הנפילה

מתי מותר להרים ידיים? האם אפשר להסכים על נקודה מסוימת, תחתית חבית מטפורית,
שהאדם המגיע אליה יכול להפסיק להתמודד עם הקושי? עד לאן צריך להידרדר כדי לקבל אישור לנטוש את הספינה בלי לספוג גינויים מהנותרים על הסיפון?

בתרבות הווינרים-לוזרים שייבאנו באיוולתנו הרבה מארצות הברית יש רק פרישה מותרת אחת: פרישה בשיא, עם מצנח זהב פנסיוני, רזרבות בבנק ומשפחה מאושרת שמצפה לשובך הביתה אחרי שנות העמל הארוכות בשורות התאגיד המשגשג שהקמת.

כל אפשרות אחרת היא פשרה במקרה הטוב, ונפילה מביכה במקרה הרע. אין הרבה גוני אפור בין האופציות. אם החיים לא סידרו לך ריפוד משכנע ומצאת את עצמך אבוד בין משחקי האגו והורדת הידיים של השוק החופשי, דע לך שגם הנפילה לא תביא עמה הקלה.

במציאות הנוכחית, אם אתה לא מלך, כנראה אתה השוטה. רק בסרטים או במוספים לחג מוצאים אנשים שמאושרים עם חייהם החדשים כאורגי שטיחים מצמר אלפקות לאחר שפוטרו ממשרתם בהיי-טק. האמת היא שכמעט תמיד נשארת איזו משכנתה לשלם, וגם להאכיל אלפקות זה סיפור לא זול. ומה עם מנוחה? מסתבר שלא רק אצל הפולניות היא קיימת רק בקבר.

האם שמורה לנו הזכות לפרוש בשפל? אם אתה ניצב לבדך על פי תהום – זה רק אתה והיא – אין מניעה לקפוץ, אבל כמעט כולנו קשורים בדרך כזו או אחרת לאנשים נוספים, ואם נקפוץ, הקשורים אלינו ייסחבו גם הם למטה מכוח החבל המחבר בינינו.

לעתים נדירות קוראים בעיתון על זוגות שכרתו ביניהם ברית – לסגור את הבסטה ביחד, וגם זה רק משום שאין להם עוד אנשים שייפגעו מהמעשה – ילדים, נכדים. ומה בנוגע לאלה שיש להם? האם לאדם שהגיע להכרה שחייו אינם הולכים להשתפר עוד לעולם נתונה הזכות לעזוב הכול מאחוריו, משפחה וחברים, ולעבור למקום היחיד שאין בו עוד התמודדות: המוות?

מגיל צעיר מאוד החיים שלנו הופכים למלחמת התשה של דחיפות והדיפות. תלמד להתהפך, תזחל, תעמוד, תלך, תדבר במשפטים שלמים, תקרא ותכתוב, תבין חשבון, תרוץ מאה מטרים בשיעורי ספורט, תעשה בגרויות, תתגייס, תשרת, תשתחרר, תמצא עבודה, ואחר כך עוד עבודה, ואחר כך תלמד לתואר ואז לעוד תואר כדי שתוכל למצוא עבודה שתוכל להתמיד בה, וגם בה עליך לטפס מעלה, למשרה בכירה יותר, למשכורת גדולה יותר, למכונית טובה יותר.

תמצא חברה, ועוד חברה, תתחתן, תעשו ילדים, תעבדו פי שניים כדי לעבור לשכונה טובה יותר ולדירה גדולה יותר, תמצאו בית ספר טוב יותר לילדים שלכם כדי שיוכלו להתחיל את המירוץ מנקודה הוגנת קצת יותר ממה שהתאפשרה לכם. ותוך כדי כך תחשבו על היום שתוכלו סוף-סוף להפסיק את המשחק הזה, לעצור את הרדיפה התמידית אחר השלב הבא, אחרי המדליה והצל"ש שלעולם לא יגיעו כי את המירוץ הזה אתם רצים עם עוד מיליונים כמוכם, והם עוברים בדיוק את אותו דבר.

