויים מהנותרים על הסיפון?

בתרבות הווינרים-לוזרים שייבאנו באיוולתנו הרבה מארצות הברית יש רק פרישה מותרת אחת: פרישה בשיא, עם מצנח זהב פנסיוני, רזרבות בבנק ומשפחה מאושרת שמצפה לשובך הביתה אחרי שנות העמל הארוכות בשורות התאגיד המשגשג שהקמת.

כל אפשרות אחרת היא פשרה במקרה הטוב, ונפילה מביכה במקרה הרע. אין הרבה גוני אפור בין האופציות. אם החיים לא סידרו לך ריפוד משכנע ומצאת את עצמך אבוד בין משחקי האגו והורדת הידיים של השוק החופשי, דע לך שגם הנפילה לא תביא עמה הקלה.

במציאות הנוכחית, אם אתה לא מלך, כנראה אתה השוטה. רק בסרטים או במוספים לחג מוצאים אנשים שמאושרים עם חייהם החדשים כאורגי שטיחים מצמר אלפקות לאחר שפוטרו ממשרתם בהיי-טק. האמת היא שכמעט תמיד נשארת איזו משכנתה לשלם, וגם להאכיל אלפקות זה סיפור לא זול. ומה עם מנוחה? מסתבר שלא רק אצל הפולניות היא קיימת רק בקבר.

האם שמורה לנו הזכות לפרוש בשפל? אם אתה ניצב לבדך על פי תהום – זה רק אתה והיא – אין מניעה לקפוץ, אבל כמעט כולנו קשורים בדרך כזו או אחרת לאנשים נוספים, ואם נקפוץ, הקשורים אלינו ייסחבו גם הם למטה מכוח החבל המחבר בינינו.

לעתים נדירות קוראים בעיתון על זוגות שכרתו ביניהם ברית – לסגור את הבסטה ביחד, וגם זה רק משום שאין להם עוד אנשים שייפגעו מהמעשה – ילדים, נכדים. ומה בנוגע לאלה שיש להם? האם לאדם שהגיע להכרה שחייו אינם הולכים להשתפר עוד לעולם נתונה הזכות לעזוב הכול מאחוריו, משפחה וחברים, ולעבור למקום היחיד שאין בו עוד התמודדות: המוות?

מגיל צעיר מאוד החיים שלנו הופכים למלחמת התשה של דחיפות והדיפות. תלמד להתהפך, תזחל, תעמוד, תלך, תדבר במשפטים שלמים, תקרא ותכתוב, תבין חשבון, תרוץ מאה מטרים בשיעורי ספורט, תעשה בגרויות, תתגייס, תשרת, תשתחרר, תמצא עבודה, ואחר כך עוד עבודה, ואחר כך תלמד לתואר ואז לעוד תואר כדי שתוכל למצוא עבודה שתוכל להתמיד בה, וגם בה עליך לטפס מעלה, למשרה בכירה יותר, למשכורת גדולה יותר, למכונית טובה יותר.

תמצא חברה, ועוד חברה, תתחתן, תעשו ילדים, תעבדו פי שניים כדי לעבור לשכונה טובה יותר ולדירה גדולה יותר, תמצאו בית ספר טוב יותר לילדים שלכם כדי שיוכלו להתחיל את המירוץ מנקודה הוגנת קצת יותר ממה שהתאפשרה לכם. ותוך כדי כך תחשבו על היום שתוכלו סוף-סוף להפסיק את המשחק הזה, לעצור את הרדיפה התמידית אחר השלב הבא, אחרי המדליה והצל"ש שלעולם לא יגיעו כי את המירוץ הזה אתם רצים עם עוד מיליונים כמוכם, והם עוברים בדיוק את אותו דבר.

