כנראה אם היה עכשיו גשם בחוץ, לא הייתי חושבת על זה. אחרי הכול, בחורף אפשר תמיד להוסיף עוד שכבה, להתעטף בסוודר או מעיל, כולם מלופפים בצמר, וקשה מאוד להבחין בהבדלים בין גוף לגוף מתחת לכל הבד הזה. לא הייתי מאמינה שאי-פעם אשיר שיר תהילה לחורף, אני, ששונאת שמים אפורים ושהחושך הנופל מוקדם גורם לי דיכאון עמוק.
אבל מסתבר שאם יש סיבה אחת אמיתית לאהוב את החורף, מלבד המים שמנקים קצת את הרחובות המלוכלכים של העיר, היא שבחורף אני פחות מתבאסת מהמראה החיצוני שלי. או אם לדייק – בחורף אני מרגישה פחות רע עם העובדה שאין לי ציצים.
כן, אני יודעת שכמה מכם ציפו לעוד מאמר נוקב בנושא פסיכולוגיה או משברים משפחתיים, אבל הגיע הזמן שאגיד זאת: נמאס לי. נמאס מחולצות שמידלדלות ממני, נמאס מהצורך הנצחי בחזייה עם ריפוד שיכול למלא שלוש ספות "איקאה". נשבר לי מהמסלול המישורי הזה שתקוע מתחת לעצמות הבריח שלי, בדיוק במקום שאמורות להיות בו שתי גבעות עגלגלות ונחמדות. אין לי כוח יותר להונאה הזו.
נמאס לי לבהות בקנאה בנשים הולכות, רצות, מטלטלות זוג שדיים שאולי מעייף אותן לסחוב – הייתי מוכנה לעזור לך, גברת, רק תשאילי לי אותם ליום יומיים? זה אולי שטחי, אבל נמאס לי להיות שטוחה.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מהבנות האלה שיורדות מההליכון במכון וישר נעמדות מול המראה להתלונן בטון מתפנק "שיואו, איך נהייתי דובה? רק כדי שכולם יגידו "השתגעת? את נראית פצצה".
אין לי תלונות כמעט, טפו-טפו, באמת. וברור לי שיש דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם מאשר באותה רקמת שומן מגוחכת שנתלית לנשים מהגוף ונועדה להזנת צאצאים – מסמך גלנט, הולילנד, אחמדינג'אד. הכול נכון. אבל מה לעשות שעכשיו שיא החום, ובחורות לא מסתובבות בחוץ עם צווארון גולף ושכמייה? רואים להן, ולעזאזל, לי לא.
פעם, כשהייתי ילדה שמנה, התביישתי להוריד בגדים בברכת השחייה ונשארתי תמיד עם חולצת טריקו גדולה שהסתירה את הבטן. כל כך הרבה זמן לקח לי להיגמל מהמנהג הזה (ומאכילת יתר): למה לא לצ'פר אותי קצת? "אני אוהב אותך כמו שאת", אומר ס' בכל פעם שאני מתלוננת על היעדרו המעציב של זוג שדיים מחיי. ברור לי שזו התשובה הנכונה, ובהתחשב בעובדה שאני נוטה לנצח אותו במכות, זו גם התשובה האפשרית היחידה. ובכל זאת – טרם קם הגבר ששונא ציצים, ואיכשהו יש לי הרגשה שהוא לא הולך להופיע בעתיד הקרוב או הרחוק.
עכשיו יקומו המעצימות המקצועניות עם סדנאות הגיבוש הווגינלי שלהן ויגידו שאני בושה למין הנשי, שאני רוצה ציצים רק כי זה מה שגברים אוהבים. צר לי לאכזב אתכן, יקירותיי. אני פמיניסטית זועמת מהזן הלא מתפשר, והעניין הזה הוא לגמרי ביני לביני: הזכות להרגיש מבסוטה מול הראי לא ניתנת לאישה במתנה משום גבר – ובא לי להביט במראה בלי להרגיש שמשהו חסר, שאני לא נשית, שנפלה כאן טעות.
תגידו "תעשי הגדלה". נשמע נורא פשוט – קופצים לאיזה דוקטור והופה, יש מילוי! אבל האמת היא שבתור מי שמעולם לא עשתה עגילים בשום מקום חוץ מהאוזניים, יש יותר סיכוי שאקפוץ באנג'י בלי חבל לפני שאשתרע מתחת לסכין. רבאק, המכונה שמורטת שערות מהרגליים מפחידה אותי – ואתם מדברים אתי על ניסור, פתיחה והכנסת שקיות בהרדמה מלאה.
גלשתי בין כמה אתרים של פלסטיקאים ידועים והתיאורים של התהליך והסיכונים הכרוכים בו ממש עשו לי חלושעס. התמונות, לעומת זאת, הותירו אותי אמביוולנטית. מצד אחד בכל תמונות ה"לפני" מופיעות נערות חיוורות למדי, אך בתמונות ה"אחרי" מצולמות אותן נערות כששיזוף ים-תיכוני מעטר את גופן, למעט סימני בגד ים זעיר במיוחד שמכסה את המינימום הנדרש, כלומר – בנות שהתביישו בעבר בגופן מרגישות יותר בנוח להיחשף מאז הניתוח.
מצד אחר התוצאה הסופית לא תמיד יפה, טבעית או נעימה לעין. למעשה, יש שם לא מעט ציצים מכוערים. ואם אלו המקרים שהם בוחרים להציג, אני לא רוצה לחשוב מה הם העדיפו להסתיר.
ברור שאלה לא רק הציצים או היעדרם. ואם היו לי שניים, זה היה משנה במשהו את מהלך החיים שלי? הייתי מרגישה טוב יותר אם הבנים בתיכון לא היו קוראים לי "קרש גיהוץ"? או שהייתי מוצאת משהו אחר להתלונן עליו, למשל על כך שאף בחור לא מסוגל להסתכל לי רק בעיניים?
אני רוצה להאמין לבנות שעשו ניתוח ומדברות על לידה מחדש, על חיים טובים יותר, על ביטחון עצמי גבוה. עם זאת, אני מעדיפה לא להקשיב להן, כי יהיה די עצוב לחשוב שהסיכוי היחיד שלי אי-פעם להרגיש ממש טוב עם המראה החיצוני שלי תלוי בכמה עשרות אלפי שקלים ובמנתח שימקם שתי כריות ג'לי מעל הצלעות שלי ואז יתפור אותי כמו עוף ממולא לשבת.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.8.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 
אין ספק שהדבר החשוב ביותר הוא להיות שלמה עם הגוף שלך.
קיימים מצבים בהם אנו רוצים את השינוי החיצוני הזה ולמזלנו האפשרות לעבור ניתוחים פלסטיים היא קלה ופשוטה.