אולי שיקרו לנו, ואין באמת מצליחנים? בשיעורי הספורט היה תמיד תלמיד אחד שרץ הכי מהר, קפץ הכי רחוק, טיפס הכי גבוה על החבל. סביב התלמיד הזה הייתה תמיד הילה, נקודת זכות זוהרת לטובתו במאזן האימה של הילדות. נסו להיזכר איך השתדלתם להתנחם ביכולות האחרות שהיו לכם: שינון לוח הכפל, ציור יפה שציירתם בשיעור מלאכה; ואיך הנחמה ההיא הייתה אפשרית כי יכולתם לברוח למקומות שאתם חזקים בהם.

כשאנחנו מתבגרים הנחמה נעלמת כי בחיים האלה כולם נבחנים באותם מקצועות, ואי-אפשר לטפוח לעצמך על הכתף ולומר "אני מובטל כבר חמש שנים, הסיכוי שלי למצוא אי-פעם עבודה שואף לאפס, אני מסוכסך עם גרושתי ועם הילדים, אבל זה בסדר, אני לא לוזר, עובדה שהצלחתי לסיים החודש את החוב לעירייה". אין בונוסים. נכשלת במבחן אחד, נכשלת בכולם.

אנשים שאיתרע מזלם ובן משפחה או מישהו קרוב להם התאבד, מאלף סיבות שונות, חיים עם רגשי אשמה נצחיים – אם היינו יודעים, אם רק היינו עוזרים, אם היינו מגיעים בזמן, אולי יכולנו להציל אותו. מי שחווה ניסיון התאבדות של מישהו קרוב חי גם הוא עם רגשי אשמה, אבל יותר מכך עם עול כבד ששמו חובת ההוכחה. החובה להוכיח למי שנשאר בחיים שהיה כדאי, שעוד מוקדם לעשות צ'ק אאוט מהעולם, שיש למה לחכות. מלבד הפחד שאם לא תצליחו לשכנע, אותו אדם עלול לנסות שוב – גם האופטימיים והלא אובדניים יודעים מצוין שאין באמת למה לחכות.

איך תשכנע מישהו שבחן את חייו מכל הכיוונים והחליט לוותר על הכבוד? מה תגיד לו, שיהיה בסדר? שהוא טועה או קורא לא נכון את המציאות? שהוא רק טעה בפנייה ואם יסתכל טוב, יגלה שממש מעבר לפינה מחכים לו חיים נפלאים? שנכון שאין לו עבודה ואין לו אהבה ואין לו כסף והבריאות שלו לא משהו, אבל יש לו אותנו (המשפחה, החברים), וזה אמור להספיק לו לסחוב עד 120? לרקוד לו על ייסורי המצפון ולגעור בו על הסבל שהוא גורם לאנשים שאוהבים אותו? ממש סיבות לחיות, כבר פגשתי נימוקים משכנעים יותר אצל קופאיות שניסו לדחוף לי כרטיס מועדון. האמת, אפילו במועדון של הסופרמרקט הכי מסריח יש מדי פעם איזה צ'ופר קטן או מוצר נחמד במבצע. בחיים? לא כל כך.

ואין טעם לדקלם את קלישאות העזרה העצמית מעשור הניו אייג' החולף: "עזור לנו לעזור לך, עזור לעצמך לעזור לאחרים לעזור לנו". בחייאת – מי שאמור לעזור אף פעם לא עוזר, במקום ללמד אותך לדוג זורקים לך כמה סרדינים כמו קצבת אבטלה או שני מפגשים עם איש מקצוע שמחלטר בעוד שלוש קופות חולים. אתה מבקש עבודה, אומרים לך תתנדב. הם, שלעולם לא יעשו דבר בלי לגזור קופון ומלמדים את הילדים שלהם לא לתת דבר לפני שסגרו חוזה מפורט בנוגע לתמורה. הם רוצים ליהנות מפרי עמלך בחינם; אתה, שלמדת ועבדת ומעולם לא ביקשת עזרה מאיש כי אותך לימדו שצריך לנשוך שפתיים ולעמוד על הרגליים לבד. ופתאום אתה כבר לא רוצה לקום.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.8.2010

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הנפילה

  1. רק עכשיו גיליתי הבלוג שלך, .
    בלוג ודף הפייסבוק אדירים.
    ו"הנפילה" נוגעת במיוחד
    תודה לך, נועה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s