אולי שיקרו לנו, ואין באמת מצליחנים? בשיעורי הספורט היה תמיד תלמיד אחד שרץ הכי מהר, קפץ הכי רחוק, טיפס הכי גבוה על החבל. סביב התלמיד הזה הייתה תמיד הילה, נקודת זכות זוהרת לטובתו במאזן האימה של הילדות. נסו להיזכר איך השתדלתם להתנחם ביכולות האחרות שהיו לכם: שינון לוח הכפל, ציור יפה שציירתם בשיעור מלאכה; ואיך הנחמה ההיא הייתה אפשרית כי יכולתם לברוח למקומות שאתם חזקים בהם.

כשאנחנו מתבגרים הנחמה נעלמת כי בחיים האלה כולם נבחנים באותם מקצועות, ואי-אפשר לטפוח לעצמך על הכתף ולומר "אני מובטל כבר חמש שנים, הסיכוי שלי למצוא אי-פעם עבודה שואף לאפס, אני מסוכסך עם גרושתי ועם הילדים, אבל זה בסדר, אני לא לוזר, עובדה שהצלחתי לסיים החודש את החוב לעירייה". אין בונוסים. נכשלת במבחן אחד, נכשלת בכולם.

אנשים שאיתרע מזלם ובן משפחה או מישהו קרוב להם התאבד, מאלף סיבות שונות, חיים עם רגשי אשמה נצחיים – אם היינו יודעים, אם רק היינו עוזרים, אם היינו מגיעים בזמן, אולי יכולנו להציל אותו. מי שחווה ניסיון התאבדות של מישהו קרוב חי גם הוא עם רגשי אשמה, אבל יותר מכך עם עול כבד ששמו חובת ההוכחה. החובה להוכיח למי שנשאר בחיים שהיה כדאי, שעוד מוקדם לעשות צ'ק אאוט מהעולם, שיש למה לחכות. מלבד הפחד שאם לא תצליחו לשכנע, אותו אדם עלול לנסות שוב – גם האופטימיים והלא אובדניים יודעים מצוין שאין באמת למה לחכות.

איך תשכנע מישהו שבחן את חייו מכל הכיוונים והחליט לוותר על הכבוד? מה תגיד לו, שיהיה בסדר? שהוא טועה או קורא לא נכון את המציאות? שהוא רק טעה בפנייה ואם יסתכל טוב, יגלה שממש מעבר לפינה מחכים לו חיים נפלאים? שנכון שאין לו עבודה ואין לו אהבה ואין לו כסף והבריאות שלו לא משהו, אבל יש לו אותנו (המשפחה, החברים), וזה אמור להספיק לו לסחוב עד 120? לרקוד לו על ייסורי המצפון ולגעור בו על הסבל שהוא גורם לאנשים שאוהבים אותו? ממש סיבות לחיות, כבר פגשתי נימוקים משכנעים יותר אצל קופאיות שניסו לדחוף לי כרטיס מועדון. האמת, אפילו במועדון של הסופרמרקט הכי מסריח יש מדי פעם איזה צ'ופר קטן או מוצר נחמד במבצע. בחיים? לא כל כך.

ואין טעם לדקלם את קלישאות העזרה העצמית מעשור הניו אייג' החולף: "עזור לנו לעזור לך, עזור לעצמך לעזור לאחרים לעזור לנו". בחייאת – מי שאמור לעזור אף פעם לא עוזר, במקום ללמד אותך לדוג זורקים לך כמה סרדינים כמו קצבת אבטלה או שני מפגשים עם איש מקצוע שמחלטר בעוד שלוש קופות חולים. אתה מבקש עבודה, אומרים לך תתנדב. הם, שלעולם לא יעשו דבר בלי לגזור קופון ומלמדים את הילדים שלהם לא לתת דבר לפני שסגרו חוזה מפורט בנוגע לתמורה. הם רוצים ליהנות מפרי עמלך בחינם; אתה, שלמדת ועבדת ומעולם לא ביקשת עזרה מאיש כי אותך לימדו שצריך לנשוך שפתיים ולעמוד על הרגליים לבד. ופתאום אתה כבר לא רוצה לקום.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.8.2010