כבר כמה שנים לא הייתי באירוע משפחתי גדול. מלאי המתחתנים אצלנו אזל אי-שם ב-1996, הבריתות חלפו גם הן, ומכיוון שלפי הסדר הכרונולוגי אני הבאה בתור להתחתן/ ללדת – סביר להניח שבצורת השמחות תימשך גם בשנים הקרובות. אלא אם כן אחד מאחיי הקטנים יפתיע ויפרגן צאצא לא מתוכנן לשושלת, תוצאה של שהייה אלכוהולית בחברתה של רקדנית ברזילאית – מסוג הדברים שמתרחשים פעם בחצי שנה אם קוראים לך מיק ג'אגר.
המונח "אירוע משפחתי גדול" מקבל ממד פארודי אם לוקחים בחשבון שמדובר במשפחה אשכנזית. אשכנזים, כידוע, הם עדה שתשעים אחוזים ממנה נספו בשואה, ועשרת האחוזים הנותרים לא מדברים אחד עם השני. כך נוצרות סיטואציות כמו בר מצוות שבהן משפחה מורחבת שיש בה עשר נפשות בלבד מופרדת לתשעה שולחנות שונים מתוך התחשבות בסכסוכים עתיקים, שלא לדבר על ליל סדר הנחוג בהרכב מלא של חמישה אנשים וכלב (סיפור אמיתי).
אם ניקח את המשפט הידוע של סבתי "יקים לא מתים – הם מתייבשים", אזי חילונים אשכנזים לא מתרבים – הם מתפצלים. תשכחו מהתבוללות, ירידה מהארץ או העדפות ההפקה של "כוכב נולד": היכולת של אנשים אשר שרדו את גלות מזרח אירופה לטפח נתק ארוך שנים עם קרוביהם המעטים היא ככל הנראה האיום הרציני ביותר המרחף מעל הישרדותה של העדה.
אכן, קנאה מסוימת ממלאת את חזי הצנום כאשר אני שומעת קיטורים על חתונות מרוקאיות שבהן רשימת המוזמנים יכולה להקיף פעמיים את כדור הארץ. ברור שיש בזה חסרונות: החובה שמרגישים ההורים משני הצדדים להזמין את כל מי שחלק אתם קרבת דם ב-400 הדורות האחרונים עלולה להעיק מעט על הזוג הצעיר, שבסך הכול רוצה לרקוד, להשתכר עם החברים מהעבודה ולחזור בלימוזינה למלון. אבל חוץ מהכמות הגדלה של צ'קים בתיבת המתנות, יש פחות סיכוי שהחתונה תהפוך לסלע מחלוקת עתידי.
אצל אשכנזים אירוע כזה הופך לקאזוס בלי נצחי בכל פרשת דרכים: אם לא הזמינו אותנו לשטיינברגים או אם הזמינו ושמו אותנו בשולחן הכי קטן ליד השירותים עם הדוד המרייר ואשתו החמוצה – חסל סדר מתנות, נשיקות או הצהרות קרבה מכאן להבא.
באנו ליום ההולדת החמישים של הדודה אחרי שנתיים של נתק (שיחת סלולרי שנקטעה עקב קשיי קליטה ולא חודשה מאז), ובמקום חיבוק היא סקרה אותנו מלמעלה למטה וציינה בקול רם שנורא השמנו? זהו. הפעם הבאה שנראה אותה תהיה בחתונת הבת הכי צעירה שלה, וגם נביא צ'ק על סך ח"י שקלים.
אולי אצל עדות אחרות זה שונה: פשוט מזמינים את כולם. נכון, זה משלש ואפילו מרבע את ההשקעה הכספית באירוע, אבל חוסך שנים של עצבים רופפים, תרופות נגד דיכאון ואולקוס. תעשו בעצמכם את החשבון.
זה לא שאנחנו נקמנים יותר, זה שאיכשהו, למרות הדלדול המצער שחל בשורותינו באדיבותה הרבה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ומשתפי הפעולה הנלהבים שקמו לה ברוב מדינות אירופה, משפחה לא נחרתה על דגל העדה בתור הערך המרכזי ביותר.
כמובן גם אצלנו כל ניסיון לבטל הגעה לארוחת חג גורר חארקירי של המארחת (ובינינו, יותר מאשר צורך בקרבה משפחתית מדובר בחרדה לגורל הכמויות העצומות של סלט הוולדורף שהכינה מבעוד מועד ועלול להיוותר יתום וערירי). אבל בשאר השנה רוב הפעילות המשפחתית נשארת בתחום הגרעיני: אבא-אימא-ילדים. ואם גל הגירושים הפיל חללים גם בקרבכם, תתבקשו לפצל גם את גרעין האטום הזה לנייטרונים, פרוטונים ואלקטרונים.
אולי האשכנזים הם עדה שרק נראית מנומנמת, אבל עמוק בפנים היא עדיין נמצאת בעיצומו של מרד נעורים, כלומר מתנהגת כמו מתבגרת עצבנית ששונאת לבוא לדודים ולא מרגישה חובה מיוחדת לציית להוריה? ואולי בסופו של דבר יתברר שמחיר החופש כבד מדי, ששום פרינציפ או תחושת ניצחון בוויכוח נושן לא שווה את הרגע שבו תגלה שהחתונה של הבן שלך נראית כמו יום ההולדת ב"הקיץ של אביה".
יכול להיות שאם היינו משפחה גדולה יותר היינו יותר מאושרים? אם היה כאן משהו מעבר לזוג הורים ושלושה ילדים, היינו שונים? בדרך כלל אני חושבת על זה כשמתקרבים החגים (ראש השנה הקרוב יעמוד, לראשונה אצלנו, בסימן פיצול אטומים), אבל הפעם, בעקבות כל מיני משקולות מאה טונות שנחתו עליי מהשמים המשפחתיים לאחרונה, מצאתי את עצמי מוקדם מן הצפוי מייחלת למשפחה גדולה.
משפחה גועשת, עמוסת קרובים, בני דודים, אחייניות וגיסים מדרגה ג' – משפחה שדוחפת את האף, שמתקשרת ומנדנדת ומתעקשת, רכבת שלמה של אנשים שחולקים אתי סבא רבא ובגלל זה הם מרשים לעצמם להתערב לי בחיים. כי אם הייתה לי משפחה כזו מישהו כבר היה עוזר, מטה שכם, לוקח על עצמו חלק מהמעמסה.
אם הייתה לי משפחה גדולה, לא הייתי צריכה לסחוב הכול לבד.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.8.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 